נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ד
ניסים לוי נוהג בעורמה

למחרת עבר קול במחצבה כי רבינוביץ יוצא לפנסיה. כמה שנים דיברו על כך הפועלים בלחש, אך רבינוביץ הכחיש את השמועות בעקשנות והיה אומר: "חברים, השרירים שלי עוד לא זקנוּ עד כדי כך. ניראה מי מכם מטפל טוב יותר בַּבּוּלדוֹזֶר, בַּשׁוּפּ-בּוּלדוּזר, בּבַּאגֶרים ובַגרֵיידֶר הישן. אה, חֵברה, תגידו?"
והפועלים טופחים לו על כתפיו ואומרים: "רבינוביץ, אתה חברה'מן, הלוואי כל האשכנזים כמוך. לא מתבייש אף פעם לשים את היד במקום שמלוכלך או קשה. כבר אנחנו רגילים אליך עד שאי-אפשר לתאר את העבודה במחצבה בלי ההנהלה שלך."
ולפעמים, בשעת הפסקת-הצוהריים, כאשר הם יושבים ליד שולחנות-העץ הארוכים בסככת-המחצלות ואוכלים כל אחד מתוך סיר קטן, פונה מישהו אליו ואומר: 'נוּ, רבינוביץ, יש לך עוד כוח ללכת ב'להוריד'? לא הפסדת אותו בינתיים אצל הבחורות הצעירות בעיר?"
רבינוביץ מחייך, מלא נחת מן הרמזים השקופים ואומר: "יאללה, מי שׂם?"
"על מה הולכים?"
"בקבוק קוניאק."
"איפה שותים?"
"במחצבה."
בא אחד הפועלים הגברתנים ויושב מולו. מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר: "אחת, שתיים, שלוש – " ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיִגע גבהּ בשולחן?
בשנים הראשונות התנהל המאבק ברצינות רבה. רבינוביץ עדיין כוחו היה עימו. ואילו הפועלים זה מקרוב עלו והעבודה הגופנית חדשה להם ומעייפת, בקושי הוציאו יום-עבודה ולעיתים היו מפסיקים באמצע והולכים הביתה ומוותרים על חלק מן השכר ובלבד שיוכלו לנוח מן השמש הלוהטת. עכשיו פני הדברים אחרים. העבודה חיסנה אותם במשך הזמן, צמחו שרירים בזרועותיהם, האוכל נמצא בשפע, ומערב-רב של אנשים לבושי-קרעים וחסרי-ביטחון נהפכו לקהל-פועלים מסודר. משכורתם עלתה, למדו לעבוד בבולדוזרים, בבאגרים ובגריידרים ולא פחדו עוד מפני המנוע וההגה. גם הכפר התפתח. אחדים הצליחו להוסיף חדר או שניים לשיכון הראשון שניתן להם. אחרים רכשו מכוניות-משא, או חסכו כסף, עברו לעיר ופתחו חנויות ולפעמים נכנסו לשותפות בחנות קיימת.
קיצורו של דבר, אם בתחילה הוריד רבינוביץ בקלות את ידיהם של כל פועלי המחצבה, ואפילו הגברתנים שבהם, הנה עתה נשתנה המצב מעיקרו. בתחילה נחשבה ההתמודדות עימו לכבוד גדול, ומי שהצליח לנצחוֹ היה זוכה להערכה בקרב הפועלים ומתהלך בגאון בכפר. הכול היו מפצירים בו להרשות להם לנסות כוחם עימו ומודדים עצמם לפי מיספר הפעמים בהן הצליחו לצאת בכבוד מן המאבק. אך לפתע התברר שרבינוביץ זקן ותש כוחו, וכל פועל במחצבה יכול להכריעו בקלות ללא מאמץ רב. המשחק איבד את טעמו. אולי היה נשכח מליבם לולא רבינוביץ עצמו שהחל מפציר בהם להעמיד יד נגדו בהפסקת-הצוהריים. הוא הפסיד קרב אחרי קרב, פניו האדימו, החל מגמגם ומזדלזל בעיניהם, וככל שנכשל כן הִרבּה להפציר בהם שייאבקו עימו מתוך תקווה קלושה כי יום אחד יעלה בידו לחזור לאיתנו. אך מולו עמד יער של ידיים שריריות, חסונות ושזופות שהתחזקו מיום ליום.
אולם ניסים לוי הוא שעמד בפרץ. הדבר קרה לאחר כמה ימים של כישלונות רצופים מצד רבינוביץ. לפתע נחו עיניו על ניסים היושב בצד, ראשו מכונס בין כתפיו הגדולות ורק עינו קולטת לפעמים פרצופו של אחד מהנוכחים, עוקבת בעירנות אחר המתרחש.
ניסים לוי היה מנהיגם הבלתי-מוכתר של פועלי המחצבה ואחד השליטים בכפר. למעמדו הגיע לא רק בזכות כוחות הגופני והכסף שהצליח להביא עימו מחוץ-לארץ, אלא בעיקר בכוח פיקחותו ועורמתו שידע לשלבן בנימוס. ובשעת הצורך להתערטל מן הנימוסים, לצאת למאבק גס, עד כדי מכות או שליפת סכין, ואחר-כך לחזור להעמדת-הפנים הרגילה, ליזוֹם "סוּלחה" גדולה, לבזבז כסף על ימין ועל שמאל. ובסופו של דבר להישאר מנצח. לכן כיבדוהו הכול ופחדוּ ממנו. איש לא העֵז להתייצב נגדו בגלוי, ואם מישהו היה לו בליבו עליו התלונן עליו בסתר כדי להינצל מידו הקשה. כך היה גם כשלקח ממשה דויד את אישתו הצעירה וזרק למענה את אישתו הקודמת אשר בכספה התעשר – הכול התנגדו לו בליבם, אך איש לא מצא עוז בנפשו להוכיחו בגלוי, רק מאחורי גבו דיברו ובליבם שנאוהו.
ישב ניסים לוי בפינת הסככה כאשר הזמינוֹ רבינוביץ להתמודד עימו. אותו יום הפסיד רבינוביץ פעמיים. ולמי? – לפועלי-התובלה שהיו צעירים ביותר ולא מן הבחורים החזקים במפעל. ניסים קם וניגש אליו. מישהו הרהיב בליבו להניאו ממעשהו באמתלה שיש לבדוק קלקול בגנרטוֹר ואין השעה יפה למשחקים. ניסים דחף אותו והתיישב מול רבינוביץ.
"תן את היד," אמר רבינוביץ.
"כמה?" שאל ניסים.
זה היה חידוש. עד עתה לא נהגו להמר. אמנם, עצם הרעיון היה מקובל ביניהם, אלא שלא קישרוהו מעולם עם המשחק ב"הוֹרדוֹת".
"מה כמה?" התפלא רבינוביץ.
"תִרְאה, אני שם בקבוק קוניאק על ההורדה. אתה זוכה – אתה מקבל. אני זוכה – אתה נותן לי. מסכים?"
"מסכים."
תקעו כף והמשחק החל. הפועלים הסתכלו זה בזה בתמיהה ואמרו בליבם: "כבר עובר הדבר כל גבול. איך הוא לא מתבייש, ניסים לוי, אחרי ששני ילדים ניצחו ביום אחד את רבינוביץ והתוצאה מונחת בכיס, לבוא ועוד להוציא ממנו בקבוק קוניאק. מה יש, מה חסר לו בבית, למיסכן? הלוואי על כולנו מה שיש לו."
בתחילה מוּשווֹת היו הידיים בקו אחד כמה רגעים. אחר-כך, מתוך המאמץ, החלו שריריו של רבינוביץ להתרפּוֹת לאט-לאט וידו השתפלה כלפי השולחן. הכול חיכו למאמץ אחרון מצד ניסים ולניצחונו. ואולם לפתע, בלי שניכרו בניסים כל סימני עייפות או חולשה, התרוממה ידו, חזְרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיווּן השולחן ובמאמץ אחרון מצד רבינוביץ צנחה בפישוט אצבעות וכפּוֹ טפחה עליה ובישׂרה את ניצחונו המוחלט.
דממת-מוות שׂררה בסככה, התכסיס היה כה שקוף ושפל עד שכל ילד יכול לראות מיד שניסים גמר אומר להפסיד. הכול ציפו להבעה של בוז מצד רבינוביץ כלפי הניצחון המפוקפק שזכה בו. ואולם כל הנוכחים הרגישו בזיוף – חוץ ממנו. הוא – פניו זרחו מאוֹשר, הִיכה בכף-ידו על כתפו של ניסים וקרא:
"תוֹדֶה, תודֶה שניצחתי אותך!"
"בהחלט," ענה ניסים, "כל הכבוד לך, אדון רבינוביץ. מחר בבוקר אני מביא את בקבוק הקוניאק."
רבינוביץ הלך מלא שמחה מפוֹעל לפועל וקרא: "ראית? ראית? מה אתה אומר?"
לא ענו לו. הסתלקו בשקט מן הסככה איש לעֶברוֹ. לאחר שתי דקות נשאר לבדו באין איש לשתפו בניצחונו. אולם הוא ניחם עצמו בכך שכולם ממהרים לעבודה בשל השעה המאוחרת, ואולי סתם קינאו בו על ניצחונו.

ניסים לוי נתן את האות ושאר הפועלים החזיקו אחריו. ומה שהיה בגדר בושה בפעם הראשונה נעשה רגיל ומובן בפעמים הבאות. הכול הבינו שאין להפריז בשום כיווּן. וכך קרה שמפעם לפעם נוסף עוד פועל לרשימת המפסידים בכוונה לרבינוביץ, כמובן רק לאחר הפצרות רבות מצד הלה להיאבק עימו. לאחר תקופה ארוכה של כישלונות החל אפוא רבינוביץ מרגיש שהוא שב לאיתנו, והמיבחן היום-יומי מילא אותו כל פעם אומץ מחוּדש. לבסוף התרגלו הכול לסוג זה של משחק ואפילו הפצירו בו להיאבק עימם, והדבר נהפך להם לשעשוע יומי בהפסקת-הצוהריים, מכל-שכּן שנושא הלעג היה מנהל-העבודה בעצמו ובכבודו. בשעה שהיה עסוק במאבק עם אחד מהם היו כל השאר מחליפים ביניהם קריצות, חיוכים והערות-לעג בשפתם. גם כשקראו קריאות-עידוד לכבודו שעה שהתאמץ בכל כוחו שיבצו בהן מיבחר כינויי-גנאי ורמזים מלגלגים, ואילו הוא, בלי לחשוד מאומה, היה מקבלן כאות של כבוד והערכה לכוחו.
לזכותו ייאמר כי מעולם לא עשה את המשחק מקור של תועלת לעצמו. בקבוקי-קוניאק רבים עברו מידי הפועלים לידיו במרוצת המשחקים המדומים הללו, אבל מעולם לא שינה ממנהגו – לקחת את הבקבוק עימו הביתה כדי "להראות לאישה ולילדים", ואילו למחרת החזירוֹ והשתייה היתה מתקיימת בצוותא והוא עצמו היה מקפיד לבל ייגרע חלקו של איש מהם.
"שתו, שתו," היה אומר, "שתו לחיי הכוחות המחודשים שלי."
"שיהיה לך לבריאות," ענו לו, "אתה גבר אתה, רבינוביץ. בגיל כמו שלך – כוחות כאלה? מי פילל ומי מילל? אם אתה עושה אצלנו ככה, מי יודע מה אתה עושה אצל הבחורות הצעירות בעיר?"
אבל בעמקי ליבו הרגיש שמשהו איננו כשורה. אלה אינם עוד הזמנים בהם הִשליט את רצונו על המפעל. ומעניין, ככל שהִרבה להכריעם כן נִדמה לו שטבעת של זרוּת הולכת ומתהדקת מסביבו והוא מאבד את יכולת השלטון. כאילו קשרו כולם קשר עליו, וכל מלחמותיו וניצחונותיו אינם מצליחים להפר אותו. לעיתים חש שהעניינים מתנהלים מעצמם ואיש אינו ניגש עוד אליו ואינו משתף אותו בהם, וחשד התגנב לליבו – שהפועלים הם האומרים לו מה לעשות, ובייחוד ניסים לוי שהשׂתרר עליו ולעיתים אף היה מעליבו בגלוי.

אותו זמן פשטו במפעל השמועות הראשונות על יציאתו לפנסיה. קשה לדעת היכן היה מקורן, אך סְברה היא שניסים לוי בעצמו ובכבודו היה ראשון למדברים וגם דאג שיגוּנב שמץ מן המתרחש במקום לאוזני מועצת המנהלים של החברה ומשם להנהלת המחצבה.
לוּ היה הדבר תלוי בפועלים עצמם לא היה רבינוביץ יוצא לפנסיה. כולם למדו את העבודה ממנו, גם חיבבו אותו לפי דרכם. בימים האחרונים, כשראו כמה זקן האיש ואומלל, חדלו ללעוג לו ואפילו את המשחק ב"הורדות" קיימו בשקידה, כאילו פולחן חשוב הוא. בעומק ליבם אולי האמינו כי בתחבולה פשוטה זו הם מעניקים לו חסד של חיים חדשים. איש לא פגע עוד בכבודו ובכל הזדמנות נהגו לחזור בפניו על המחמאות שאהב ונושאיהן, כרגיל – כוחו ונשים.
והיתה עוד סיבה ממשית יותר לרצונם שימשיך בעבודתו. זמן רב לא התנהלו העניינים במחצבה כסדרם. התפוקה ירדה, רבּוּ האיחורים וחיסורים ומפעם לפעם פרצו שביתות על דברים של מה-בכך. קצב-העבודה הכללי הוּאט ובמקומות מרוחקים נהגו לעיתים לשבת בקבוצה ולשחק קלפים באמצע היום. נוחה היתה להם השגחתו הרופפת של רבינוביץ והם הניחו שאם יבוא מנהל-עבודה חדש לא יימשך המצב הקיים.
השמועות שגוּנבוּ להנהלה המרכזית עשו להן כנפיים, סיכומי התפוקה השבועית בהנהלת-החשבונות אישרו את החשדות, ולא יצאו ימים מועטים עד שנתקבל מברק ובו המועד המדוייק להפסקת העבודה. מיד נתפרסם הדבר בכל המפעל – רבינוביץ יוצא לפנסיה.
מנהל המפעל הזמינוֹ למשרד בעיר והודה לו בלחיצת-יד חמה על מסירותו כל השנים, "טרם סיימת את עבודתך," ניחם אותו, "לא אמרת עדיין את המילה האחרונה שלך, ואני בטוח כי נמצא לך שטח חדש בו נוכל להיעזר בידיעותיך ולנצל את ניסיונך לטובת המפעל היקר לכולנו."
ולאות אֵמוּן הטיל עליו תפקיד אחרון לפני גמר עבודתו – לערוך בחירת מנהל-עבודה חדש. הוא הסביר: "אנחנו לא רוצים להביא אדם זר במקומך. אתה כבר רגיל עם הפועלים ומכיר את הנחוץ להם. אתה יודע כי המפעל שלנו הוא שיתופי ואנחנו לא רוצים שהפועלים ירגישו את עצמם זרים בו. להיפך, עליהם להיות שותפים באחריות. לא נעים לנו שתיווצר הרגשה כי כולם נועדו להיות פועלים פשוטים ואיש מהם אינו עולה במעלות האחריות. לכן החלטנו לכנס אסיפה, להסביר את עקרונות הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון שלנו, ולפרט מהי האחריות המוטלת עליהם, ולבסוף לבחוֹר מביניהם את מנהל-העבודה החדש. עליך, רבינוביץ, כאיש-אמוננו במקום וכאדם המכיר יותר מכולנו את הנעשה במחצבה, אנו מטילים תפקיד נכבד ביותר – להשלים את עבודתך וּלמַנוֹת את ממשיכָך מבין הפועלים שחינכת!"
רבינוביץ הסכים והחליט להתמסר בכל לב להכנת האסיפה.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.