נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י.
בין ניסים לאישתו

לאחר שהסתלקו האורחים חזר ניסים לוי לביתו וניגש להטיל מימיו בחורשת עצי-הפרי הקטנה אשר בחצר. רוח קלה שטעמה מלוח באה מן הים ונשבה על פניו הלוהטים וציננה אותם. בחר לעצמו את עץ-השזיף, היפה והפורה ביותר מכל עצי הגן, ועמד לידו והירהר: "סוף-סוף עשית את שלך, ניסים לוי, והמטרה שלך ברורה ובטוחה, והאנשים אולי כבר אוהבים אותך מפני המלחמה שעשית למענם, ולכן הניצחון בידיך."
גמר ופשט חולצתו, ניגש אל הברז, הרכין עצמו תחתיו ושטף פניו, צווארו וגבו. ירדו המים מזרועותיו ונעלמו בתוך חבית-החצץ השקועה חצייה באדמה. אמנם היה בבית חדר-רחצה מסודר, אך ניסים לא אהב את מרצפות-החרסינה הלבנות והברזים הנוצצים והעדיף את הרחצה הלילית בחוץ כפי שהיה נוהג בצעירותו בשוק, ובלילה – בחצר הגדולה. כך גם נהגו כל התושבים בשנים הראשונות לשבתם במקום, בטרם השיגה ידם להוסיף חדרי-רחצה ובהם דוּד חשמלי ומקלחת.
שטפו המים על עורפו ורעד קל חלף בגבו וירד עד רגליו. "כמה טוב לך, ניסים," הירהר, "כמה טוב לך שעדיין אתה יכול להתקלח בחוץ בלי שהבריאות שלך תיפגע. להיפך, עוד אתה מרגיש כיצד אתה חי ורוצה לחבק את כל העולם."
שיפשף בכוח את חזהו וזרועות ידיו ובתי-שחיוֹ ואחר-כך פתח את הברז כולו והעביר שערותיו בזרם החזק ושיחק בראשו בסילון שהיה פוגע בו וניתז לכל עבר. הדגדוג הנעים והמכאיב קמעה נמשך עד שחש לפתע קור של ממש. ניער עצמו, הרים את החולצה שזרק אל העשב ועשה ממנה כמין כדור וניגב היטב את גופו. חזר ופרשׂ אותה, וכשנכנס הביתה השליכה על אחד הכיסאות. ספוגה היתה ריח זיעה, ומעט מן הריח חזר ונדבק בו כאשר התנגב. כך אהב, ונפשו סלדה מן המגבות הצחורות ומן הסבון הריחני שהיו מניחים בו הרגשה של עירום וחולשה. פעם אחת נפצע ברגלו ושכב כמה שבועות בבית-חולים, ומאז מפחידים אותו הריחות, הבגדים הלבנים והניקיון המופרז שהוא חש בהם מעין טעם של מוות.
סרק שׂערוֹ והלך לחדר-השינה. הוא לא נאלץ, כשאר התושבים, לעשות את חדר-האורחים למקום-שינה, אלא בנה חדר מיוחד לו ולציפורה ובו מיטה גדולה, לא אותה הספה המתקפלת שבכל בית, וכל ערב בעוברו במסדרון היה גאה על כך. הילדים ישנו באגף אחר של הבית, וכאשר נמצאו הוא ואישתו בחדר לא יכול איש לשמוע מה מתרחש ביניהם. גם בזאת חש עליונות על כל אותם עלובים בכפר הישנים עם ילדיהם בחדר אחד, או חדר ליד חדר, עד שאין הפרש בקולות ובשמיעה, ובאים על נשותיהם בחשאי כגנבים בלילה כדי שלא להקים רעש. מה הנאה יכולה להיות להם בחייהם אם אפילו פינה אחת אין להם בה יוכלו להיסתר מפני העולם ומפני שאר המשפחה ולעשות מה שליבם חפץ? אך הוא, ניסים לוי, שכבר הגיע בחוץ-לארץ למעמד נכבד, חזר ובנה לו חדר-שינה גם בכפר-העולים למען יוכל לנשק את אישתו בקול רם כאוות נפשו.
נכנס וקרא: "ציפורה..."
אין קול ואין עונה.
חזר וקרא בשמה וקרב למיטה. ראה שהיא ישנה. "איך העֵזה לעשות לי כך?" חשב. ובייחוד הערב, לאחר הניצחון הגדול? חס עליה מלהעירה מיד. עמד מחכה ולבסוף התכופף והחל מלטפה קלות כדי שתתעורר.
נאנחה בשנתה והתפנקה ונישארה מכונסת בתוך עצמה. כיוון שהמשיך פקחה אליו מחצית עין וראתה שהוא יושב לידה וחזהו השׂעיר גוחן עליה ומדגדג בה.
"ניסים," אמרה לו מתוך נמנום, "בבקשה, ניסים..."
אך הוא לא הִרפה ממנה עד שהתעוררה וקפצה וישבה כשגבה לכר והיא מביטה אליו בעיניים שואלות.
"איפה היית?" שאל.
"מה אתה שואל איפה הייתי? בבית."
"וכאשר אני נפצעתי בבקבוק ובאה מאוחר יותר בת-הדוד שלי לחבוש אותי, איפה אַת היית?"
שתיקה.
"איפה אַת היית, ציפורה? כבר האנשים חושבים שאַת חולה. אַת חולה?"
"לא."
"תגידי לי. אַת לא צריכה להסתגר בפני בעלך. ציפורה..."
"?"
"ראית איך אני הצלחתי היום עם מזכיר המפלגה?"
"?"
"למה אַת עושה מעצמך גברת כאילו אנחנו כולנו לא ראויים לדבּר איתך? כבר אני לא מספיק טוב בשבילך? והאורחים שבאים אליי? – כבר את לא צריכה לראות אותם?"
"הייתי במיטבח. אתה יודע שדאגתי ובישלתי כל היום. למה אתה אומר לי כך?"
"מה?"
"מרשה לעצמך לבייש אותי בפני החברים שלך!"
"מתי? על מה אַת מדברת?"
"?"
"תגידי! מדוע המילים שלך מסתובבות כמו נחשים, מדוע אַת מסכסכת בינינו? מה אני עשיתי לך ובמה פגעתי בכבוד שלך או בשלום ובשלווה אצלך?"
"אתה חושב שלא שמעתי על הבת של חָדִידוֹ?"
"?"
"למה אתה שותק? עכשיו התור שלך לדבּר!"
"אַת אוספת עליי שקרים ברחוב, ציפורה. אַת מספרת לי את השינאה שיש לאנשים עליי, אחר-כך הלב שלי כואב ואני מרחם על עצמי ואַת אפילו מילה אחת טובה לא אומרת. מאיפה השינאה שלך אליי? מה עשיתי? ואני אומר לך שהכול שקר, והם אוהבים אותי, כל האנשים בכפר ולא כמו שאַת חושבת. היית צריכה לראות אותם הערב ולשמוע את הדיבורים שלהם עליי. אבל אַת הולכת לך לישון. אַת לא צריכה לראות איך הבעל שלך מנצח ומסובב על האצבע הקטנה שלו את מזכיר המפלגה שבא במיוחד מן העיר לבקר בביתו."
"ומה יש לך לסַפּר על הבת של חדידוֹ?"
"שקר."
"שקר? אתה חושב שלא ראיתי בעיניים שלה?"
"את חוקרת אחריי?"
"לא חוקרת אחריך. די היה לי לראות איך הלכה לבושה ברחוב והביטה עליי וסובבה ממני את העיניים שלה. תתביישו לכם, אתה והחברים שלך, שהלכתם ופיתיתם אותה והיא עוד ילדה קטנה, ועכשיו – "
"מי סיפר לך את השקרים האלה עליי? שוב אַת מפיצה שמועות? שוב אַת מלכלכת אותי במילים שלך בתוך הבית שלי? מדוע יש לי אישה כמוך? היית צריכה לראות מה היה קורה לוּ מישהו זר היה מעֵז לדבר אליי כך. ואני רוצה לדעת אם יש עוד אישה אחת בכפר המדברת במילים כאלה אל הבעל שלה! הא? תעני, תגידי לי?"
"?"
"אני לא שכבתי עם הבת של חדידוֹ."
"לא איכפת לי. גם לא מן הכבוד שלי לטפל במעשים שלְך ולשאול איך אתה מבלה בעיר כאשר כולכם חוזרים מאוחר בלילה, שתויים ושיכורים, והבגדים שלכם מלאים כתמים של נשיקות וריח זול מן הבשמים שלהן."
"של מי?"
"לא יודעת. לא איכפת לי. אבל כואב לי שלקחתם את הבת של חדידו לאחר שגירשו אותה מבית-הספר, והיא רק בת שש-עשרה, או שבע-עשרה, למרות שידעתם היטב כי אבא שלה משוגע ומדוע אמא שלה ברחה מהבית ומה המקצוע שלה עכשיו. בכל-זאת הבאתם אותה בחבורה שלכם ולקחתם אותה לעיר ולא היה איכפת לכם שהיא ענייה כל-כך. אלא להיפך – אתם עוד נהניתם לראות את הסימנים של אימא שלה שמתעוררים בה, למרות שהיתה כמו ילדה כשלקחתם אותה, ובמשך פחות משנה עשיתם ממנה, אתה יודע בעצמך... ועכשיו, אחרי שראיתי אותה, אין לה כבר שליטה על עצמה מפני השיגעון של אביה והמקצוע של אימה שנכנסו בה. מה יש לך אתה להגיד?"
"אני לא שכבתי עם הבת של חדידו. רק הם עשו לה. ואַת יודעת למה? מפני שהיא עצמה רצתה ככה מהם. לא יכלה להתאפק, הקטנה. ומה אַת רוצה מהם?"
"מנוּולים!"
"אל תגידי עליהם מנוולים. אלה הם חברים שלי. אלה האנשים שלנו."
"מנוולים!!"
"שתקי, אישה! את לא יודעת על מה אַת מדברת. מאיפה את חושבת בא הכוח שלי? והכסף שלנו? והבית? ומדוע אני הולך לנַצח בבחירות למחצבה? למה אַת מעמידה פנים כאילו כל העבודה שאנחנו עושים בשביל החיים הטובים שלך מביאה בך דחייה? מה אַת מתגאה עלינו? חושבת לך שאם אבא שלך היה מורה ואַת עוד הספקת ללמוד אצלו שם כמה שנים לפני החתונה, כבר אַת יותר משׂכּילה מאיתנו ומוּתר לך לעקם את האף עלינו? חושבת כי אתן שיצא לי שֵם בכפר שהאישה שלי מרימה עליי את הראש?"
"מה זה קשור לבת של חדידוֹ?"
"קשור. קשור מאוד. את לא מבינה לבד?"
"אתם חזירים."
"שלא תגידי כך! מפנֵי – "
"בבקשה, אתה יכול לעשות לי כל מה שאתה רוצה. חכם שכמוך!"
"אישה, אַל תעליבי אותי. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה מהפה שלך מפני שלא אוּכל לשכוח אותם אחר-כך, ויהיה רע."
"גם ככה לא טוב כל-כך. אתה צדיק גדול עם הבת של חדידו. ומה יש לך כבר נגד אבא שלי, עליו השלום. יותר טוב שהיית מנסה קצת שתהיה גם לך השׂכּלה ותדע לקרוא טוב יותר את העיתון במקום לבלות את הערבים שלך אצל אבּוּ-סנין."
"כן? אני מצפצף על ההשׂכּלה שלך, ואני מצפצף על העיתונים שלך ועל הלימודים למבוגרים שהם נותנים כאן, רק מצטער שלקחתי אותך לאישה ולא שמתי לב שיש לך זבובים בראש מן הספרים שהיית קוראה אצל אבא שלך ומקללת בהם את כל העולם."
"פעם דיברת אחרת."
"פעם אַת היית אחרת, וכשהייתי בא על-ידך לא היית מעֵזה לעשות לי חקירות כאלה."
"זה מגיע לך, ניסים. ואתה כמו רוצח בשבילי, אפילו שאינך מעֵז להרים עליי יד ולהכות – "
"מה עשיתי לך?"
"הרסת את החיים שלי."
"ומי ביקש לבוא אליי? ומי היה מלטף אותי במתיקות ההיא? אני הכרחתי אותך?"
"אני לא יודעת."
"היה לך טוב מאוד אצלי. לעזוב את הבטלן שלך ולהרגיש משהו טוב אצלך."
"אַל תדבר כך!"
"אַל תעמידי פנים! אַת יודעת היטב בשביל מה היית משפשפת אותי."
"שתוֹק!"
"לא אשתוֹק. למענך עזבתי את האישה שלי. זו אַת שמשכת אותי בכל הדברים הטובים שלך. הייתי טיפש שהתפתיתי אחרייך כדי לתת לָך חיים טובים ולעשות אותך מלכה אצלי, ועוד להרשות לך להגיד עליי דברים כאלה בפניי שלא היה אדם שאמר אותם ויצא חי."
"אתה יכול להרוג אותי."
"תודה."
"אוֹ – "
"?"
"אוֹ – "
"זה כל מה שיש לך להגיד?"
"עזוֹב אותי, ניסים."
"אַל תגידי כך."
"אני לא יכולה."
"תמיד אַת אומרת כך. מה לך, אישה? את לא צריכה לנצל את הסבלנות שלי ואת האהבה שיש לי אלייך בשביל לעשות כך."
"ניסים, תאמין לי."
"מה אאמין לך? מה המחשבות שיש לך בראש. מטורפת שכמוך!"
"אַל תדבר כך!"
"מה לא אדבר? ומה היו הדיבורים האלה על הבת של חדידוֹ? מה הזכות שלך לדבר כך?"
"מה זאת אומרת זכות שלי? מה אתה רוצה להגיד?"
"אַת יודעת היטב מה אני מתכוון."
"אני לא רוצה לשמוע."
"את לא רוצה לשמוע? ובכן, אני אגיד לך. אסַפּר לך הכול על הבת של חדידוֹ כדי שאַת תביני מה גרמת, מטורפת שכמוך, אחרי כל ההתנהגויות שלך והמחלות והרופאים שהייתי הולכת אליהם, אני לא יודע כמה פעמים ובשביל מה, רק יודע שהיו ממציאים לך תמיד תירוצים עד שהחיים שלנו נהפכו לגיהינום. ואז פגשתי את הבת של חדידו וסידרתי שהוא יעבוד במחצבה ועוד הזמנתי אותו לשתות על חשבוני לעיתים קרובות. בזמן ההוא גירשו אותה מבית-הספר, מפני שהיתה מבוגרת מדיי ונִשארה כיתה פעם אחר פעם. הייתי רואה אותה בערב כשאני בא למסור לו הוראות בשביל העבודה במפעל. היתה מסתובבת בבית בחלוק הקרוע שלה וברגליים יחפות, וחדידו ואני יושבים ליד השולחן ושותים מן העראק שאני הבאתי, והיא באה אלינו ומביאה מן החמוצים וזיתים ופיסטוקים. כשהיתה עוברת על-ידי הייתי עוצר אותה ושׂם את היד שלי על האחוריים הקטנים שלה ומחבק אותה ומושך אליי ואומר לחדידו: 'יא, איך שהבת שלך גדלה ונהיתה חכמה גדולה!' – והוא כבר היה שתוי מעט מן הישיבה שלנו בערב ולא חשד בכלום. רק היא היתה מרגישה את הנגיעוֹת שלי אצלה וכבר התפוח שלה היה בשל וחם כאש בשבילי, אלא שאיש לא נגע בה עדיין ולא הרגישה את הרעד הבא מקצות האצבעות ועובר עד לקצות האצבעות ומנפח את הגוף כולו שיתלהב. כל הדברים האלה לא ידעה לפני שאני לימדתי לה את הדגדוג המתוק של הבשר. בתחילה היתה צוחקת ומלאת גאווה מן המחמאות שאני נותן לה באוזני אבא שלה. אבל לאט-לאט התחילו הרגליים שלה להבין מה שהידיים שלי מתכוונות בחיבוקים שלהן, והיא באה ונהנתה מן העמידה הזאת על-ידִי בשעה שאני יושב ושותה, ולבסוף הרגשתי שהיא נפתחת ועושה כל מה שאני רומז לה בזווית-העין. גם התחילה עושה הכנות במלבושים שלה ומנקה את כפות-רגליה וצובעת את ציפורני הידיים כדי שאני אקח אותן אצלי ואביט בהן. אלא שאף פעם לא היתה לובשת את הדברים העליונים שלה, מפני שאַת יודעת איך זה הולך אצלה, אותה הטריוּת שלה והרעננוּת בכל האברים האלה שהיא שומרת עליה. ועוד היתה מתכופפת כלפיי כדי להגיש לי את הכיבוד, כי הרגישה את ההשפעה שיש לה, והתחיל להתעורר בה הדם של אימא שלה. לפעמים היתה עומדת על-ידִי ואבא שלה יושב מולנו ושותה והיד שלי מחזיקה אצלה מאחור ואני מגיע בה רחוק, רחוק. והוא אינו חושד מאומה, ואילו היא, הקטנה הזאת, נוהמת כולה בתוכה ואינה מראה ברמז כלפי חוץ. וכבר היתה בינינו הבנה מלאה, וכשהיא מופיעה בחדר אני רואה בחלומות שלי את הגוף הצעיר שלה שדומה למישהי אחרת שהיתה עוברת פעם לידי ושולחת בי את העיניים היפות ביותר בעולם ומחכה שאני אחבּב אותה בתוכי. אַת בוכה, טוב שאַת בוכה. לא. אני לא מרוב אושר הלכתי לשכב עם הקטנה של חדידו ולפחֵד שאנשים יגידו אחר-כך שחייה המקולקלים הם על אחריותי. אני רק עשיתי ממנה את החלומות שלי, ואחרי שיכולתי לשים הרבה כסף על השולחן חשבתי שאוכל לשלם לעצמי על הכאבים. אַת בוכה, ציפורה? אולי עכשיו יתרכך הלב המטורף שלך מכֵּיוון שתשמעי את הסיפורים על החיים שלנו. אחרי שהיא היתה בשלה כולה התחלתי לקחת אותה לפנות-ערב לעיר כדי לרשום אותה לבית-ספר לפקידות שיהיה לה מקצוע בחיים. וחדידו הולך איתנו ומודה לי כל הזמן במילים המשונות שלו. ואחר-כך עשיתי אותו שומר במחצבה. וכבר לא היה יכול לבוא לפנות-ערב לעיר. והייתי בא איתה לבד. ומשאיר אותה לחכות לי בבית-הקפה של אַבּו-סנין, מפני שלא רציתי שיֵצא לי שם שאני לבד הדלקתי אותה. וכך היו יושבים עימה כל החברים ומתקרבים אליה. והיא קיבלה חוצפה, הקטנה, והיתה מדברת אליהם בשפתם ומושכת את החצאיוֹת שלה למעלה עד שהיו העיניים שלהם מתעלפות. ואחרי שהתבשלה זמן מספיק, ויצא לה השם לפי מה שהיא מתכוונת אליו, והתחילה להתרגל לאכול ולשתות מהם, החלטתי שזה כבר הזמן שלי לקחת אותה בלי סכנה. והיא כל החודשים האלה עוד לא הבינה מה נעשָה שם. מה אַת בוכה שוב, ציפורה? הגורל שלך היה הרבה יותר טוב. ואַת רוצה לדעת את האמת? נכון מה שסיפרתי לך בהתחלה שכל החברים התעסקו איתה. אבל אני הייתי זה שלקח אותה ראשון בידיים שלו. תפסיקי לשרוט אותי, ציפורה, לפני שאני שובר את הידיים שלך. מה אַת יודעת על החלומות שלי? מזמן חדלת להבין. אַת היית כבר נשואה פעם כאשר באת אליי, ואת האישה הראשונה שלי כבר שכחתי מרוב הטמטום שלה ומפני שלא הבנתי עדיין מה דורשת ממני הגאווה שלי. אבל לבת של חדידו אני סללתי את הדרך, עד שהחזירה לי בכל הלב שלה, ומאותו רגע לא יכולתי עוד לעצור בה לא בשבילי ולא בשביל החברים שהיו יושבים אצל אבו-סנין. כי השתחרר בה כל הרעל של אימא שלה שעזבה את חדידו והלכה לעבוד ליד הנמל. והיא לא יכלה לעצור יותר את התבערה שלה והיתה צריכה לכבות אותה כל פעם. ואיך היא היתה מכבה אותנו – "
"שקרן!"
"!"
"שקרן!!"
"אַת לא בוכה יותר, ציפורה. אבל זה הכול אני עשיתי מאהבה."
"?"
"הכול עשיתי מפני שחשבתי עלייך. אַל תקללי אותי מפני שאני לא יכול לסבול עוד קללות. עכשיו אַת רואה לאן הלך כל הכבוד והאהבה שלנו?"
"?"
"למה אַת לא מדברת? אני מוכן לשכוח הכול. רק שתחזרי להיות טובה. מה אַת מחביאה ממני? עוד לא נשברו לגמרי החיים שלנו. רק תשובי להיות אישה שלי מרצון, ואני אשב כל הימים בבית ואביט ואדבר אלייך."
"..."
"את לא עונה לי. למה אַת התקררת אליי אחרי כל האהבה שעשית לי ושברחת בשבילי מבעלך הראשון וגרמת כאב-לב לאביך ולכל המשפחה שלך וכעסו עלייך ולא שמעת בקולם?"
"אני לא יודעת, אני לא ידעתי אז מה שאני עושה."
"מה? כבר ניסים לוי לא טוב בשבילך עכשיו?"
"לא, לא, אני לא יודעת שום דבר. אַל תשאל אותי."
"אני מוכרח לדעת, כי הדבר כבר מכרסם בכל האברים שלי. מה גרם לך שתפסיקי לחַבּב אותי אחרי כל המתנות שהבאתי לך והפינוקים שסובבתי אותך בהם? לא הספיק לך הכוח של ניסים לוי בשביל לגרש את כל המחשבות שהיו לך בראש מן הבית של אבא שלך ומן הלימודים שמשה דויד עוד למד אצלו שלוש שנים והיה עושה עצמו אינטליגנט גדול עליי? הא? תגידי? כבר התביישת בי מפני הדיבורים על המשפחה שלי ועל המקצוע של אבא שלי? והתחרטת על שהלכת אחריי והתחלת לעשות את עצמך נסיכה בתוך הכפר שלנו וחושבת שלא מגיע לך כי אחד פרימיטיבי כמוני יהיה הבעל שלך?"
"ניסים, אַל תדבר כך. אתה יודע שרק מתוך הרצון שלי הלכתי אחריך."
"אַת לא אומרת הכול."
"די, עזוֹב אותי. אין לי מה להגיד יותר. אני רוצה לישון. כבר אנחנו מדברים כמעט כל הלילה. לא, לא, אני לא רוצה..."
"..."
"אני לא משקרת אותך."
"..."
"אני לא יכולה, ניסים..."
"כבר אני מתבייש בכל הכפר מכך שאני מתחשב בך. שש שנים שלא נולד אצלנו ילד, אַת שומעת? שש שנים, מכל מה שנהיינו מוֹדרנים."
"..."
"אַל תילחמי איתי מפני שיהיה רע. ולא איכפת לי אם ילכו לעזאזל כל הרופאים והתחבולות שלך וכל הפטפוטים שאני לא יודע מאיפה למדת אותם."
"ל... לא..."
"תפסיקי להחזיק אותי לפני שיהיה רע."
"..."
"תפסיקי. לא, לא, החזיקי אותי. כך. כך, תהיי טובה."
"אני מפחדת. אַל תיקח את הידיים שלי. אתה – אתה... ניסים, אני מוכרחה להגיד לך. ניסים, למה אתה לא שומע. לא. לא. אַל תלך ממני. זאת לא אני."
"ציפורה..."
"..."
"אַל תבכי. הרי כך היו החיים הנפלאים שלנו. אני מבטיח. הרי רציתי... עכשיו טוב לך. אַת יודעת שטוב לך, אַל תבכי."
"ניסים..."
"כך אני חולם עלייך, ציפורה – שאַת רכה כולך."
"ניסים..."
"אני אהיה טוב אלייך. תִראי, אנחנו לא גמרנו עוד מכל הטוב שעתיד לבוא. אבל רק שלא תבכי."

למחרת נִשארה ציפורה שוכבת במיטתה, חולה וגופה רועד. ניסים שכר שתי עוזרות לטפל בבית ובאורחים ואסר לבקר אצלה. היה נכנס כל פעם על בהונות רגליו ומחייך אליה באהבה. קונה מתנות ומפנק אותה. רץ לרופאים, ובערב בא וכורע ליד מיטתה ואומר:
"ציפורה, תסלחי לי. ציפורה, תסלחי לי."
ולא שמע תשובה לכל הפצרותיו. אבל חדל לבוא אצל אבו-סנין והשאיר את הבת של חדידו לחבריו. והכול אמרו: "מה קרה לך, ניסים? כבר אתה נהיית איש ציבורי והתרחקת מאצלנו?"
וניסים שתק.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.