נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
פרק י"א
מה שהיה לספראי לומר על הבחירות
מזכיר המפלגה חזר מן הביקור אצל ניסים לוי והודיע שהוא מושך ידו מכל טיפול נוסף בעניין המחצבה. יום אחד לפני המועד שנקבע לבחירות כונסה ישיבה דחופה במשרדי ההנהלה המרכזית בעיר והוזמנו אליה הוא וכן גם ספראי, מזכיר אירגון הפועלים אשר פועלי המחצבה נתונים למרוּתוֹ.
מנהל המפעל פתח ואמר: "חברים, בשעה שהִסכמנו לבקשתכם לבחור את מנהל-העבודה החדש מבין תושבי המקום עדיין לא היו בידינו ידיעות מדוייקות על המתרחש. ואילו עכשיו מראה עקומת-הייצור ירידה של שלושים אחוז במשך מחצית השנה, מצב אחזקת הרכב ומכונות-החפירה – גרוע, ויש לחַדֵש חלק גדול מן הציוד הכבד מחמת הבּלַאי המופרז. לאור כל הנתונים האלה אנחנו לא יודעים אם האדם אשר ייבחר מבין הפועלים יוכל להשתלט על הבעיות הטכניות והמינהליות הרבות שתתעוררנה. לכן אנו רואים בבחירות עכשיו סכנה לעתיד המפעל, והתגבשה דעה שאולי מוקדם מדיי להעביר את זכות ההכרעה לפועלים עצמם ואולי רצוי להביא לתקופה נוספת מנהל-עבודה מנוסה ממחצבה אחרת ולתת לו להשליט סדרים יעילים בַמקום ולהעלות את התפוקה, ורק מאוחר יותר לחזור לביצוע התוכנית המקורית. תאמינו לי, חברים, שאינני מדבר כלל מבחינה עקרונית, והייתי הראשון אשר נרתם לביצוע ההצעה. רק לאור המצב המיוחד שנוצר – אני מתנגד. כאשר נגיע כאן לכלל החלטה אקרא לרבינוביץ ואסדר את העניין."
גזבר ההנהלה הראשית הוסיף: "הדברים שאני מוסר אינם מיועדים לפירסום ואבקש כי עניין הביקורת הפנימית על הנהלת-החשבונות יישאר בינינו. יש חשד מבוסס, למעשה התגלו עוּבדוֹת ממש על אי-סדרים בהנהלת-הכספים של המחצבה. אני לא אומר שיש כאן מקום להאשמה פלילית, מפני שמתקבל הרושם שדברים רבים נעשו מתוך הזנחה יותר מאשר בכוונה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור על כך לסדר-היום. לא הזמנו את רבינוביץ כדי שלא להעמיד במצב בלתי-נעים חבר ותיק העומד לפרוש לפנסיה, מה עוד שכולנו יודעים את זכויותיו הרבות בהקמת המפעל. אבל דרושה רוויזיה יסודית בכל סדרי התשלום, המשלוח וההוצאה וההכנסה במחצבה, ואני מבקש מן הנוכחים להתחשב גם באַספּקט המיוחד הזה שהעליתי שעה שנבוא להסיק מסקנות מן ההתייעצות."
הכול פנו אל ספראי וביקשו לשמוע את דעתו. אך הוא אמר: "לא לפני שאשמע מה יש למזכיר המפלגה לומר. הוא טיפל בעניין, ולמעשה הוא שהעלה את ההצעה ופנה למנהל המפעל והשיג את הסכמתו לכך. אני סקרן לשמוע מפיו מה העלה בעבודתו."
מזכיר המפלגה הסתובב באי-נוֹחוּת בכיסאו והפליט כלאחר-יד: "אני את שלי כבר אמרתי בישיבה הקודמת. די לי בבלבול-המוח ובכאב-הראש מכל העניין."
"אליי לא הגיעו הדברים, ואני מבקש ממך," אמר ספראי בחומרה, "ואני מבקש להסביר זאת שוב לכולנו."
אנשי מועצת המנהלים החליפו ביניהם חיוכים. המתיחות בין ספראי לבין מזכיר המפלגה לא היתה בגדר סוד. כאשר מישהו מהם העלה הצעה בשיתוף עם חברו קשה היה לדעת אם לטובתו או לרעתו התכוון. כך גם בעניין המחצבה שהתגלגל ביניהם עד שלא ניתן לרדת לעומק נימוקיו של כל אחד מהם. מעמדו של ספראי כמזכיר אירגון הפועלים היה חזק ממעמדו של מזכיר המפלגה, מה עוד שספראי עצמו שימש שנים רבות בתפקידו של הלה עד שהתמנה למזכיר אירגון הפועלים. גם היום הוא מכוון במידה רבה את ענייני הסניף המקומי מאחורי גבו של המזכיר הנוכחי.
מזכיר המפלגה בלע את העלבון המסותר בפנייה אליו, וכדי לחפות על כישלונו עלה בו רצון להוכיח כי התפתחות העניין ברורה לו יותר מאשר לכל אחד מן הנמצאים בחדר, וכי הבעייה היא כה חמוּרה עד שאיש לא היה מצליח לפעול בצורה אחרת בתנאים הנתונים. לכן אמר בקול שהיה בו שמץ מן השמחה לאיד:
"לדעתי הכול אבוד!"
"אילו מילים הן אלה?" קרא אליו ספראי, "אני ביקשתי הסברים ולא הבעת-דעות. למחקרים יש הרבה מקום באוניברסיטה."
הפעם היה העלבון כפול וצפון בו רמז אישי. מזכיר המפלגה למד בזמנו באוניברסיטה וסיים את בית-הספר הגבוה למדעי-החברה. כל זה הִקנה לו הכשרה מצויינת להבנת רבדים חברתיים, תהליכים ציבוריים ועקומות-השפעה ביישובים סגורים. על אף גילו הצעיר הצליח תוך פעילות מסורה בסניף לקבל את משׂרת המזכירות, וגם בתפקידו החדש לא שכח להתבונן ולפעול לפי התורה שהרביצו בו מוריו באוניברסיטה. האנשים שעימם בא במגע העריכו אותו מאוד על השכלתו הרחבה. נוהג היה לכתוב מאמרים מעניינים בעיתונות המפלגתית ובבמות אחרות, בהן הסביר את השקפותיו החברתיות. לא אחת הוזמן להרצות בסמינריון על בעיות קליטה ומיזוג עדות, עורר ויכוחים נלהבים ורבי-רושם והוציא לעצמו שם של מומחה לבעיות היישוב החדש. בשיא פירסומו אף היתה לו חליפת-מכתבים עם אישיות מסויימת, והוא הגן בלהט על דעותיו וזכה לשבחים רבים אף מצד המתווכח עימו. חליפת-מכתבים זו, שהתפרסמה בעיתונות, הגדילה בהרבה את משקלו במפלגה ופתחה לפניו דלתות רבות שעד אותה שעה עדיין לא עלה בידו לחדור בעדן. אמנם, הולכי-רכיל יודעים לסַפּר כי משעה שהתפרסמה חליפת-המכתבים התקלקלו היחסים בינו לבין ספראי שראה בכך חתירה תחת סמכותו, ואף פלט בהזדמנות מסויימת:
"נוּ, מה אתם שואלים אותי? לכו תשאלו את האינטליגנט הזה, הרי הוא מומחה לכל דבר, גמר אוניברסיטה ומתווכח עם גדולים ממנו. אולי עוד יהיה פעם ראש-ממשלה. חה-חה-חה."
ספראי החל יחד עם רבינוביץ במחצבה ובסלילת הכבישים, אולם במהרה התבלט בכוחו האירגוני וביכולתו להגיע להסכם עם בני-אדם כמעט בכל עניין קשה, עד שהתרגלו לסמוך עליו ולהטיל על שכמו כדבר המובן-מאליו תפקידים שאנשים אחרים נלחמו עליהם בכל כוחם ולא הצליחו להשיגם. בצעירותו קיבל ספראי חינוך מסורתי כלשהו בעיירה שממנה עלה. מהר מאוד שכח את המעט שקיבל ותקופה ארוכה העסיק עצמו בספרות הוגי-הדעות הסוציאליסטים ומנהיגי תנועת-הפועלים שאליה השתייך. מאותו זמן נותרו לזיכרון כמה רשימות קצרות מפרי-עטו בעיתון המפלגה, ובהן הערות ותגובות עם קריאת ספר או שמיעת הרצאה בערב-תרבות של האירגון. לאחר-מכן באו שנים שבהן שקע כולו בעבודה וכמעט שאין שעתו פנוייה לקריאה אלא בעיתונות היומית, על אחת כמה וכמה לא לניסיונות ספרותיים שאותם ראה כ"חולשת ילדוּת". שמוֹ ודבריו מופיעים לעיתים קרובות בחדשות, אבל לשם כך אין עליו לכתוב הרבה והפירסום נעשה על-ידי דובר האירגון. ספראי עצמו מתרוצץ מישיבה לישיבה, סדר-יומו עמוס וכולל גם פגישות עם אורחים הבאים ממדינות זרות. אף כי הוא גאה על אירגון-הפועלים המסודר אשר בהנהלתו, הוא רומז לעיתים מזומנות לידידיו כי "ספראי לא אמר עדיין את המילה האחרונה שלו."
אמנם, הוצעה לו מִשׂרה מכובדת של ציר באחת מארצות-אירופה הקטנות, אולם הוא קיבלהּ רק כניסיון מצד אויביו לדחוק את רגליו מכל השפעה בחיים הציבוריים בארץ. לכן לא נפתה אחר הכבוד ועמדוּ בו האומץ והפּקחוּת לסרב. רק אישתו הצטערה על כך מאוד.
"אנחנו מחכים," פנה מנהל המפעל אל מזכיר המפלגה.
"מיד," ענה הלה ורשם דבר-מה מהר בפנקסו.
מסיבות אלה בז מאוד ספראי בליבו למזכיר הצעיר. "בן-התפנוקים," קרא לו בינו לבינו, "נוּ, נוּ, מה בן-התפנוקים אומר?" היה חוזר ומשנן לעצמו בישיבות הארוכות. "מה חידשו לו הספרים שלו?"
רק לעיתים רחוקות, ברגעים של גילוי-לב, היה מנסה להתקרב אליו תוך שיחה על נושאים משותפים. "מה אתה אומר?" היה שואל אותו, "הבן שלי גמר צבא והחליט ללמוד באוניברסיטה. אתה יודע מה החליט ללמוד? לא תאמין, בדיוק את המקצועות שלך. זבוב נכנס לו לראש – בית-הספר למדעי-החברה. אמרתי לו: 'אם כבר החלטת ללמוד, תלמד לפחות רפואה.' – וכי אינני צודק? מה תגיד? לא מוטב שילמד משהו ממשי כדי שיוכל להיות עצמאי בחייו, ולא להתרוצץ כמוני וכמוך עם ההשכלה שלנו? חה-חה-חה! תגיד לי, מה יצָא לך מהלימודים שלך?"
אך היום לא היה זמנו פנוי לבדיחות. נהירות היו לו כל ההתפתחויות האחרונות בכפר ובמחצבה, וכבר היתה לו תוכנית-פעולה ברורה. אולם הוא לא רצה להשמיע את דברו לפני שייווכחו הכול מי כאן בטלן, מי סיבך את העניינים והפריע לעבודה, ועל מי אפשר לסמוך שיֵדע לסדר עניין.
והוא החליט לגבות את חובו עד הסוף. בזמן האחרון החלו מרננים מאחורי גבו כי אינו מבין עוד את המתרחש מסביבו וכי שיטותיו מיושנות הן. והיו מעֵזים לנופף מולו במונחים ובטבלאות ובסיכומים שאין להם סוף, כאילו מוכיחים בכך את עליונותם עליו. כאשר התנגד לקבל בחור צעיר, ולוּ גם בוגר אוניברסיטה, למשׂרת מזכיר המפלגה, קמו עליו הכול והאשימו אותו שאין הוא נוהג לפי רוח הזמן ואינו מבין שכדי להצליח בעבודה כיום יש לגייס את כל השיטות החדשות של הטיפול והאירגון החברתי.
"טיפול, טיפול," רטן ספראי לעצמו. הוא מאמין רק באנשי-עבודה – לא אנשים שבאו וידיהם לְבנות ישר מעם ספסל-הלימודים לקבל מִשׂרה שמנה מן המוכן, אלא בחורים אשר בעשר אצבעות שלהם בנו את הארץ והשקיעו בה את רוב שנותיהם. אפילו לא הספיקו להשלים את השכלתם, עדיין הם מיטיבים לסַדר עניין מכל המומחים הצעירים הללו. הוא כבר פגש במומחים ומבין כיצד צריך להתנהג עימם. לעולם אין שניים מהם מגיעים לפיתרון דומה. כל אחד גאה על מסקנתו שלו ומגייס את רוב ידיעותיו ומה שליקט מן הספרים כדי להוכיח שעמדתו שלו נכונה. למטה מכבודם להגיע לדעה אחת, ותמיד יש עימם כמה הסתייגויות עקרוניות. שמחים הם שאין האחריות מוטלת עליהם ומביעים סברות-כרס ככל העולה על רוחם. אילו שמע לעצתם, היה עליו לשנות את דעתו כל שני וחמישי. כל בעייה קטנה מעוררת אותם לדיון מדעי, ומרוב להיטותם להוכיח את בקיאותם וצידקתם לא איכפת להם אם בינתיים ייהרס העניין שהם עוסקים בו.
אבל הוא, ספראי, כבר למד איך לעבוד איתם. בלעדיו אינם שווים כלום, ורק משום שהם יודעים כי בידו ההכרעה הסופית הם מרשים לעצמם להתפלפל ולסַבּך כל-כך את העניינים, אדרבא, שיתפלפלו. העיקר הוא בידי מי נמצא הכוח "לחתוך". וספראי מאמין רק ביכולת אחת – ביכולת "לחתוך עניינים". וכבר יצאו לו מוניטין בפרט הזה. לעולם אינו שוכח להתפאר: "לשם מה לי כל המומחים? מדַבּרים ומדבּרים ובסוף מחכים שאני אחתוך. והצרה – שאני תמיד צודק!"
עכשיו, שלא שמעו בקולו, אדרבא – יִראו-נא מה פעל הבחור ברוב חוכמתו!
"אני רוצה לשאול את הנוכחים," פתח מזכיר המפלגה, "אם הם מוכנים לשמוע הסבר מפורט להשתלשלות העניינים כפי שאני רואה אותם. מה שקרה כאן הוא רציני הרבה יותר משנוטים לחשוב. ועליי להזכיר שכבר בזמנו כתבתי – "
מנהל המפעל הפסיק אותו: "החברים מעוניינים יותר באינפורמציה שוטפת ולא בסקירה מדעית מצידך. עם כל הכבוד שאנו רוחשים לידיעותיך, הרי תבין שאין לנו זמן רב לערוך סימפוזיון על בעיות חברה וקליטה."
"למה? למה?" קרא ספראי, "הנה יש לנו הזדמנות לשמוע סקירה מאלפת מפי אדם מומחה שהיה לו זמן רב ללמוד, לא כמונו, והוא יוכל להרחיב את אופקינו מכמה וכמה בחינות. למה לא? נשמע מה בפיו."
"אתה עומד על כך, ספראי?"
"כן."
"ובכן, שפוֹך! שפוֹך כל מה שיש לך לומר. ואנחנו – כולנו אוזן!" פנה מנהל המפעל אל המזכיר במין קבלת-דין לגלגנית קמעה. אמר בליבו: "אם ספראי רוצה לשמוע, בבקשה, יערב לו. אף כי אנחנו, מצידנו, כבר שׂבענו את ההרצאות האלה על יחסי עדוֹת ועובדים במפעל, ועוד לא ראינו איך התפוקה עולה מהן."
מזכיר המפלגה נבוך מקבלת-הפנים לדבריו, ואף כי הכול הבטיחו להקשיב לו התקשה לערוך את דבריו כראוי. "ראשית, כלומר, בתחילת דבריי אני רוצה להסביר איך נולד, רציתי לומר – מי העלה לראשונה את עניין הבחירות. שוחחתי על כך עם הפרופסור גוֹגין, מי שהיה מורה שלי באוניברסיטה – "
"אָה – "
"כלומר, זה היה אחר-כך, כשהסתבכו העניינים. אבל גם קודם התייעצנו."
"אוֹ – "
"מפני – "
"כן, כן, תמשיך לדבּר," עודדו אותו.
"היתה ישיבה של כל הגופים הציבוריים והמוסדות המטפלים בכפר והוטחה ביקורת חריפה על שאין מעמידים את התושבים עצמם על האחריות ליישוב ולמקום-העבודה. הם התרגלו לבוא בטענות אל כולם ואינם עושים מאמץ לעזור לעצמם. הוחלט שאסור למצב הזה להימשך ועלינו להביא אותם בהקדם להקמת מוסדות שלטון עצמי ולדאגה לאותם ענפי פרנסה הנמצאים בסביבתם ואשר מהם מתקיים הכפר כולו. מתוך כך התגבשה ההצעה לפתוח בפעולה הסברתית רחבה ולעשות למען חינוך התושבים לאזרחות לא רק במובן הסביל של המילה אלא ובעיקר בצורה פעילה."
"בּראווֹ!" קרא ספראי, "דברים כדרבונות. לכך אני קורא טיפול נבון."
מזכיר המפלגה התעלם מן ההערה והמשיך: "והנה, באותו זמן החלו מנסרות שמועות על צאתו של רבינוביץ לפנסיה. פנו אליי לייעץ בדבר, העלינו במזכירות הארצית של המפלגה את ההצעה הניסיונית לקיום בחירות במקום, ומיד התלהבו מן הרעיון. הדבר התברר כבר כמה פעמים בסמינרים רעיוניים ובפני אורחים זרים שהתעניינו בבעיותינו, ותמיד ניצחה הגישה של שיתוף הפועלים בהנהלה, מה עוד שכל המפעלים נמצאים, פחות או יותר, במסגרת אחת."
"בהחלט," אישר מנהל המפעל, "אף כי לעיתים קרובות מדיי נוטים לשכוח זאת וטופלים עלינו האשמות שונות לגבי היחס לפועל הפשוט."
"הבאתי את הבעייה של הכפר והמחצבה בשיחה פרטית שהיתה לי עם הפרופסור גוֹגין – "
"אוֹ!" דפק ספראי על השולחן וקרא בשמחה, "עכשיו נשמע דברי-חוכמה ממש!"
"אני לא מתלוצץ!" נפגע המזכיר.
"לא. לא רציתי לפגוע בך, בבקשה, תמשיך."
"פרופסור גוגין התלהב אף הוא מן ההצעה וסמך ידיו עליה. במפלגה התייחסו בעיקר לאספקט העדתי שבדבר וראו את העניין כבעל חשיבות ציבורית. פרופסור גוגין נתפס לצד החברתי והקהילתי, ואני רואה חובה לעצמי להזכיר שכבר לפני שש שנים הוא העלה בספרו 'בחינתן החברתית של הקהילות העדתיות' תוכנית דומה."
"יפה."
"כן. עד כאן היה הכול חָלָק ונאה. דוּבּר עוד על מדריך שישהה במקום כדי לייעץ בביסוס צורת הדמוקרטיה והנהלת המוסדות הפנימיים בכפר, אולם מתוך התחשבות עם גורמים מפלגתיים שונים, וכדי שלא יביא העניין לסכסוכים על רקע זה, הוחלט לוותר על הרעיון ולסמוך על רבינוביץ באירגון הבחירות במחצבה ולהטיל על כל אחד מנציגי המוסדות המטפלים בכפר להדריך את התושבים לקבלת הסמכויות בשטח המיוחד לו. בבחירות למחצבה ראינו ניסיון ודוגמה כאחת – לתושבים ולנו."
"ובכן, מה קרה?"
"שבוע לפני הבחירות הופיע אצלי במשרד ניסים לוי."
"אה? זה הביריון שלהם? נידמה לי שאני מכיר אותו מתקופת הבחירות לכנסת."
"אַל תקרא לו ביריון. אחרי השיחה שהיתה לנו אני לא סבור שהוא שייך לסוג הזה. פרופסור גוגין מעדיף לקרוא לו: מנהיג."
"מנהיג טבעי?"
"אולי. לפי התיאוריה של פרופסור גוגין צריך אדם כניסים לוי להיות הראשון שיעלה לשלטון בניסוי החברתי. בתקופה מאוחרת יותר, כך טוען הפרופסור, יתפורר שלטונו מסיבת חוסר השכלתו האלמנטארית, ותקופתו תאוּפיין על-ידי תופעות של שחיתוּת וטובת-הנאה שאותן עלינו להבין, אף כי נצטרך להתנגד להן בכל תוקף. אחרי ניסים לוי עשויים לעלות היסודות האחראיים האמיתיים אשר בתוך העדה, ולכן צריכה פעולתנו להיערך בשני שלבים – האחד לשטח, בקביעת המסגרת הדמוקרטית לחיים הציבוריים בכפר. והשני לעומק – לפתוח בפעולות חינוך לאזרחות והשכלה כללית בקרב היסודות העתידים לעלות לשלטון בעוד, נאמר – כחמש עד שבע שנים."
"אני רואה שהפסדנו בפרופסור שלך עסקן-מפלגה חרוץ. למה אין שומעים על הדעות שלו?"
"אמרתי לך. הן כתובות בספרו שיצא לפני שש שנים."
"אה – "
השיחה התנהלה בעיקרה בין מזכיר המפלגה לבין ספראי. הראשון דיבר והשני לא התאפק להפסיקו בהערותיו. שאר הנוכחים ישבו כעדים אילמים לוויכוח, ואולי גם השתעממו מעט. המשרד שכן בבית רב-קומות, בחדר שקירותיו מסויידים בצבע בהיר מאוד וחלונותיו פתוחים לרחוב. הכיסאות המרופדים נסכו לֵאוּת נעימה וביטחון וגרמו ריחוק מנושא השיחה. עקב הזכרת שמו של הפרופסור הנודע חשו עצמם כמשתתפים בדיון מדעי, דבר שהיה מעין בידור בתוך העבודה המעשית השוטפת של פיקוח על המחצבה. את הסיפור כבר שמעו מפי המזכיר ועתה רמזו לו מפעם לפעם שמוטב לו לקצר בדברים ולא לבטל את הזמן לחינם. אולם הוא התעלם בעקשנות מכוונתם והוסיף לסַפּר את סיפורו לפני ספראי, אולי מתוך רצון לפרוק מעליו את כל הניסיון והלקח שהצטברו בו תוך כדי עבודתו. "והנה מופיע ניסים לוי ובראשונה אני אומר לעצמי: 'הצלחנו. בא האדם שאנחנו זקוקים לו כדי לבצע את הניסוי.'"
"תמימות... אלוהים, איזו תמימות... בני-אדם, איפה העיניים שלכם?"
"מה יש? גם אתה היית בעד הצעת הבחירות. ובכן, במה הפסקתי? כן, ניסים בא, ומה אתם חושבים אמר? אינו רוצה כלל בבחירות. הוא – רוצה מינוי מאיתנו. מתבייש לקבל את התפקיד מבני העדה שלו. ואיך כעס והתרגז."
"ומה חשבת? אתה זורק אותו לכלבים, והוא עוד יבוא ויודה לך?"
"מי זורק?"
"ודאי זורק. הוא עבד אותנו באמונה כל השנים, וכעת, במקום לתת לו גמול על כך, אתה בא ואומר לו: 'הילחם לבד על מקומך.' מה אתה חושב, שהוא טיפש? שאין לו עיניים בראשו? בעיניו כל העניין אינו אלא כפיוּת-טובה מצידנו."
"אבל גם אתה היית בעד הבחירות!"
"כן, אך לי ברוך השם יש ניסיון. ואני י ו ד ע איך לעשות אותן ואיך להסביר אותן. כל הכבוד לדמוקרטיה, אולם, חברים – צריך גם להתנהג בחוכמה! יש להתחשב בבני-אדם פשוטים, הם אינם מבינים את התיאוריות שלך ושל פרופסור גוגין שלך, ורואים רק את האינטרסים שלהם. ותשאלו אותי – אני לא יודע, בסופו של דבר, מי צודק יותר."
"אַל תאמר שלא התחשבנו בו. הבאתי את המקרה לפני הפרופסור גוגין ושקלנו מה עדיף – ביצוע תוכניתנו המקורית או התחשבות ברגש-הנחיתוּת של ניסים לוי, שלא הסכים לקבל את סמכותו מאנשיו, אלא ביקש שאנחנו המשכילים והוותיקים יותר ניתֵן לו תוקף בכפר בזה שנמצא אותו ראוי לתפקידו. ובאמת הגענו למסקנה כי הבחינה האנושית מכריעה ויש להשתדל למַנוֹת את ניסים לוי ולהבליט לפני הפועלים ואנשי הכפר מה הן התכונות הנדרשות ממנהל-עבודה – ורק בתקופה מאוחרת יותר לקיים בחירות לתפקיד זה או אחר, כשיהיה לתושבים עצמם רגש מספיק של ביטחון כדי להתגאות בתפקיד שנבחרו לו על-ידי חבריהם. חזרתי והבאתי את כל הנימוקים לפני החברים היושבים כאן במועצת המנהלים של המפעל וקיבלתי את הסכמתם לפעול כהבנתי."
"ובכן, באת אל ניסים לוי והבאת לו על מגש של כסף את המינוי, מה? אתה לא רוצה לומר לי שעשית כך?"
"מדוע?"
"מדוע? מדוע? גם זאת עליי להסביר לך? שמע לי, ידידי הצעיר. אני כבר הרבה ראיתי בדרך שלי. לא פעם ולא פעמיים כינו אותי בשם 'מנוול' ועוד שמות-גנאי נאים מסוג זה, אבל מעולם לא האשימו אותי בטיפשות – לא בפניי, ואני מקווה גם לא מאחורי גבי, אתה מבין?"
"אבל בעניין ניסים לוי היתה זאת אי-הבנה!"
"אי-הבנה אתה קורא לכך? הולך להתחנן אליו שיואיל ברוב חסדו להיות מנהל-העבודה? ואילו לא היה מסכים? והיה מבקש שעוד תוסיף לו טובות-הנאה כדי שיואיל לשמש בתפקיד שזכה בו בלי לנקוף אצבע? ומה מידת הכבוד שתהיה לו לעבודה ולאחריות עליה? חינוך מצויין נתת לו, לא כן?"
"הוא לא סירב לקבל את תפקיד מנהל-העבודה, אלא פשוט האשים אותי בניסיון לקנוניה עימו כדי להעניק לו את המינוי בדרך בלתי-כשרה ולגזול בכך את זכות הבחירה מעם הפועלים במחצבה."
"מסכן."
"הוא לא כל-כך מסכן."
"לא. לא הוא. כלל לא תיארתי לעצמי שהוא כה פיקח. משחֵק היטב את המשחק."
"מה אתה רוצה לומר?"
"מה אני רוצה לומר?" קם ספראי והחל דופק באגרופו על השולחן. "מה אני רוצה לומר?" מזכיר המפלגה נדהם מן ההתפרצות הפתאומית לאחר הטוֹן השקט והלגלגני קמעה עד כה. הוא הביט בשאלה אל מנהל המפעל כמבקש ממנו להשקיט את המתפרץ. אך זעמו של ספראי התגלגל בחלל החדר ופניו האדימו ונִדמה היה כי יאחזנו השבץ מתוך הכעס. איש לא העֵז להפריעו באמצע דבריו. "מה אני אומר. אם בכלל שואלים אותי עוד, אם בכלל מתעניינים עוד בדעתי. רבותיי, מה שנעשה כאן הוא לא רק פשע, אלא תסלחו לי – זו טיפשות! כן, כן, אתה יכול לדבּר, אתה יכול לבקר אותי מאחורי גבי, לומר שאני 'בּוֹס' פוליטי והשיטות שלי פסולות. אבל אם אתה רוצה לדעת, אז, שוב – תסלח לי, אבל אני מחַרבּן על הפרופסור שלך, ועל הדעות שלך, ועל צורת-הטיפול המטופשת שלכם במפעל, ועל הטמטום ובלבול-המוח שהצלחתם להכניס בשיטות המדעיות שלהם ולהרעיל את כל יחסי העבודה והשכנוּת במקום! כן, אני מצפצף על המדע שלכם, ואני לא מאמין אפילו למילה אחת מכל הפטפוטים ששמענו כאן שעות שלמות על 'דמוקרטיה-שמוקרטיה' של טיפשים. טיפשים! טיפשים!
"מה אני אומר? אתם יודעים למה נהרס המפעל? אני אסביר לכם. הוא נהרס מפני העצלנות שלכם. מפני החיים הקלים שאתם בוחרים לעשות לעצמכם. מלאכה נקייה לקחתם לכם, מומחים נהייתם כולכם ומטפלים בכל בעייה בפּינצֶטוֹת ובכפפות במקום לתפוס בה בידיים ממש. הנה היתה לכם הזדמנות, הזדמנות גדולה – ולי העקרונות חשובים לא פחות מאשר לכם, גם אני בעד בחירות פנימיות – והיתה לכם אפשרות לחולל מהפכה בַמקום ולהביא לאנשים מתנה חשובה של עצמאות ולדרוש תמורתה הרבה עבודה ועמל. פשוט זיעה, רבותיי, עד כמה שהדבר נשמע רחוק ובלתי-מציאותי. הנה אנחנו יושבים בחדר נקי, כולנו כבר, השד יודע למה, בחולצות לבנות. ובחדר השני יושבות הרבה פקידות נחמדות ומפטפטות ביניהן על דברים מעניינים אולי יותר משלנו. אבל אנחנו עדיין לא השתחררנו מן האחריות לכל מה שנעשה כאן! ועלינו לעבוד, אמנם בדרך משלנו, ואם גם לא עוד עבודת-כפיים, אך לפחות לדאוג שעבודת-הכפיים תיעשה!
"ומה אתם עשיתם פה? לקחתם מפעל והתחלתם להחריבו. לא מתוך כוונה רעה, אני יודע – רק מתוך חוסר-הבנה. הנה אמרו לנו בתחילת הישיבה שהתפוקה במחצבה ירדה, והמזכיר הנכבד בא להתחנן לפני ניסים לוי שיואיל ברוב טובו לקבל את תפקיד מנהל-העבודה. איזו הזדמנות נפלאה החמצנו! כאן היינו צריכים ללחוץ, פה היה עלינו ללכת בדרך הקשה. רבותיי, היה עליכם להטריח את עצמכם ולדרוש קצת יותר תפוקה במפעל – מעצמכם ומן הפועלים כאחד. ולהחזיק את הזכויות ביד קפוצה ולתת לפועלים להילחם עליהן – כדי שיכבדו אותן ויעריכו את השגתן ולא יחשבו שהן מתגלגלות כזבל ברחוב וכל אדם שעובר יכול לזלזל בהן. כל מה שנלחמנו עליו פיזרתם לרוח והורדתם את ערכו. מצחיק, לא? שאני, ה'בּוֹס' ו'איש-האגרופים' כמו שקוראים לי, אני צריך לדבר אליכם על אידיאות. ואתם יודעים למה קרה כך? משום שאני לא התעצלתי לעבוד ולעשות כל דבר בדרך הקשה והמלוכלכת. אני לא מרמה את עצמי שאפשר לכבות שריפה מרחוק ובלי לזהם את הבגדים ואולי גם להיפצע. אבל לעשות משהו, לעזאזל, הרי אדם יכול לקבל שבץ ממה שהולך פה – ישבו להם מומחים ושכחו שהם מטפלים בבני-אדם, ועוסקים בכל הבעיות שבעולם ורק לא בדרישה היסודית האחת שתהיה קודם כל עבודה.
"בצדק עשה לך ניסים לוי שזילזל במינוי שרצית לתת לו. מה ערך לזכויות שאתה מעניק אם אין לך כוח לדרוש דבר תמורתן? ואתה יודע מדוע אתה שׂשׂ כל-כך לחלק איתו את האחריות ולהטיל עליו הכול ולעזור לו להיות מנהל עוד לפני שהוא דרש זאת ממך? אני אסַפּר לך – מפני שאתה רוצה שיהיה לך פחות כאב-ראש, ומשתוקק להיפטר בדרך קלה ומדעית מן האחריות הרובצת עליך ועל כולנו לקיום המפעל.
"רבותיי, תסלחו לי, אבל אתם עושים שירות של דוב לדמוקרטיה. למה מוותרים בקלות רבה מדיי על סמכויות? מפני שעצלים וחלשים מדיי להמשיך ולשאת בהן. לוּ היה לכם אינטרס אמיתי במפעל, לא הייתם מפקירים אותו במהירות כה רבה. אבל אתם רציתם כולכם לצאת ל'פנסיה' לפני בוא הזמן, כדי לנוח בפינתכם הקטנה ולטפוח לעצמכם על הכרס ולומר: 'כן, אנחנו כּיוַנוּ את הכול, עכשיו עליהם להוכיח מה הם מסוגלים לעשות.' – ונותר רק אחד ספראי המחזיק כל הימים את השלטון בידיו וצועק ודורש קודם-כל עבודה, ורק אחר-כך מוציא את הזכויות טיפין-טיפין. ומחנך, יותר מכם, רבותיי, בדרך הקשה וכפויית-הטובה בה איש אינו מקבל יותר מכפי מה שהוא י כ ו ל לדרוש. כן, אני מטפח קשרים אישיים, קנוניות, 'חמוּלוֹת', מלחכי-פינכה ומכירי-טובה, כן – אני כאן המושמץ ביותר וכל הדיבות על המפלגה והאירגון במחוז קשורות בי. אבל כבר אמרתי להם בהתחלה – עדיין איש לא אמר עליי שאני טיפש! ותיזהרו לכם, רבותיי, תיזהרו לכם קודם-כל מן הטיפשות שאליה אתם נדחפים על-ידי עצות-אחיתופל של השד יודע מי! אין כל תחליף לעבודה ולמאבק ולאחריות, וכל זמן שלא יוציאו מכם בכוח את האחריות הזו – לא תוכלו להיפטר ממנה ואפילו תזרקו אותה לכל עבר ותבקשו מכל הדיוט ברחוב: 'קח, רק קח, קח!'
"אני רוצה שיהיה ברור – גם אני בעד בחירות פנימיות במחצבה וחושב שניסים לוי עשוי להיות לנו גם להבא בעל-ברית נאמן במקום. אבל אם אני נותן בחירות – אני רוצה לעשות הסכם ולקבל תמורה. ולשם כך צריך סבלנות, וזוהי מלאכה קשה ומלוכלכת ולא תמיד שׂכרהּ בצידה. והנה באתם אתם וקילקלתם את הכול. אם ננסה למנוע את הבחירות – יחשבו האנשים שאנחנו מתנקשים בזכויותיהם. ואם תתקיימנה – נאבד את השליטה על המחצבה לפני שהצלחנו לארגנה מחדש."
והוא הפסיק בתוך דיבורו ואמר למנהל המפעל: "אתה חושב לקרוא לרבינוביץ ולבטל את הכול. נַסה – למחרת תבוא לפניך הפגנה של כל פועלי המפעל עם כיסוי נרחב בעיתונות העויינת לנו."
ואֶל מזכיר המפלגה פנה: "ואתה אומר: 'לדעתי, הכול אבוד!' – כך קל לך לדבּר אחרי שקילקלת. אבל אני אומר לכם – לא הכול אבוד, עדיין ספראי כאן עם השיטות הישנות והבלתי-מדעיות שלו, והוא ילך מחר למחצבה וינסה לעשות הכול כדי שהבחירות תידחנה, וינסה לעשות הכול כדי להציל את הפועלים – לטובתם – מניצחון העלול לכלות את המפעל כולו. ואני יודע מה יאמרו עליי אחר-כך – לי תמיד משאירים את העבודה המלוכלכת, כאילו הייתי מכבה-האש למענכם. לולא העבודה שלי היה מתפרק המפעל כולו מכבר, כי אתם כ ב ר אינכם מוכנים לעשות את העבודה שלי ו ע ו ד אין לכם ממלא מקום. ואני מתכוון בייחוד לך, אינטליגנט שכמוך – החיים לא קלים כל-כך כמו שאתה חושב. מחר אני יוצא למחצבה להחזיר את הסדר על כנו. ואַל יחשוב איש שהדבר יעבור ללא תגובה. אני תובע מיד בירור במזכירות הארצית, ואני רוצה לדעת אם אפשר להמשיך ולעבוד כך. לא אתן לקצץ את הענף שעליו אנו יושבים. ולא רק אליך מכוּונים דבריי – כך גם כל חבריך הצעירים, נוח לכם, מדעי לכם הכול, והטיפשות שלכם מבצבצת מכל פינה."
והוא יצא וטרק אחריו את הדלת.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.