בפילהרמונית במוצ"ש האחרון
הקונצ'רטו מס' 1 בסי במול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 23, מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (1840-1895) נוגן לראשונה ב-1875, כלומר לפני 147 שנים, אבל עוצמתו מהממת וסוחפת עד היום. ממש פלא מוסיקלי מתגלגל ומהנה במשך כ-32 דקות שבהן אתה חש כמו הכתוב בשורה הבלתי-נשכחת של חנה סנש – "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם."
מה עוד שהפסנתרן הצעיר בן ה-32, בֵּזוֹד אבּדוריימוב, יליד טשקנט בירת אוזבקיסטן, הפליא לנגן, ממש גאון. נגינתו שילבה קצב נהדר, עוצמה, חום, רגש ויכולת דרמטית הפועלת על הקהל, בייחוד בקטעים של הפסקות קלות בנגינה, המשאירות את המוסיקה כמו תלוייה באוויר. קטע הסולו בסוף הפרק הראשון ריתק בווירטואוזיות שלו. הקהל ממש יצא מכליו בתשואות, ולידי צעקו "בראבו" עד שכמעט נתחרשו אוזניי.
אבדוריימוב סיים בקטע הדרן שקט אך דרמטי אף הוא, מנצל שתיקות להגברת המתח. ושוב זכה לתשואות. ניצוחו של וסילי פטרנקו ונגינת התזמורת היו מעולים אף הם. אלה היו 32 הדקות מהטובות ביותר שזכיתי לשמוע בעונה האחרונה.
ואז בא החלק השני, הסימפוניה מס' 7 בדו מג'ור אופ' 60, ("לנינגרד") של דימיטרי שוסטקוביץ' (1906-1975) שבוצעה לראשונה בעיר קויבּישב, בשנת 1942, על רקע המצור בן 900 הימים של הגרמנים על לנינגרד (כיום שוב סנט פטרבורג) במלחמת העולם השנייה. שוסטקוביץ' החל לכתוב את הסימפוניה בעירו הנצורה והשלים אותה בעיר קויבּישב, אליה פוּנה.
הסימפוניה פותחת בקטע שקט, משעמם למדי, ואז בא החלק החשוב והמסעיר ביותר, שכלול בפרק הראשון – הפלישה, המלחמה, פרק שעליו כותבת דנה שלנגר בתוכנייה:
"השינוי מתחולל עם המקצב היציב של התוף הצבאי, דיסקרטי מאוד בתחילה, בפיציקטו (פריטה באצבעות) או לקול לֶנְיוֹ (נגינה בקשת בחלקה העשוי עץ) על נושא הפלישה או האוייב, ככל הנראה הנושא הידוע ביותר בסימפוניה... הוא הופך מאיים ואובססיבי יותר עם כל השמעה שלו, באמצעות החזרות הרבות והבנייה התזמורתית. הדרמטיות מגיעה לשיאה כאשר חטיבת כלי הנשיפה ממתכת כולה (המתוגברת מאוד) משמיעה במלוא העוצמה את נושא הפלישה..."
וזהו. בתוכנייה כתוב שהסימפוניה נמשכת 70 דקות, לדעתי היא התמשכה על פני כ-90 דקות, רובן שקטות, שעוררו בי במהלכן את ההרגשה של "אוי וויי זה לא ייגמר לעולם..." – כי מזמן לא השתעממתי כל כך בשמיעת יצירה מוסיקלית. מה עוד שהגבר שישב במרחק מושב ריק אחד מימיני חלץ את כפות רגליו הארוכות והמסריחות, בלי גרביים, מהמוקסינים המסריחים שלו, ואיוורר את הסביבה בסירחון אצבעות רגליו היחפות. ובשורה לפניי זוג אחד לא הפסיק לשתות מים מבקבוק כאילו הם משתרכים בחום של המידבר המערבי עם רומל בתקופת המצור על לנינגרד, וזוג אחר, האישה נרדמה על כתף בעלה והתעוררה רק לפינאלה של הסימפוניה, פינאלה רעשנית שנמשכה גם היא כרבע שעה של כל רגע – הנה-הנה זה נגמר סוף-סוף – אבל לא!
וכדאי גם להעיר, מילא שנשים ובחורות באות לקונצרט בסנדלים, אבל גברים? וזקנים שבקושי זוחלים? ובחורים צעירים במכנסיים קצרים ובחולצות סמרטוטיות? אולי כדאי היה לבקש מהקהל לבוא לקונצרטים בלבוש הולם, המכבד את ההיכל ואת המוסיקה המושמעת בו.
אהוד בן עזר