על ספר השירים "ביני לבין מקומו"

מאת דורון מנשה

סלונט, 103 עמ'

שם הספר של דורון מנשה "ביני ובין מקומו" מנתב את הקורא אל דילמה שבה מן הסתם מתמודד המשורר שלנו בחייו, ובוודאי בשירתו – בינו כאדם, שצרכים אנושיים לו (קרי: נתיב ההומניזם) ובין בוראו, שכן האמונה אינה ממרכזת את האדם, אלא את האלוהים, ורק את אלוהים.

כידוע, במגילת אסתר לא מוזכר שם שמיים, ועל כן פורשו דברי התוכחה של מרדכי לאסתר – "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד' 14), כמכוונים להצלה שתגיע מהאל, ו"המקום" הפך לאחד מכינוייו הרבים של האל, שהרי את השם המפורש אסור לבטא משום קדושתו המכלה.

שירה, שאינה ליטורגית בנוסח מזמורי תהילים ושירי הפייטנים, מן ההכרח עוסקת במצבו של האדם, בגורלו של האדם, במודעות לארעיותם של החיים, בארוס על אינספור ביטוייו. וכן, אחד הנושאים המרכזיים אצל כל המשוררים הוא השירה עצמה, ועל נושא זה נכתבו אינספור שירים ארס-פואטיים. נושא מצוי בהכרח גם בקובץ השירים שלנו, אבל צריך לציין שאופן המבע הוא ייחודי ומרתק. הרי דוגמה:

ידיעה

זו חירות מסוג אחר

לעבור את כל הפרוזדור הזה

מבלי לומר

ולהשתתק על אף השירים עמוסי הצבע

קטנים וגדולים מעוטרים

או ערומים כביום היוולדם.

זו הידיעה הרוטטת שבכל יציאה לאוויר הפתוח

משהו שב ונשרף ולא יתגלה עוד לעולם.

(עמ' 21).

"הפרוזדור הזה" בעגה האמונית הוא העולם הזה (ראו דברי רבי יעקב באבות ד' משנה ט"ז), והמסר המשתמע הוא שממש לא משנה עד כמה השירים יהיו מעוטרים, או ערומים – צריך להיות מודע לכך שיש סוד שהשירה הגדולה לא תגלה לעולם, ויש בידו של המשורר הברירה להשתתק.

בשיר אחר "זכר לאהבות" (עמ' 22) המשורר מדמה את השירים לקוצים. אי נחת מהכתיבה ניתן למצוא גם בשיר "בקלישות קולי" (עמ' 29): "בקלישות קולי / בחסרון ידי / כתבתי את הלא-מילים הללו / את הריק הנושב ברוח הפרצים," ובהמשך אני סבור שוב שהמילה "מקום" נסבה על האל: "שפחדתי להזדקן / ולהבאיש ריחי / דווקא מן המקום / שבו אמורים / להתעשר מרוב כול."

בשיר "געגוע" (עמ' 30) ניתן ביטוי לשאיפה של המשורר להצליח להביא לעולם את "השיר האחד". דברים דומים בניסוח אחר כתב בזמנו נתן אלתרמן בשיר "הנה העצים": "אינני רוצה / לכתוב אליהם / רוצה בליבם לגעת." ושאול טשרניחובסקי תיאר בשיר "הפסל" כיצד היוונים נפעמים מיפעתו של פסל זאוס עד כי כולם נופלים אפיים ארצה וסוגדים לו. היחיד שלא היה מרוצה הוא הפסל עצמו, כי בליבו נבט הרצון להפיק ממפסלתו פסל הרבה יותר יפה, הרבה יותר אלוהי. אמן אמת, משורר אמת, לעולם איננו מרוצה מיצירי עטו-מקלדתו, ותמיד מייחל לשלמות.

בשיר "קם על יוצרו" (עמ' 32) נמצא אפילו נימה של הומור (מצרך נדיר בשירה): "כולם שיבחו את המשורר / אבל את השיר / איש לא הבין," ובהמשך: "השיר דפק כמשוגע / על פתחי ליבו של המשורר / אבל המשורר לא היה שם / הוא חגג במסיבות / על צאת ספרו החדש / מסובל שכחה וכיבודים." העיקר בעיני המשורר ו"צרכניו" הוא יחסי ציבור, ולא הזעקה שבשיר.

דימוי מקורי למאבק של המשורר עם המילים נמצא בשיר "מי מהם" (עמ' 33):

ובבקרים אני ממתין

לקיבוץ העדרים, למי שיגולל האבן

מעל באר המילים המחוצות

להשקות ורק במעט

את הלב היבש.

הדימוי לקוח מסיפור מפגשו של יעקב עם רחל (בראשית כ"ח 11), שמרומזת בו כוחה של האהבה שגרם למעשה הגבורה של יעקב לגולל את האבן מעל פי הבאר. בשיר שלנו רובצת אבן ענקית על באר המילים, שעל מנת ללחלח מעט את הלב היבש – צריך לעשות מאמץ אדיר להסיר את האבן הזאת.

השיר "סירס-זמנסקי" (עמ' 54) הוא מעין המשך ל"מי מהם": "גם השירה / צריכה להיות כפופה / לחוקי האהבה," וכתנא דמסייע מביא המשורר את התרגיל הידוע מתוך סדרת ספרי הפיזיקה משנות הארבעים במאה הקודמת בארצות הברית, ספרי הפיזיקאים סירס וזימנסקי, ספרי לימוד שהיו מופצים בכל העולם, וכמובן גם בישראל. התרגיל מתאר מצב דמיוני שבו תלמיד נופל מעל גורד שחקים, והשאלה היא תוך כמה שניות ובאיזו מהירות חייב אדם פלאי (סופרמן!) לעוט אחריו כדי להציל את התלמיד הנופל. ובכן, בשיר שלנו הנופלים הם "אנשים" (כלומר, כל אחד מאיתנו), "ורק אדם פלאי היה אמור לתופסם, / להצילם מן ההתרסקות הנצחית" – שוב, המאמץ האדיר, שהשירה הכפופה לחוקי האהבה, שחייב להיות מושקע כדי לא להתרסק (ראו שיר ארס-פואטי נוסף: "שדים זעירים", עמ' 71).

וכיוון שבאהבה עסקינן, אזכיר את "שיר אהבה אלטרנטיבי" (עמ' 49; השיר היחיד בקובץ שמוזכר בו שמו המפורש של המשורר – "דורון"). הדובר מתאר כיצד הוא ורעייתו יוצאים לילה לילה מן העולם "מחוברים בחוט דק של געגועים" – יופי של מטפורה! – "ונלך אני ואת לעמוד לפני האלוהים / ובחן הנשי המיוחד שלך תעודדי / אותי: דורון אל תתעייף / ואל תרקיב בבקשה, / אמתין לך באותה המתיקות / גם / באחרית הימים." יש כאן ארמז אלתרמני על אהבה שמתמידה גם אחרי המוות, ולכאן מצטרפת האמונה של הדובר שתהיה תקומה (בעיקר לאוהבים!) באחרית הימים. ואם מדובר בארמז אלתרמני, אזכיר את השיר "האיש שהולך איתי" (עמ' 66), כשמסתבר שהאיש הזה הוא הדובר עצמו:

"הוא ספקן / חתרן / ומצולק לב / רק לרגעים אני מודה / שהוא אני. // שעות ארוכות / אני מתנכר / לו בגידים ובמילים / קשות, ומוכיח לו / בכתובים / שאף אחד / אף לא האלוקים שאותו הוא / כל כך אוהב / לא הכריח אותו / לשנות אותי / מהילד / טוב העיניים / שהייתי."

הדואליות שבאדם – מאיך שהוא אמור להיות מלידתו, ולמה שהפך לאורך קורות חייו – על דואליות זאת קונן אלתרמן בשירו "איגרת" מתוך "כוכבים בחוץ".

יש עוד המון נושאים שבקובץ השירים הזה הראויים להידון, כמו האמונה ("השגחה", עמ' 57; "אין עוד מלבדו", עמ' 77); כמו "הטיול המאורגן שאותו אנו מכנים חיים" ("מה נשאר מלבד הזיכרון", עמ' 100); כמו חמקמקות האושר ("צילו של דבר", עמ' 97); כמו המסיכה הדבוקה בנו והפכה חלק ממיהותנו ("הסרת מסיכות", עמ' 16), כמו הפרק שעניינו הערצה לאח הבכור שעל פי השיר הנ"ל, ועל פי השיר "צרור שירים" (עמ' 103) הלך לעולמו.

ובכן יש עוד המון נושאים והמון שירים מרתקים שראוי להקדיש להם מקום בדיון על הספר, אבל מה אעשה והעורך מקפיד איתי כשאני מאריך ברשימותיי. אזכיר כאן רק מעט על הפרוסודיה של הקובץ: כצפוי, אין בקובץ זה חרוז משקל, והפיסוק מופיע בו במסורה. במיספר שירים נמצא אנאפורות (מילה החוזרת בתחילת השורות), כמו ב"זה העול" (עמ' 46), "על החתום" (עמ' 56), "צילו של דבר" (עמ' 97). וכן, נמצא בקובץ גם לשון פיגורטיבית ייחודית, כגון "עטוף דממה כבטלית", "קיפולי הזמן", "מחוברים בחוט דק של געגועים".

למרות שהבטחתי למהר ולסיים את הרשימה הזאת, אני חש צורך להוסיף דבר מה: בצעירותי, כשעדיין חיפשתי את דרכי בחיים, למדתי שלושה סמסטרים בפקולטה למשפטים, ונבהלתי ממבול החוקים המתחדשים, ומאוקיאנוס פסקי הדין והתקדימים המשפטיים, ולכן נטשתי את התחום הזה, שלא חשתי בו את הלחלוחית שהיא כל כך חיונית לנשמה. בימי חלדי חיברתי מאות רצנזיות למשוררים "נטו", וגם למדענים בכל מיני תחומים, שהנשמה ניתבה אותם לחיבור שירים. מעולם לא נתקלתי (נון שלי!) במשפטן שכותב שירים. סבור הייתי שהתחום המייגע הזה מייבש את הנשמה היתירה החיונית כל כך לכתיבת שירה. והנה, דורון מנשה כותב שירים עמוקים ומפעימים, והוא לא סתם עורך דין, אלא פרופסור למשפטים שהשיג שלושה תארים בהצטיינות יתירה, ואת הדוקטורט סיים בציון "מעולה". אני חייב מייד לעדכן את עצמי.

משה גרנות