על "בחיי (7), קורות חייו של צבר מצוי"

מאת פוצ'ו (ישראל ויסלר)

הוצאת לשון 2022, 290 עמ'

מייחסים לפאבלו פיקאסו את הקביעה שהאמנות עוטה מסווה של בדייה, שבעדה חותר צרכן האמנות אל האמת הפנימית. אם מכל האמנויות נתרכז בספרות יפה, הרי שיש בסיס לדברים – מי לנו סופר מעוטר כמו עגנון? ניקח לדוגמה את הרומן "שירה", שללא ספק מצניע חוויה לא נוחה (בלשון המעטה!) בחיי הסופר, אבל היא מחותלת בבדייה: הגיבור הראשי, הרבסט, הוא פרופסור באוניברסיטה (מקצוע נלעג בכתבי עגנון!), שעוסק בתחום רחוק מעגנון (המאמין האדוק בדת משה), והוא חקר קברים בביזנטיון! נושא רחוק מעגנון כמו מזרח ממערב, ואף על פי כן, קורא מיומן מוצא מבעד לבדיה את האמת. כך בעצם נוהגים רוב הסופרים שמאכלסים בספריהם דמויות בדויות, ועלילות בדויות, והם בעצם מרמזים על עצמם ועל קורותיהם.

כשקוראים את שבעת הכרכים של "בחיי" של פוצ'ו, וגם פרקים בספריו האחרים (למשל, "אני, פחדן אני"), מגיעים למסקנה שלקביעה של פיקאסו אין תוקף בכל הנוגע ליצירות אלו – הגיבור בכל הכרכים האלה הוא פוצ'ו עצמו, והוא מתאר את קורותיו, על העליות והמורדות (בעיקר מורדות!) בלי שום מסווה. פוצ'ו איננו זקוק למסווה, וכל אירועי חייו גלויים בפני הקורא.

אם נתרכז בספר שלפנינו, "בחיי (7)", הקורא עומד המום אל מול תיאור ההתנהגות של הגיבור לנוכח מות אשתו, דיצה, אחרי 46 שנות נישואין. בדיחה ישנה מספרת על אלמנה שהצהירה כלפי כל הפקפקנים שיש חיים אחרי המוות – עובדה, בעלה מת, והיא עושה חיים! וכאן מדובר בעובדות, לא בבדיחה: "השבעה" על מותה של דיצה מתוארת כאירוע עליז, ופוצ'ו חש שהוא יוצא מעבדות לחירות, שהרי קודם שיתף במיטתו שתי מאהבות בסתר מאשתו, שנמנעה מיחסי אישות במשך עשרים שנה (ראו עמ' 91, 148), ואילו אחרי מותה, הוא כבר אינו צריך להסתתר.

תנא דמסייע, המאשר את הנאפופים האלה של פוצ'ו לפני מות הרעייה, הוא ימצא בתוכנית הרדיו של ורדה רזיאל, שמעודדת גברים למצוא חלופה לנשים נעדרות ליבידו (עמ' 146). תנא דמסייע אחר הוא בנימין מאיר, חותנו, שנאף כל ימיו עם פילגש אוהבת סקס בשם עליזה, שעלילותיה מפורטות בספר "זאת שכולם יודעים".

האם זה ההומור המתמיד בחייו וביצירתו של פוצ'ו שגורם לו לצחוק גם ברגעים הקשים וגם באבל? מסתבר שהוא כועס על אימו שלא הודיעה לו שסבתא מתה, לא משום שרצה להשתתף בהלוויה וב"שבעה", אלא משום שנמנעה ממנו חופשה של שבעה ימים מהקיבוץ שבו שהה באותה תקופה (עמ' 193).

על האבל של פוצ'ו על אימו ועל בנו שנפטר מסרטן, ארחיב בהמשך.

ההומור המשובח ביותר הוא ההומור העצמי, הומור המונה את כישלונותיו של הדובר עצמו. הכישלונות הם הדשן ההכרחי להומור טוב. שלום עליכם, האמן הגדול של ההומור היהודי, גורם לפרצי צחק דווקא כאשר הוא מתאר כישלונות גיבוריו (למשל, גורל בנותיו של טוביה), ושלו עצמו (החלומות של מנחם מנדל בן דמותו של שלום עליכם שהימר בבורסה). פוצ'ו גודש את הספר בתיאור כישלונותיו. הזכרנו קודם את המאהבות שלו, ובכן ליד הצלחות לא מבוטלות (שלוש פעמים בלילה עם כרמלה בת השמונים!), הרי שקורים לו לא מעט פנצ'רים, כשאברו לא נשמע לו ברגע הקריטי, וכאשר הוא משקיע כסף בכדור המושיע גברים ממבוכה, ומושא הליבידו מתחמק (ראו עמ' 78 ואילך).

אחרי מותה של דיצה, פוצ'ו מתכנן שיהיו לו 6 מאהבות – אחת לכל יום חול (בשבת נחים!), ולדאבון ליבו, הוא הצליח להשיג רק ארבע, ופה הוא מפרט את הכישלונות שלו בחיזורים אחרי רות ג'; רינה המקורבת לשלונסקי; עירית, גרושה ואם לשניים שמציעה לו להתחיל עם אימא שלה; עדה בנימיני (שם בדוי); עדה מבורך (שם בדוי) שמוכנה לצאת איתו להצגות, אבל בלי סקס; אורה מורג, הסופרת הידועה שמראה לו ידידות אמת, בלי סקס (כשהוא סוף סוף ישן בביתה, הוא מודר לסלון, כשחדר השינה נעול); נטע האצילית וכסופת השיער, שפוצ'ו מתאהב בה נואשות, אך היא עושה לו חיים קשים, ויחד עם זאת גם יודעת לבוא לעזרתו ברגעי מצוקה; יונה במצפה רמון שמתרעמת על ניסיונו של פוצ'ו לנגן על קישורי החזייה שלה.

מסתבר שגם עם נשות החיק שלו לא חסרות בעיות: אחרי מותה של דיצה, דורשת מילי דקל הכרה ברורה בזוגיות שביניהם – אולטימטום לגור יחד. כשפוצ'ו מסרב, היא דורשת את דירת חדר המסתור שלו שמיועדת לילדיו, וגם דמי מזונות כידועה בציבור. היא מזמינה אותו לגישור, ואחר כך תובעת אותו בבית המשפט. מעניין שאורה מורג יוצאת להגנתו של פוצ'ו נגד הדרישות של מילי, כשהיא מציגה עצמה כחברה שלו, הדורשת גם כן (כביכול) בעלות על אותה דירה. איך זה נגמר? כדאי לקרוא בספר.

כרמלה שם-טוב, שהיתה מאהבת של פוצ'ו בתל-אביב, מגרשת אותו כשנודע לה שיש לו עוד שתי מאהבות. בעיקר היא זועמת על כך שהיא טובה בשבילו רק במיטה, ואילו להצגות הוא לוקח את נטע.

היחידה שלא באה לפוצ'ו בטענות היא תמי מנתניה, שגם משמשת לו מנהלת חשבונות, וכל כך – משום שגם לה יש חבר נוסף שמרבה לטוס לארה"ב. כדאי להזכיר בהקשר זה גם את עמליה שקינאה בחברותיה שבוגדות, ומחליטה לעשות כן עם פוצ'ו בדירת מסתור שהמיטה יוצאת מהקיר, ובמלון קמפינסקי המפואר באיסטנבול.

הספר גדוש גם בכישלונות בכל הקשור ליצירה הספרותית: המחזות שהוא שולח לתיאטרונים לא זוכים לתגובה, או זוכים לדחייה; הוא מרצה בבית ספר בימית בתקופה שלפני הפינוי, מתכוונים לקנות את הספרים שלו, אבל קונים בטעות את הספרים של ישראל אחר (שמו של פוצ'ו הוא הרי ישראל ויסלר) – ישראל לרמן; נתיבה בן יהודה קובעת שספרו "חבורה שכזאת" הוא ספר חרא, יש בו צ'יזבטים במקום תיאור קרבות של הפלמ"ח (היא, ומקטרגים אחרים, גרמו לו ולידידתו, הסופרת נגה מרון, להרחיב את הספר "חבורה שכזאת" לספר חדש בשם "חבורה שכזאת היינו", שהושק בכבוד רב בבית הפלמ"ח). פוצ'ו ויהודה אטלס יוצאים להרצות במקומות שונים בארץ, וכמעט שאין קהל. כשמשבחים את פוצ'ו, טועים ומייחסים לו את "שמונה בעקבות אחד" של ימימה אבידר טשרנוביץ.

והרי לא חסרו לפוצ'ו אהבת קהל והצלחות לא מעטות, אבל בספר הזה הן מובאות בפינצטה, למשל, שהופקו שלושה סרטים מספריו; שזכה בחמישה פרסים על יצירות שהוגשו לשופטים בעילום שם, וגם בפרס ראש הממשלה; במאות המופעים שבהם מופיע פוצ'ו על במות, ברדיו ובטלוויזיה (לא הצליח לגרום לתהילה, אחת המאהבות שלו, לצפות בטלוויזיה כשהוא מופיע שם). כשהוא מציע לנטע 12 אפשרויות בילוי, כמעט בכולן הוא המופיע המרכזי.

בכרך שלנו יש לא מעט אפיזודות ואנקדוטות שפגשנו בכרכי "בחיי" הקודמים: פרשת המורה משה צדק שמזמין את תלמידיו להלוויה שלו (מקור השראה ל"מורה שמילקיהו"); המפגשים בגימנסיה הרצליה, כפיצוי על כך שנמנע ממחזור ל"ו לסיים את הלימודים כי התגייסו למלחמת השחרור, וכן העלון שהוציאו לאור "הלמדווניקים" שרובם הפכו להיות אנשי שם; הסיפור על מדפיס המשוכנע שפוצ'ו דומה לפוצ'ו; סיפור הווסת שקיבל החייל האמיץ שסי; תלמידה שמבקשת כי פוצ'ו יחתום לה על פיסת נייר טואלט ועוד, אלא שבאמת נוסף לאפיזודות אלו גם נופך וגם המשך.

הספר מלא בפנצ'ים מצחיקים, שאין טעם למנות אותם כי כל שחזור רק מקלקל את המקור, אבל פטור בלא כלום – אי אפשר, אביא מעט: השחקן יהודה אפרוני, אחד הלמדווניקים, מוזמן על ידי המורה קשטן לבית קפה, וזה מזמין אצל המלצר כוס סודה עם שני קשים; הורה, המציג עצמו כסנדלר, שמתקשה לשלם שכר לימוד לגימנסיה, מציע לשלם בנעליים, ובכותרת מכתבו הוא כותב: "הנעלה נכבדה"; וטרינר קובע את מותו של כלב, ומסרב לעשות לו הנשמה מפה לפה.

פוצ'ו מתאבל מרות על למדווניקים שהולכים ומתמעטים (מ-120 אישה ואיש נותרו בודדים), על בניהם של מורי הגימנסיה, שנפלו בקרבות, על אימו מלאת הנתינה שנפטרה בגיל 97, ועל בנו המוכשר אורי (הציור שעל העטיפה הוא שלו) שנפטר ממחלת סרטן הריאות. ההספד על בנו המופיע בסוף הספר קורע את הלב, כמו כן, גם הלקח שניתן ללמוד מאירוע מזעזע זה: פוצ'ו מבקש מהנוכחים בהלוויה להניח על הקבר, לא אבנים, כמקובל, אלא קופסות סיגריות, ולוותר על עישון עולמית, שאילו אורי נהג כך, לא היה צריך אב לקבור את בנו. פוצ'ו ההומוריסטן איננו משאיר עין יבשה בקריאת הקטע הקשה הזה.

כתבתי 9 רצנזיות על ספריו של פוצ'ו, וחשבתי שלא יוכל להפתיעני – טעיתי, היה מעניין הפעם כמו אז כשקראתי את "בחיי (1)". והספרים האלה מוכיחים שפיקאסו לא דייק פורתא – הספרות היא רכילות מתוחכמת, ואין צורך להסתוות בבדייה כדי לעניין. עצם ההצצה לחייו של האחר ( חיינו הרי חד-פעמיים, וכולנו רוצים להתעשר בחוויות של האחרים) מעשירה את חיינו, לדוגמה: הספרים של פוצ'ו.

משה גרנות