מתוך היומן – בעקבות הכנס באונ' ת"א
"רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

31.5.05. יום שלישי. כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית.
במושב הראשון מרצים את משנת ספרם בר-טל וטייכמן, בשני, המוקדש ל"סוציאליזיה תרבותית" בהנחיית נורית גרץ, מדברים דן אוריין, ג'אד נאמן – כולם עד כאן פרופסורים, ואחרון הסופר אהוד בן עזר, שעל הפתק של שמו בשולחן המרצים נכתב רק מר אהוד בן עזר.
מה אומר ומה אדבר – אני לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק השחיתות בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. האנשים האלה, שספריהם ומחקריהם נערכים כמובן באנגלית, לא הפסיקו להשמיץ את ישראל, את הכיבוש את החברה הישראלית, את ההיסטוריה הבולשביקית שלה, את הגזענות של החינוך היהודי, ומה לא? ג'אד הראה קובץ קטעים של סרטים ישראליים שרק מראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים, כולל הסרט האחרון על הילדים של ארנה מר הקומוניסטית, שבמקום לזעוק כיצד גידלה החברה הערבית ילדים להיות שאהידים, מופנה האשמה כלפינו, יצורי מלאך אלה הפכו טרוריסטים ונהרגו – בגללנו, בגלל הכיבוש של ג'נין!
כל הדברים הוקלטו, ואני מקווה שאוכל לקבל פיענוח של דבריי, כי בעשרים דקות האחרונות שהוקצו לי, נתתי על הראש למרצים הקודמים ולאיצטלה האקדמית שלהם כמו שוודאי לא שמעו מימיהם בין כתלי האוניברסיטה ולא ציפו לשמוע ממני. בתום דבריי הראשונים האלה, שנאמרו בקול גדול ומנהמת ליבי, פרצו מחיאות כפיים רבות בקהל, שמתברר שמתוך נימוס לא הפריע למרצים אבל ברובו לא קיבל כמעט אף הבחנה שלהם, וכפי שאמר אחר-כך אחד המשתתפים, רובם אנשים מאוד רציניים בתחומיהם, "אני בא לימי עיון כאלה וכל פעם המרצים אינם חדלים להאשים את עצמנו ולהצדיק את הערבים, בעוד אשר הקהל כלל לא חושב כמותם. פרופ' שלמה אהרונסון אמר כי בגלל גישות אלה של האקדמיה הישראלית, חדלו הגרמנים הצעירים לחוש רגשות-אשמה על השואה כי הם אומרים שזוהי הוכחה שהישראלים אינם טובים מהנאצים!"
כדי שלא לשחזר רק מהזיכרון, אחכה עד שאקבל את תעתיק דבריי ממארגני הכנס – והנה הם כפי שהגיעו אליי ביום 8.7.05 וממנו אני מביא רק את הפתיחה, כי ההרצאה עצמה קיימת אצלי בצורה מסודרת יותר בכתובים ובקובץ בשם "אדם כשדה מערכה".

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.
מזה התרגשתי.
אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.
זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.
סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.
כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.
אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.
מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?
מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?
כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.
פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.
תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?
מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.
מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!
[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]
אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית".
דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!
אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.
המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית "דאר אל-חמארה" בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.
ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.
(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

ברבע שעה האחרונה שנותרה לי העברתי את כל הנושא "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", אמנם בקיצור נמרץ, אך לדעתי הייתי היחיד, למעט דן אוריין שעסק בדמות הערבי בתיאטרון – שנתן הרצאה אקדמית אמיתית שעוסקת במחקר ואינה מערבבת בו דעות פוליטיות וחנופה לגויים.
נשארתי אחרי ארוחת-הצהריים לעוד מושב אחד שבו דיברו רות פירר וגבריאל סלומון, חתן פרס ישראל, אותן שטויות המתחזות למחקרים. זו עוסקת בדמות השלילית כביכול של הערבי בתוכניות הלימוד בישראל אבל מגינה על עמיתיה שחקרו את תוכניות הלימוד הפלשתינאיות בטענה שלהם שזה "בגלל הכיבוש!" – וזה מקונן על "החור השחור" של אי-ידיעת הערבים במערכת החינוך, והמושגים המסולפים עליהם, כאילו אין הילדים והנוער רואים טלוויזיה, שומעים חדשות וקוראים עיתונים – אלא רק מה שיש בתוכנית הלימודים!
[ניתן לצפות בהקלטת וידאו של ההרצאה שלי ביו-טיוב. יש להקיש את שמי בחיפוש].
אהוד בן עזר