בחיי (7)
קורות חייו של צבר מצוי
מחיי ההפקר עד הברוש שנקטע
הוצאת לשון, תל אביב, 2022.
דברים שנאמרו בהשקת הספר בבית הפלמ"ח ביום שישי 1.7.22
עד לשלב מסוים, והוא הווטו שהטילה חברתו נטע – נהג פוצ'ו לפרסם את כל פרקי סדרת ספריו החושפניים, השערורייתיים, המשעשעים וחסרי הבושה – הקרויים "בחיי", לפרסם אותם בהמשכים במכתב העיתי החינמי שלי "חדשות בן עזר", זהו עיתון המתפרסם פעמיים בשבוע מדי חצות לילה כבר שבע-עשרה שנים ונשלח באי-מייל לאלפי נמענים נאמנים, עיתון המחזיק עשרות עמודים בכל גיליון, וכותבים בו עשרות כותבים בעלי דעות שונות וגם מאוד מנוגדות.
בכרך "בחיי" (6), שיצא לאור אף הוא השנה, ציטט פוצ'ו בקפל הכריכה הפנימי מתוך דבריי כאן בבית הפלמ"ח, עם השקת חמשת הספרים הראשונים של "בחיי".
וכך צוטט ממני בדש העטיפה:
"[אהוד:] בתקופות שפוצ'ו מפרסם את פרקי חייו במכתבי העיתי, אני כעורך מחכה בקוצר רוח לכל פרק חדש. אני גם מעודד את פוצ'ו להתפרע, בעיקר בעלילותיו האירוטיות המצחיקות. שנינו יודעים ששום כתב-עת הגון לא היה מפרסם את העלילות שלו, או שהיה מנסה לצנזר ולגהץ אותן, כפי שסורסו הרבה סופרים מוכשרים, שלא תמיד היו אמיצים דיים. ב'חדשת בן עזר' אין צנזורה על סקס. מבחינה זו חמשת הכרכים הראשונים של "בחיי' הם זיכרונותיו של עבריין מין, ואני מאוד מתפלא שעד היום לא התלוננה עליו אף זקנה אחת..."
עד כאן דבריי על כריכת הספר, ואכן, כך התנהל למישרים גם הפרסום המצחיק פעמיים-בשבוע של חמישים ואחד הפרקים הראשונים שמופיעים בכרך הזה, "בחיי" (7) – פרקים שעליהם, וכנראה גם על אלה שפורסמו בכרכים הקודמים של "בחיי", כתבה לפוצ'ו הסופרת נגה מרון, מנוחתה עדן: "מפתיע אותי איך אתה חושף את טמבליותך קבל עם לדיראון עולם." – ואת המשפט הנחרץ הזה מצטט פוצ'ו בגאווה כאן, בדש הפנימי של כריכת "בחיי" (7).
וכאמור, כל פרקי הספר התפרסמו אצלי עד שהוטל הווטו, שעליו מסופר בהרחבה בהערות בתחתית עמוד 262 בספר.
הנה כך – בשולי הפרק החמישים ואחד אני כותב לפוצ'ו, וזה הופיע גם במכתב העיתי עצמו, לאחר תיאור נשיקת הפרידה ליד הדלת, שהשאירה אותו לילה את פוצ'ו לבדו בבית:
אהוד: אני כבר לא אישן כמה לילות עד הגיליון הבא כדי לדעת כיצד זה נגמר.
פוצ'ו [פונה לקוראי המכתב העיתי "חדשות בן עזר"]: הפרקים שקראתם עד כה ראו אור ב"חדשות בן עזר", שהוא עיתון דיגיטלי המופיע פעמיים בשבוע. בסוף הפרק הזה פירסמתי הודעה שחברתי מבקשת ממני להפסיק להזכיר אותה ב"בחיי". הפרטיות שלה חשובה לה ואני מכבד את רצונה. הפרקים הבאים לא הודפסו בעיתונו של אהוד בן עזר ואני חושף גם כאן, בגילוי לב של מטומטמים, את מה שאני הרגשתי מאז היכרתי אותה, בלי לחוס על פרטיותי שלי."
סוף ציטוט.
ועכשיו באים בספר החדש הזה, "בחיי" (7), שני הפרקים האחרונים, פרקים שלא התפרסמו אצלי בגלל הווטו – פרק חמישים ושניים והוא "המלחמה", ופרק חמישים ושלושה והוא "אשריי יתום אני".
צר לי במיוחד על שלא התפרסם במכתב העיתי שלי הפרק האחרון, שבו כותב פוצ'ו על מותו של בנו אוּרי שחלה בסרטן הריאות, ואינני רואה שום סיבה מדוע הפרק לא יוכל להתפרסם, ואם אקבל אותו לפרסום, מיד אפרסם אותו, כי זה הפרק שעליו כתב, ובצדק, המבקר ירון פריד ב"מעריב" מיום שישי, שבעה-עשר ביוני 2022:
"כשבסוף [הפרק] יופיע הֶספד לבנו אוּרי (שאמר פעם לאחותו עדנה: "כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבידיוני), לא תישאר עין יבשה אחת בקהל."
לסיום אני רוצה לספר שכאשר פוצ'ו פנה אליי וביקש ממני להגיד כמה מילים לכבוד ההשקה, שאלתי מה הוא רוצה שאגיד, והוא אמר: "אולי תספר על שני דברים ייחודיים שעשיתי בחיי ועליהם כתוב בספר – על היוזמה להחזיר את הכיתה שלי ללימודים בגימנסיה הרצליה אחרי הפסקה של חמישים וחמש שנים, ועל זה שהמורה משה צדק אמר לי שהוא לא מוכן למות בלי שיבואו תלמידים להלוויה שלו. אני הבטחתי להביא וקיימתי את ההבטחה – למרות שעברו עשרים שנה מאז הבקשה ועד היום שבו המורה עלה השמיימה."
ואני מוסיף כאן ואומר כי בספר הזה, דמות אשתו של המורה, היא ד"ר מרים ריטר צדק, מרתקת ומשעשעת, וגם עצובה – לא פחות מזו של בעלה, שבזכות פוצ'ו נכנס לנצח לספרות העברית – בתור המורה הדגול שמילקיהו.
כן, היו לנו בעיקר מורים גברים, משכילים מאוד אם כי קצת פאתטיים ולעיתים מוזרים ומופרעים, מורים שהשפיעו עלינו בגימנסיות, בתיכונים – מורים שכיום יש פרופסורים באוניברסיטאות שאולי אינם מגיעים לרמה שלהם.


אהוד בן עזר קורא את דבריו על פוצ'ו בבית הפלמ"ח ב-1.7.22. צילמה רותי כהן.

תודה רבה, פוצ'ו, על הספר החדש שלך, ושנזכה לעוד כרכים כאלה של "בחיי", ולעוד מפגשים בעקבותיהם בבית הפלמ"ח, ובהרכב מלא, כי אתה בעצם מסמל לנו את ניצחונה של הטמבליוּת על הזמן!
ואם תייסד פעם אגודה של הטמבלים בספרות העברית, אנא רשום גם אותי בה.
תודה.
אהוד בן עזר