* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט. בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז. אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף?" ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה. עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה היתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות. עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו, מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי". למירי רגב אין ולא היתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו. מי את שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכול מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם. המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי– לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט..." – כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק. אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים. מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות –ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השנייה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית. בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה. את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות. בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים. בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות. ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת היתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת? זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו. ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – ליבי ליבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן. ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תוכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים. מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים. מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו איתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום – לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

* ביד הלשון: להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו."
"להישאר על הגלגל," זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.
אורי הייטנר