שנה מלאה להקמת הממשלה. לפני הקמתה, התנגדתי בתוקף לקואליציה עם רע"ם.
לא התנגדתי לקואליציה עם רע"ם כיוון שזו מפלגה ערבית. טענות שהוטחו בי בשל התנגדותי, קודם לקואליציה עם המשותפת (ניסיון שבעטיו פרשתי מתל"ם) ואח"כ עם רע"ם, כאילו אני נגד שותפות עם ערבים, ואף האשמתי החצופה ב"גזענות" – היתה הטלת דופי חסרת שחר. הסברתי שהתנגדותי לשיתוף עם המפלגות הללו אינה בשל ערביותן אלא בשל עמדותיהן; בשל סירובן לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. שאילו קמה מפלגה יהודית עם הדעות של המשותפת, בהרכב של אנשים כמו עופר כסיף, גדעון לוי, אודי אדיב ולאה צמל, או אם "שוברים שתיקה" היו מפלגה בכנסת, הייתי שולל קואליציה עימן ביתר שאת. לעומת זאת, אם תקום מפלגה ערבית שתרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, אשמח מאוד שתהיה חלק מן הקואליציה ושמנהיגיה יכהנו בממשלה. זו עמדתי גם היום.
ביום השבעת הממשלה, כתבתי שאני שמח שאיני חבר כנסת או חבר במוסד מפלגתי שצריך להצביע על הממשלה. אני קרוע בתוכי. מצד אחד, אני מאושר על סיום שלטונו המסואב והמושחת של נתניהו. מצד שני, אני נגד השותפות עם רע"ם. לכן, איני נמנה עם תומכי הממשלה ולא עם מתנגדיה, אלא מצוי במרחב התפר. כמובן, שקיוויתי בכל לבי להצלחת הממשלה, כפי שתמיד אני מקווה בכל לבי להצלחת כל ממשלה, גם כזאת שאני מתנגד לה, כי הצלחת הממשלה היא הצלחתה של מדינת ישראל. יחסי לכל ממשלה, גם לממשלה הנוכחית, היא "מעשיך יקרבוך – מעשיך ירחיקוך."
בדיעבד, ברור לי שלא היתה ברירה אלא הקמת ממשלה עם רע"ם. האלטרנטיבה היתה בחירות חדשות, סיבוב חמישי, שהוא כבר איום של ממש על הדמוקרטיה ועל כלכלת ישראל. ומה תהיינה תוצאות הסיבוב הזה? סביר להניח שאותן תוצאות, ושוב נעמוד בפני אותה דילמה. אז מה? נלך לסיבוב שישי? ושביעי? ועשירי? לא היה מנוס אלא לחתוך, ולהקים את הממשלה שאפשר להקים, כלומר הממשלה בהרכב הנוכחי. לפיכך, אני רואה בקואליציה עם רע"ם ניסיון היסטורי, שהצלחתו או כישלונו עשויים להשליך על יחסינו עם המיעוט הערבי לשנים רבות.
טעיתי בהתנגדותי העקרונית לקואליציה עם רע"ם. הטעות שלי היתה שלא קראתי נכון את רע"ם, או שלא האמנתי למה שראיתי וסברתי שזהו מצג שווא. לא האמנתי שמי שהיו עד אתמול חלק מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעו עימה נגד מדינת ישראל בכל הזדמנות ואף התנגדו להסכמי אברהם בשל התנגדותם לשלום עם ישראל, שינו פתאום את עורם. ציפיתי שיודיעו קודם שהם מקבלים את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כתנאי להצטרפותם לקואליציה.
היום אני מבין שרע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת בשל מחלוקת אמיתית. לא, הם לא הפכו לציונים ולא שינו את חלומותיהם. אבל הם אימצו אסטרטגיה פוליטית חלופית לזו של המשותפת, המניחה בצד את הנושא הלאומי ומתמקדת בסוגיות האזרחיות והכלכליות של ערביי ישראל, וזאת באמצעות הצטרפות לממשלת ישראל, לכל ממשלה ישראלית, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות. זה המסר שבשמו הם ביקשו וקיבלו את המנדט מהציבור. ואכן, כך הם נהגו. נכון, הם לא הודיעו שהם מקבלים את ההסדר המכונן, אבל הם הצביעו בעד קווי היסוד שכללו מחויבות של הממשלה לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ומנסור עבאס אמר: "ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות." הוא אמר את הדברים פעמים רבות, ומה שחשוב יותר – הוא אמר אותם קודם כל בערבית.
רע"ם אכן הביאה לציבור הערבי הישגים משמעותיים. האמת היא שמי שזיהה ראשון את המגמה היה נתניהו (בשבתו כאבו-יאיר), שיחד עם יריב לוין טיפח את רע"ם, דחף אותה להתפלג מן המשותפת וראה בה בעלת בריתו בקואליציה שקיווה להקים. אני מעריך שרע"ם העדיפה להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כיוון שאז היא היתה מקבלת לגיטימציה רחבה ביותר בציבור היהודי. היא גם העדיפה, כמפלגה דתית, את השותפות עם המפלגות החרדיות, החולקות עמה השקפת עולם דומה, למשל בתחומים כזכויות הלהט"ב, מעמד האישה, התנגדות לחוק הקנאביס וכד'. אולם, כזכור, סמוטריץ' הכשיל את הקמת הממשלה הזו. רע"ם, נאמנה להבטחתה לבוחר להצטרף לכל ממשלה, הצטרפה לממשלת השינוי.
בכל הסקרים, כבר שנים רבות, רוב מוחלט בקרב ערביי ישראל מביעים רצון להשתלב במדינה ואף מצהירים שהם גאים להיות ישראלים. אף פעם לא הבנתי מדוע, אם כן, הם מצביעים למפלגה אנטי ישראלית. רע"ם הבינה זאת, ובחרה להיות המפלגה שתבטא את המגמה הזאת. אני מקווה ומאמין, שהצלחתה תביא אותה בעתיד למעמד המפלגה הערבית הגדולה ביותר, יותר מהרשימה המשותפת, המורכבת משלוש מפלגות.
התנגדותי לקואליציה – בוודאי עם המשותפת, אך גם עם רע"ם, נבעה גם מחשש שהתלות של ממשלת ישראל ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית לא תאפשר לה למלא את המשימות הביטחוניות. למשל, שהקואליציה תתפרק בתגובה הראשונה של צה"ל ברצועת עזה. רע"ם הוכיחה את ההבדל בינה לבין המשותפת, בכך שלא הפריעה כהוא זה לחופש הפעולה המדיני והביטחוני של הממשלה, שהיא ממשלה ניצית יותר מקודמותיה. ויותר מ"עשר מעלות ימינה."
ההבדל הבולט ביותר בין רע"ם לבין חד"ש ושאר מפלגות המשותפת, בלט במיוחד בגינוי הפיגועים שבוצעו בידי ערביי ישראל. בעוד חד"ש הוציאה "גינוי" רפה, באמירות כמו שלא זו הדרך למאבקנו הצודק נגד מדינת האפרטהייד הגזענית והכובשת וכד', רע"ם גינתה ללא סייג, בלי "אבל", בלי "אולם" ובלי "יחד עם זאת" ו"מצד שני".
כאשר אני בוחן בחלוף שנה את הניסיון, אני יכול לקבוע, בפרפרזה על דברי מרטין בובר על הקיבוץ, שהניסיון לא נכשל.
האם הניסיון הצליח? מוקדם לקבוע. לצד החיוב, יש בהחלט גם תסמינים שליליים. מנסור עבאס מגלם את הצלחת הניסיון, אך יש לציין שעד כה אף חבר נוסף בסיעתו לא התבטא כמותו. מצד שני, עבאס הוא העומד בראש, ועד כה, דרכו התקבלה במפלגתו. רע"ם עוסקת בסוגיות האזרחיות, אך יש סוגיות לאומיות שמבחינתם נוגעות גם לצד האזרחי כמו סוגיית הנגב, שעליה היו פיצוצים בקואליציה. וכמפלגה מוסלמית דתית, היה משבר קשה בסוגיית הר הבית.
רע"ם גם לא הפנימה את האחריות המוטלת עליה כחברה בקואליציה, והדבר בא לידי ביטוי כשאינה מתייצבת לתמוך בחוקים ממשלתיים כמו חוק יו"ש, "ממדים ללימודים", או החוק שנועד להתמודד עם השתמטות בנות חילוניות מצה"ל באמצעות הצהרות כוזבות על דתיותן ועוד. מנסור עבאס, מנהיג פורץ דרך ואמיץ, מוקף בעסקנים פחדנים, ולא ממש מצליח לרתום אותם למיזם ההיסטורי של השתלבות במדינת ישראל, מתוך הבנה מה נדרש מהם בהשתלבות הזאת. ולאורך זמן, לא ברור אם הקו שלו יהיה הקו של רע"ם או של אותם עסקנים קטנים (גנאים עלול להתפורר כמו עידית סילמן).
אני מקווה מאוד שרע"ם תלך בדרכו הפרגמטית של מנסור עבאס, ולא תבצע סיבוב פרסה. אני סבור שעידוד המגמה הזו הוא אינטרס ציוני ממדרגה ראשונה. אני מקווה לראות את רע"ם מייצגת את מגמת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה ושהיא תהיה חברה גם בממשלות עתידיות. עם

2. צרור הערות ‏8.6.22
* ממשלה מצוינת, קואליציה מחורבנת – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת. אחרי 12 שנים, שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בנגב, בגליל ובערים המעורבות, וכבר אנו רואים תוצאות, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. שר התקשורת מוביל את מהפיכת הסיבים ועוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט. שר המשפטים מוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. השר לביטחון פנים עמל על שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה. שר הדתות מוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה). שר התרבות הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו מצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה. וכן הלאה, וכן הלאה, כל שר בתחום אחריותו וכולם יחד משלבים ידיים להצלחת הממשלה.
אלא שלמרבה הצער, הממשלה הזאת נשענת על כרעי תרנגולת של קואליציה מחורבנת, שמאיימת מדי יום על קיומה. מלכתחילה, ממשלת 61 ח"כים היא בעייתית מאוד, בוודאי כאשר היא מורכבת ממפלגות בעלות השקפות עולם מנוגדות זו לזו. קל וחומר אחרי שהיא הפכה לממשלה הנשענת על 60 ח"כים בלבד. הניסיון לדה-לגיטימציה לראש הממשלה בשל גודל מפלגתו חסר שחר, שכן את הלגיטימיות שלו קיבל ראש הממשלה מהכנסת שבחרה בו ברוב קולות. אבל האילוץ לנהל ממשלה ללא עורף של מפלגה גדולה העומדת מאחוריו הוא בעוכריו. בנוסף לכך, מפלגתו אינה עומדת איתן לצדו. הטרור האישי נגד ח"כי ימינה ומשפחותיהם גובה מחיר. לא כולם ניחנו בחוסן הנפשי ובעמוד השדרה הרעיוני המאפשר להם לעמוד במבחן. עידית סילמן התפוררה והפכה לאבק. וגם ח"כים אחרים מקרטעים ומדדים. ויש ח"כים ריקים ופוחזים כמו האופורטוניסט אלי אבידר וגברת "צומי" זועאבי, שמנצלים לרעה את כוחם ומקשים מאוד על היכולת של הקואליציה לתפקד.
במצב הזה, סיכוי ההישרדות של הממשלה, חרף הישגיה הרבים ולמרות שהיא עונה על הצרכים האמתיים של מדינת ישראל, לוט בערפל.

* הפתעה לטובה – לאחר הקמת הממשלה, כתבתי שהחולייה החלשה בה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית והאידיאולוגיה שלה רחוקה ת"ק פרסה מהאידיאולוגיה של הממשלה, שהיא מפלגת מרכז-ימין. בנוסף לכך, זו מפלגה ללא מסורת שלטונית, עם מנטליות של תנועת מחאה, והיא תתקשה להתנהל בפשרות המתחייבות בפוליטיקה שלטונית בכלל, ובממשלה המורכבת הזאת בפרט.
לשמחתי, התבדיתי. למעט התקלה שנקראת "צומי" זועאבי, שסיעת מרצ עצמה אינה יודעת איך לאכול אותה, מרצ מתנהגת באחריות ובבגרות. זאת, חרף העובדה שהממשלה הרבה יותר ימנית מכפי שחשבתי ובוודאי מכפי שחשבו חברי מרצ כשהצטרפו אליה. שרי מרצ אחראים ולויאליים. הייתה "התחלקות" אחת של הורוביץ עם מכתב החמץ בפסח בבתי החולים, אך כמובן שהעריקה של סילמן לא היתה בגללה. סגן השר יאיר גולן מכשיל את עצמו, את מפלגתו ואת הקואליציה עם הפה הגדול שלו והיעדר בלמים בלשונו. הח"כים ובראש ובראשונה מוסי רז, מתבטאים כאופוזיציה לכל דבר, האופוזיציה היחידה שמבטאת מחלוקת אידיאולוגית אמיתית עם הממשלה (להבדיל מהאופוזיציה למדינה בראשות נתניהו שהיא פרסונלית נטו), אך הם מגלים אחריות בהצבעות. גם ההבטחה "לנקום" על חוק האזרחות נשארה בגדר איום ותו לא.
הסיבה העיקרית לאחריות שמגלה מרצ, היא ההבנה מה האלטרנטיבה. לא רק חזרה לשלטון השחיתות, תרבות השקר, השנאה, הפלגנות והמלחמה במדינת החוק, אלא הפעם נוספה על כך הכהניזציה של הביביזם והסכנה שבן גביר יכהן חלילה כשר בממשלה.
הסיבה הנוספת היא היכולת האמיתית של מרצ להשפיע, בשני תחומים חשובים שבאחריות שריה – הבריאות והגנת הסביבה. ובאמצעות השר פרייג' יש להם השפעה על תחום קידום יחסי השלום עם מדינות ערב (אמנם בעיניי המשרד לשיתוף פעולה אזורי מיותר, והנושא צריך להיות באחריות משרד החוץ, אבל הוא קיים והשר משפיע בתחום זה).
אני חייב לציין שאני מופתע ממרצ לטובה. ובמיוחד שמחתי כשהיא הצביעה בעד התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל סכנה של נסיגה עתידית.
משום מה, דווקא מצד ימינה, שמנהיגה הוא ראש הממשלה ושהממשלה מיישמת את דרכה, יש התנדנדויות, בשל הטרור האישי המופעל על חבריה ובני משפחותיהם, וכיוון שחלקם אינם בעלי חוסן נפשי חזק מספיק לעמידה האיתנה מול הטרור.

* מה קרה כאן בשנה האחרונה – בן כספית פרסם מאמר חשוב ב"מעריב", המסכם את הישגיה הגדולים של הממשלה בשנה הזו, בוודאי בהשוואה לירושה שקיבלה וכמובן ביחס להפחדות של נתניהו מפניה. חשוב לקרוא את המאמר ולהבין מה קרה כאן בשנה האחרונה.
ועוד נקודה – בן כספית היה עיתונאי אנטי גולני, אובססיבי לנסיגה מהגולן. והנה, דווקא הוא מעלה על נס את התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן ואת העובדה שאנו בדרך להכפלת ההתיישבות בגולן, שעד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה נתניהו ניסה למסור אותו לאויב הסורי, כפי שמוכח בעוד ועוד עדויות, ולאחרונה בספר זיכרונותיו של הוף, המתווך מטעם אובמה בין נתניהו ואסד.
והנה, עוד תמורה שהביאה הממשלה. כאשר שרי מרצ (!), המפלגה שהנסיגה מהגולן היתה אחד מדגליה, מצביעה בעד תוכנית לאומית שהגשמתה תסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה מהגולן, ועיתונאי כבן כספית, שבעבר כתב על הגולן כתועמלן סורי, מציג זאת כהישג גדול של הממשלה – משהו עמוק קורה כאן. כאשר מרצ ומפלגת העבודה חברות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים, ובראשה עומד ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך פומבית – יהיה לה קשה להלין באותו להט קדוש, כאשר תהיה באופוזיציה, על ה"סרבנות" הישראלית כאם כל חטאת. נכון, גם לי לא נעים לשמוע שרה בממשלה אומרת שמצעד דגלי ישראל בירושלים הוא פרובוקציה. אז היא אמרה, אבל המצעד צעד – כפי שבנט ובר לב החליטו מראש שבועות אחדים קודם לכן, דאגו שהאוייב ידע על ההחלטה, יבין שישראל לא תשנה אותה ומה צפוי לו אם ינסה לחזור על מה שעשה אשתקד.

* הציוּנים השליליים בתעודה השנתית – ממשלת בנט היא ממשלה טובה מאוד, ואני מרוצה מתפקודה גם ללא קשר לאלטרנטיבה האיומה. אבל אם הצגתי חלק מהישגיה, אני רואה לנכון להצביע גם על כישלונותיה ונקודות התורפה שלה.
הרפורמה בחקלאות, במתכונתה הנוכחית, היא איום על עתיד החקלאות בישראל, על עתיד ההתיישבות ועל ביטחון המזון בישראל. במקום לבנות יחד עם החקלאים רפורמה טובה, שתחזק את החקלאות, ליברמן ופורר פועלים באופן חד-צדדי, ואף בצורת צווים, מתוך הבנתם שאין להם רוב להעביר זאת בהחלטות הממשלה והכנסת. בנושא הזה, יש לשנות את הכיוון.
הכישלון השני הוא בחיסון הילדים נגד קורונה. בסה"כ הממשלה תיפקדה היטב במאבק בקורונה, אך איני אוהב את ההתפארות בכך שהיא שמה קץ למדיניות הסגרים של קודמתה. הסגרים היו הכרח, ונעשו בכל העולם, לפני שהיה חיסון נגד המחלה. מרגע שיש חיסון, אין צורך בסגרים, לא בישראל ולא בשאר מדינות העולם. שינוי המדיניות נובע משינוי המצב הבריאותי. כאמור, הממשלה תפקדה היטב וקיבלה את ההחלטות הנכונות, אולם כשלה בחיסון הילדים. היא התמהמהה זמן רב בהכנסת החיסונים לבתי הספר, בשל התנגדותה התמוהה של שרת החינוך, ואחרי שהקבינט קיבל את ההחלטה, באיחור ניכר, מבצע החיסונים בבתי הספר התנהל בעצלתיים.
אני מקווה מאוד שהממשלה תעמוד באתגר הגדול של עידוד העלייה הגדולה מרוסיה ואוקראינה וקליטתה המוצלחת בישראל. נכון לעכשיו, איני רואה את הממשלה מעלה את הסוגייה הציונית החשובה הזו על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות הלאומי. מוקדם לדבר במונחים של כישלון או הצלחה, אבל אני מודאג מכך שהנושא החשוב הזה נמצא, יחסית בשוליים.
ובנוסף לאלה – מחדל מתווה הכותל.

* מחדל הכותל – האכזבה הגדולה שלי מבנט בשנתו הראשונה כראש הממשלה, היא ממחדל מתווה הכותל. כשר התפוצות בממשלת נתניהו, היה בנט שותף מרכזי למתווה הכותל, לצד נתניהו ושרנסקי. ההחלטה על מתווה הכותל היתה ההחלטה הציונית ביותר של כל ממשלות נתניהו. נתניהו ובנט היו גאים בה כל כך, ובצדק רב. אלא שנתניהו התקפל מול הלחץ והאיומים של החרדים ולא יישם את המתווה. לבנט אין אילוץ קואליציוני ובעצם, אין לו שום תירוץ להשתמטות ממימוש ההחלטה. אני מקווה מאוד שבנט יישם את המתווה בשנתו השנייה בתפקיד. וכיוון שלא ברור האם ישלים את השנה, אני מקווה שהוא יעשה זאת כבר בראשית שנתו השנייה.

* ביביאולוגיה – איזו שמחה! איזה אושר! האופוזיציה למדינה ניצחה את ישראל. מעולם לא היתה בישראל אופוזיציה למדינה. כל האופוזיציות עד היום, היו אופוזיציות אחראיות, נאמנות. כולל האופוזיציות הקודמות בראשות נתניהו, לפני ששנות שלטון רבות מדי השחיתו אותו, והביאו אותו למצב שבו אם הוא לא שולט במדינה הזאת – מי צריך אותה?
זו אופוזיציה ניהיליסטית; אין לה דרך, אין לה מוסר, אין לה עקרונות, אין לה ערכים, אין לה אידיאולוגיה. יש לה ביביאולוגיה. פולחן אישיות נטו והתנגדות טוטלית לכל פעולה של ממשלה, שאינה לגיטימית בעיניה, אך ורק כיוון שאדם אחר עומד בראשה. אופוזיציה של עלובי נפש.
ברית ביביטיבי. אבל טיבי, לפחות, מצביע נגד המדינה בהתאם לעקרונותיו. ביבי מצביע נגד המדינה כנקמה על כך שהוא לא נבחר לראשות הממשלה. ועדר כבשים הולך אחריו בלי לשאול שאלות.
"מה? תפקידה של האופוזיציה להציל את הממשלה? הרי תפקידה של האופוזיציה להפיל את השלטון." עצם השאלה מעידה על השפל המוסרי העמוק של האופוזיציה הביביסטית. תפקידה של האופוזיציה להיאבק בממשלה ואף להחליף את השלטון. אבל לשם כך עליה להצביע נגד הממשלה בנושאים שבהם היא באמת נגדם. לא נגד חוקים והחלטות שהיא לטובתם. מאז ומתמיד אופוזיציה מימין הצביעה בעד החלטות "ימניות" של הממשלה ואופוזיציה שמאלית הצביעה בעד החלטות "שמאליות" של הממשלה. ובנושאים לאומיים, האינטרס הלאומי קדם תמיד לשיקולים כיתתיים. האופוזיציה לנתניהו הצביעה בעד הסכמי אברהם. האופוזיציה של נתניהו הצביעה בעד השלום עם ירדן. האם מישהו העלה על דעתו שתנועת התחייה, שהיתה אופוזיציה ימנית קשה וחריפה לממשלת בגין ערב הנסיגה מסיני, תצביע נגד חוק הגולן? את טירוף המערכות הזה המציא שרלטן אחד, ראש האופוזיציה למדינה. ומצער שיש בקואליציה גיס חמישי, שמצטרפים לברית ביביטיבי נגד מדינת ישראל.
אנו כבר רגילים שהאופוזיציה למדינה נאבקת נגד המדינה. במקרה הזה, בנוסף לפגיעה המודעת והמכוונת במדינה, האופוזיציה הביביסטית נעצה סכין בגבו של כל תושב יו"ש. וכל ח"כ מהאופוזיציה הביביסטית שהצביע נגד החוק, סובב את הסכין. נתניהו בנימין – נגד. סיבוב הסכין. סמוטריץ' בצלאל – נגד. עוד סיבוב של הסכין. רגב מירי – נגד, בלי כאבי בטן. עוד סיבוב של הסכין. כאילו לא הספיק הנזק שחולל למדינה כראש הממשלה, הוא ממשיך להזיק לה ולפגוע בה כראש האופוזיציה למדינה.

* כאשר שבתי צבי התאסלם – במקרה של שבתי צבי הראשון, כאשר הוא התאסלם – רוב חסידיו השוטים נטשו אותו. בזה מותר שבתי צביA על שבתי צביבי.

* להחיל את הריבונות – מעבר לפיגוע הפוליטי של ההצבעה נגד המדינה, בשל אמביציה חולנית של שרלטן אחד, ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש מצביעה על הבעייתיות במצב החוקי הנוכחי ביו"ש. יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות, כדי שההתיישבות לא תהיה נתונה לרצונם הרע של אנשים קטנים כמו נתניהו וסמוטריץ'.

* אלטרנטיבי – קראתי רעיון עוועים על ציון יום ירושלים בצעדה לאורך הגבול הישן עם דגל ישראל לצד הדגל של השמדת ישראל, דגל אש"ף. אחרי שהקאתי, אוסיף כמה מילים.
אחלה רעיון להפוך יום החג של שחרור ירושלים משבי האוייב, איחודה וחירותה, ליום הנושא את דגל חלוקתה, עם הדגל המסמל את הפיכתה לבירתה של המדינה הפלשתינאית שתקום על חורבות מדינת ישראל. אז מה היה לנו שם? יום הזיכרון לחללי צה"ל – המרת יום הסולידריות הלאומית עם זכר החללים על הקמת המדינה וקיומה ליום "אלטרנטיבי" של סולידריות עם שקשוקה דלוחה המערבבת את זכר חללי מערכות ישראל עם זכר הרוגי המלחמה נגד קיומה של ישראל ועם המחבלים הרוצחים בנו. המרת טקס השאת המשואות בטקס "אלטרנטיבי" של ארגון העריקים "יש גבול" ובו השאת משואות בידי פעילים במאבק נגד מדינת ישראל. המרת יום העצמאות של ישראל, היום שבו אנו חוגגים את חגה של מדינת הלאום של העם היהודי, ששב למולדתו והקים בה את מדינתו הריבונית, ליום "אלטרנטיבי" של התנצלות על הנכבה-שמכבה. ויום ירושלים "אלטרנטיבי" המעלה על נס את חלוקתה. ואני רק סקרן לדעת כמה זמן עוד ייקח עד שיעלה רעיון יום השואה "אלטרנטיבי", של הזדהות עם הקורבנות משני הצדדים, הנספים בשואה והנאצים, שכולם "קורבנות השנאה" או משהו כזה. בטקס יונפו דגלי ישראל כרוכים בדגל צלב הקרס.

* אנטיתזה לכיעור – ביום שני בערב, שעה שנערכה בכנסת הצבעה מבישה, שבעיניי היא אחד הרגעים המכוערים בתולדות הכנסת; מסוג האירועים שמעוררים בציבור שאט נפש כלפי הפוליטיקה, השתתפתי בהצבעה גורלית אחרת, שדווקא גרמה לרוממות נפש. חברי בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים", הצביעו על הנושא השנתי לשנת הפעילות תשפ"ג, מבין חמישה נושאים שעלו בידי חברי הקבוצה.
בית המדרש "מעגלים", שאני שותף לו מאז 2010 והוא החל את פעולתו שנים אחדות קודם לכן, עוסק מדי שנה בנושא מסוים. בשנה היוצאת עסקנו בנושא: "עימות בין ערכים ביהדות." הנושא שבחרנו לשנה הבאה הוא "המתח בין הפרט והכלל ביהדות." מקום מרכזי ב"מעגלים" תופס הזמר העברי, שמקומו אינו נפקד מאף מפגש של בית המדרש, בזכותו של חברנו המוזיקאי, חוקר הזמר העברי, עופר גביש. ביום ב' היה המפגש המסכם, שכולו – זמר עברי. מדי שנה, במפגש המסכם, אנו צופים, מאזינים ומצטרפים לשירים, שכל אחד ואחת מחברי הקבוצה בוחרים, העוסק בנושא השנתי. המפגש הזה תמיד מרגש ומרומם נפש ומוביל אותו חברנו פרופ' (לרפואה) יזהר בן שלמה.
המאפיין את "מעגלים", הוא ההרכב, שנוצר בצורת "חבר מביא חבר" – חילונים ודתיים, קיבוצניקים, מושבניקים ותושבים מקריית שמונה, חצור הגלילית, קצרין וראש פינה, "אשכנזים" ו"מזרחים", "שמאלנים" ו"ימנים". מלבד אהבת הלימוד, אהבת הספר ואהבת היהדות, מה שמאחד ומחזק אותנו הוא קרבת הלבבות וניצוץ האהבה המחבר בינינו, מעל ומעבר לכל המחלוקות. בכך, אנו האנטיתזה לאווירה הפוליטית הנוראה, כפי שהמפגש אמש היה אנטיתזה למחזה המכוער בכנסת. אני מאמין, שמה שאנו מייצגים, וכמונו פועלות קבוצות דומות במקומות רבים בארץ, ינצח את הכיעור, כי מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.
קבוצת "מעגלים" החלה את דרכה במרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית שפעל בתל-חי. הצטרפתי לקבוצה כשניהלתי את המרכז. המשכתי לפעול בה גם אחרי פרישתי. הקבוצה ממשיכה לפעול באופן עצמאי גם אחרי שמרכז "יובלים" נסגר. בשנה הבאה אהיה המנחה של "מעגלים".

* ביד הלשון: כש-X פגש את Y – מפגש שיח בין הסופרים אתגר קרת ואורלי קסטל בלום, בהנחיית שירי ארצי, קיבל את הכותרת "כשאתגר פגש את אורלי". ובמוסף הספרות והתרבות של "ידיעות אחרונות" צרויה להב ראיינה את צרויה שלו, והכותרת היתה "כשצרויה פגשה את צרויה". לא ממש מקורי. כותרת כמעט גנרית על פי נוסחה: "כש-X פגש את Y".
המקור הוא כמובן הקומדיה האמריקאית הנפלאה, משנת 1989, "כשהארי פגש את סאלי", עם בילי קריסטל ומג ראיין, שחיה ותוססת גם אחרי 33 שנים. הסצנה בסרט, שבו סאלי מדגימה במסעדה זיוף אורגזמה, והסועדת הקשישה בשולחן ליד ביקשה להזמין את המנה שהיא הזמינה, נכנסה לפנתיאון הסצנות הקולנועיות המשובחות בהיסטוריה.
אורי הייטנר