נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ח.
ציפורה

משה דויד בא לפנות-ערב אל השוק הגדול בעיר. רוח קרירה של ים עברה בקירות הלחים ונשבה על פניו. כאשר ירד בסימטה ראה את ציפורה מולו נושאת סל כבד בידיה ומחייכת. ניגש ועזר לה בשתיקה.
"משה," אמרה לו, "אתה לא צריך שתתייגע כל-כך בגללי. אלה הן הקניות בשביל האורחים שלנו."
"מה שאני עוזר לך – עוזר לי," ענה ולא הִרפה מן הסל.
"אבל אולי לא טוב שהאנשים יראו אותנו. יש כאן מהכפר שבאים לקנות, ואתה יודע איך הם יכולים לדבר אחר-כך. לא יפה שגרוּשים ימשיכו ויתראו. מה תגיד האישה שלך? וגם הוא יכעס עליי."
"אבל כאן לא חוץ-לארץ. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא לא רוצח או גנב אין כל רע במעשים שלו. כאן לא יכולים לעשות לנו שום דבר."
"אבל שמעתי, האנשים מדבּרים, שהוא עושה לך צרות במחצבה ומקלקל את חייך מן השינאה שלו."
"רק שמועות, ציפורה. דווקא אנחנו ידידים טובים בעבודה. תשאלי את האנשים איך הלכנו יחד להציל את הבן הבכור של צבי כהן כאשר נתקע המנוף שלו בבור ערבי עתיק והוא נפל לתוכו. היינו צריכים לקשור אותנו בחבלים ולטפס אליו למטה כדי להציל אותו בתוך כל הנחשים והעקרבים שהיו שם. ומה אַת חושבת, מי עשה את העבודה הזאת? בעלך ואני קשרנו עצמנו בחבלים וכל שאר הפועלים עמדו עלינו והחזיקו בקצה השני של החבל וכך ירדנו ועטפנו אותו עד שהוציאו אותו, ואחר-כך שכב בבית-חולים שלושה חודשים."
"מה אתה אומר? לא שמעתי כלל על המעשה שלכם?"
"הִשארנו את הדבר בינינו ולא רצינו שיתפרסם העסק עם המנוף ויהיו עניינים למחצבה."
"בכל-זאת אני לא מאמינה לך שאין לך שום דבר בליבך עליו ושהוא לא שונא אותך. כל העולם מסַפּר על המריבות שלכם, ואיך שהוא מרמה אותך בשעות-העבודה ועושה לך צרות עם הכסף."
"שקר! שקר! אותי הוא לא מרמה. ואם יש בינינו אי-הבנה, וגם אם אנחנו מתווכחים לפעמים ולא מוותרים בקלות אחד לשני – לבסוף תמיד מסתדרים. אַל תחשבי שאם הוא סגן מנהל המחצבה כבר שולט הוא בנו עד שאי-אפשר להרים את הראש ולדבר לפניו כבן-אדם."
"משה, מוטב שתגיד לי שלום עכשיו."
"ציפורה – "
"לא. לא. אַל תדבר אליי. ותן לי את הסל בחזרה. באמת, תודה על ההשתתפות שלך. כבר עבר פה אחד הבנים של קַרקַשׁוֹן ויספר בכפר, והוא יעשה לי חקירה על ההתנהגות שלי, ובך יתנקם בעבודה אם ישמע שאתה פוגע בכבודו."
"מדוע אפחד מן המעשים שלו? כאן לא חנות-הבדים שיוכל לעשות לי מה שהוא רוצה. אם אתאונן עליו ואשלח את הדבר לפירסום בעיתונים, וגם אקרא אותו לבירור, עוד יפטרו אותו מן העבודה."
"למה לך צרות? הוא יותר חזק ממך, מכולנו. רק כאב-לב יביא לך, וגם אתה מסַכּן את הפרנסה שלך."
"אני מצפצף עליו, אַת שומעת? עליו, ועל הפרנסה, ועל המחצבה, ועל כל הכפר המחוּרבּן הזה, ואני אעשה כל מה שאני רוצה ולא אהיה עוד עבד שלהם, – לא!"
"משה, תפסיק! אַל תצעק! כל האנשים מסתכלים בך! מה הם יגידו אחר-כך ומה יהיה איתי אם ישמעו שאני משוחחת איתך באמצע השוק? תביא לי את הסל ותלך, תלך כבר!"
התקרבו לסוף הסימטה, לא רחוק מן הרציף של הדייגים, היכן שנמצאת תחנת-האוטובוסים לכפר. מוכרי הירקות קראו: "אדון, גברת, בבקשה! עוד יש משהו שאתם צריכים?" – ילד קטן רץ אחריהם ובידו צרורות ירוקים של פּטרוֹסיליה – "רק חמישה גרוש, גברת, כמעט בחינם." בכמה חנויות כבר הועלה האור, ובעלי הדוכנים בחוץ הדליקו את מנורות-ה"לוּכּס" שלהם. מסביב לחנותו של מונטֶרוֹ מגיד-העתידות התקבצו כמה נשים זקנות, ואחת מהן רצה כלפי משה דויד וביקשה נדבה. הוציא מכיסו מטבע ונתן לה. מונטרוֹ צחק מתוך החנות: "חה-חה-חה! ממי אַת מבקשת נדבה?" משה דויד שמח שמחמת הרעש בשוק לא שמעה ציפורה את שאלתו של מגיד-העתידות.
נער שמן בא מולם, מחזיק אשכול נקניקים בידו, וקרא: "אחד בלירה! אחד בלירה!"
משה דויד הקיף בידו הפנוייה את מותניה של ציפורה ומשך אותה מקִרבַת הבחור. "תיזהרי, הריח הזה של הבשר גרוע."
מסביבם התנשאו הררי ירקות, קופסאות שימורים, כלי-סידקית, סבון, גרביים, זיתים ומלפפונים חמוצים. חנות אחר חנות הציעה את סחורתה. ירקנים, בעלי-מסעדות, בעלי חנויות-מכולת, איטליזים לבשר-בקר, איטליזים לבשר-עוף ואיטליזים לנקניק. בכל פינה עמדו על המיקח. רבו מתוך חיוך, הסתלקו ברוגז וחזרו עם רמז קל מצד המוכר.
משה דויד התאמץ להשאיר את ציפורה לידו מול כל הקהל הזורם אליהם ודוחפם.
כשיצאו מן הסימטה אמר: ""ציפורה, אנחנו מוכרחים שנוכל לדבר בינינו – "
"טוב," ענתה, "פעם אחרת. רק עכשיו תלך."
"נוכל לבוא אצל מַנטֶלוֹ החבר שלי ולשבת בבית שלו בחדר הפנימי בלי שאף אחד יֵדע."
"משה, אַל תדבר כך. אסור לנו. ומה שאנחנו חושבים לפעמים אחד על השני – אחר-כך יעניש אותנו כל העולם. וגם חטא גדול הוא מה שאתה מדבר אליי."
"אבל, ציפורה, כאן אנחנו בישראל חופשים לנפשנו לעשות מה שרוצים, והכול מותר לפי המנהג של המדינה. את לא רואה בעיתונים ולא שומעת ברדיו ומן הסיפורים על האנשים המודרניים החיים כמו בסרטים? למה אנחנו צריכים להיות כמו הפרימיטיביים? אני אפגוש אותך מחר בחמש אצל מַנטלוֹ."
"לא."
"אני אחכה מחר בחמש אצל מנטלו."
"לא."
"שלום," אמר והחזיר לה את הסל. האוטובוס כבר הגיע לתחנה, בעבר השני של הרחוב.
"לא, לא. תודה לך, אבל אַל תבוא לשם."
"אני אחכה."

כך החלו פגישותיהם של משה דויד וציפורה. ליבה אמר לה שאינה צריכה לראותו, והיא גמרה בדעתה – רק פעם אחת אלך אליו להסביר לו שלא יחכה לי וגם להשפיע עליו שלא ישתה עוד מן העראק וידאג יותר למשפחה ולילדים במקום להרשות להם להסתובב ברחוב, ערומים ולבושים קרעים, עד שהלב כואב לחשוב שהם ילדיו.
לקחה מחצית שעה פנוייה מסיום הקניות עד לבוא האוטובוס וניגשה לומר למשה דויד כי מוטב לו שינהג כאדם מן היישוב ולא יתהלך כל ימיו מלא טענות ומחפש מריבות עם כל העולם ובסוף מפסיד את ראשו בכל עניין.
נכנסה ומצאה אותו יושב אל השולחן הערוך ומחכה לה. היתה אפלולית בחדר הקטן מפני הווילונות הכבדים. ראתה על השולחן דובשני בַּקלאווה, מאותם שהיו חביבים עליה בשנה הראשונה לנישואיהם והוא היה מביא לה מחנות-התופינים של הערבי בשוק. ועוד הכין לה יין לבן יבש ובקבוק קטן של מיץ ענבים, לא אותם העראק והקוניאק והיין האדום הזול הנודפים ריחם מפי השותים בכפר, אלא ממין המשקאות שהיו שותים בארוחותיהם. מיד התמלאה רכּוּת ומתיקוּת וכמו ערפל כיסה את עיניה. קם, ניגש לקראתה ואמר:
"אַת מלכה שלי, ציפורה. מלכה שלי. תשבי במקום שהכנתי לך."
וכאשר לקח את ידה בידו כדי להוליכה אל כסאה עבר דגדוג קל באצבעותיה, והם השפילו לרגע עיניהם ועקבו אחר הידיים הנוגעות. ידו היתה מלאה צלקות מן העבודה במחצבה, וקרומי עור לבן שהרחצה אינה מסלקת אותם והם בולטים יותר כשהיד נקייה. ציפורניו שבורות בכמה מקומות וכף-היד מחוספסת עד שמגעה מורגש לעיתים כפצירה קלה.
אצבעותיה היו אדומות מן העבודה בבית וצבע הלַכּה בקצותיהן לא חיפה על עליבוּתן ולאוּתן. לא עוד היו אלו ידיה הרכות והלטפניות בזמן שהיתה אישה צעירה, יושבת רובו של היום בבית וממתינה לשובו מן העבודה. ישבה לשולחן והביטה בעיניו, הביט גם הוא בה. האם כל זה אמת, הירהרו, וכלום מוּתר לנו להאמין שכך הדבר? וכדי להעלים את מבוכתם החלו לפטפט על הדרך לכפר, על ביתו של מַנטלוֹ ועל השהות שבידם. רק משה דויד היה חוזר ואומר:
"אַת מלכה שלי, ציפורה. אַת המלכה."
בנו הקטן של מנטלו בא וסילק מן השולחן את הצלחות עם הקליפות והשיירים והביא פירות טריים וקפה.
כאשר ניגש אליהם, מחייך בביישנות, קפצה ציפורה וקראה: "אתה זוכר את סעיד, משה דויד? סעיד זה הנער הקטן בעל העיניים השחורות שהיית שׂוכר כדי שיעזור לי בעבודת-הבית וישקה את הרחוב מפני האבק? ואנחנו אמרנו שהבן הראשון שלנו יהיה דומה לו?"
"אם אני זוכר?" ענה הוא, "והרי כל הפנים שלך מזכירות לי את הבית שהיה לנו, והמיטבח שעשיתי לך מן הקרשים והפחים שהיו בחצר של אבא שלך, עליו השלום. אוֹי, אוֹי, ציפורה, איך שאנחנו עשינו שטויות מן החיים שלנו..."
"אסור לך לדבּר כך. כבר נקבע הגורל שלנו. ואפילו אני עוד חולמת לפעמים על דברים שאסור להרהר בהם בקול רם, אני אומרת לך שכבר עבר התור שלנו לעשות מה שהלב חפץ, ומוטב נשתדל כל אחד בבית שלו שיבואו השלום והשלווה."
"מה אַת מסַפּרת על חלומות?" נדלק משה דויד, "גם אַת חולמת עוד על הימים היפים שלנו, הימים היפים עם כל החיבּוּבים שהיו לנו ושיחזרוּ – "
"אוּי, אוּי," אמרה לו, "תפסיק, משה! אתה מתחיל שוב להרגיז בדיבורים שלך. כבר אני לא אמרתי דבר, וצריך שתבין ולא תפציר בי מה שאני לא יכולה לעשות. כי אסור לדבּר כך. יש לך אישה וילדים, ומה שאתה אומר לי הוא דבר איום. אתה שומע? כבר עובר אצלי רעד בעצמות מן הדיבורים שלך!"
נזכרה לשם מה באה, וליבה מייסרהּ. לא זו בלבד שלא הוכיחה אותו, עוד הצליח הוא להוציא ממנה הודאה שהיא מהרהרת בחיים שראו יחד לשעבר. החליטה שעליה לאזור עוז ולומר לו מה שהתכוונה לומר. בינתיים באה ידו ותפסה בכפה ונחה עליה, וניתווספו טעם היין שהניח ערפל דק בעיניה, ומתיקות הדבש, והאפלה שהחלה עוטפת את החדר. ניסתה לאסוף את ידה ממנו ולא יכלה. היו מחשבותיה מבולבלות עליה וגופה מתכווץ ומתפשט מן הנגיעות הקלות בכף-ידה, עד שהרגישה חום נכנס בה מכל העברים ונבהלה מפני עצמה ומפני משה דויד היושב מולה ועיניו בוערות ולחות, ומפני השעון, שכבר עברה מחצית השעה וסופה היא לאחר את האוטובוס לכפר אם לא תמהר לקום ולברוח. משכה עצמה ממנו וקמה רועדת כולה, וכמעט בוכה, וקראה: "משה, משה, קח אותי מהר לאוטובוס לפני שאני מאחרת."
מיהר וקם ללווֹת אותה. "קחי עוד עוגה," אמר.
"לא, לא. אסוּר לנו."
"מה אסור?"
"אני לא יודעת. נלך."
"תבואי עוד פעם?"
"אַל תדבר כך."
יצאו מאפלולית החדר לרחוב, שעדיין היו בו דמדומי-ערב, הלכו בצעדים חפוזים, נתקלים זה בזה, כשני גנבים. הגיעו לאוטובוס, והוא נפרד ממנה. אחר-כך חזר גם הוא לכפר.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.