על "מעבר לקו הגמר – אויף יענער זייט ענדליניע"
שירים בעברית וביידיש מאת טובה נווה
עיתון 77 וה. ליוויק פארלאג, 2022
מיליוני יהודים ממזרחה של סיביר ועד החוף המערבי של ארצות הברית, מסקנדינביה בצפון ועד דרום אפריקה וארגנטינה בדרום – הבינו אחד את השני ביידיש. סופרי ענק כמו מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, שלום עליכם, שלום אש, יצחק בשביס זינגר, איציק מאנגר, קדיה מולודובסקי, אברהם סוצקובר, מרדכי גבירטיג – רשימה חלקית מתוך מאות גאוני עט – יצרו ביידיש. אפילו ח"נ ביאליק, משוררנו הלאומי, כתב שירים ביידיש, ורוב יצירתו העברית קצובה בהברה אשכנזית.
השמדת מיליוני דוברי יידיש בשואה, ולהבדיל אלף הבדלות – היישוב החדש בארץ – גרמו לסילוקה של היידיש מהבימה המרכזית של התרבות היהודית. "עברי דבר עברית!" היתה סיסמת היהודי החדש בארץ ישראל. סופרים, מחזאים ושחקני תיאטרון יידיש פשוט הודרו מהארץ. האמנציפציה של היהודים בארצות המערב הוסיפה לגסיסה של התרבות המפוארת הזאת.
עכשיו, כשניצחונה של העברית ודאי ומוחלט, יש לא מעט נשמות טובות, שאינן מוכנות לוותר על עולם התרבות הנפלא ההוא, ומנסות בכל הכוח להנשים את השפה שמסרבת לגסוס. את הנשמות הטובות האלו ניתן למצוא באקדמיה, בה ניתן ללמוד בחוגים לספרות יידיש, ויש גם בתי ספר תיכוניים ששפת היידיש ניתנת לתלמידים לבחירה כשפה שלישית (אחרי עברית ואנגלית).
טובה נווה היא אחת מהנשמות הטובות האלו – את ספר השירים שלה "מעבר לקו הגמר", שראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020, היא הפיקה עתה, כמצוין בכותרת, בשתי השפות – עברית ויידיש.
כיוון שעל שיריה ההגותיים של טובה נווה בקובץ העברי כתבתי ברשימה בשם "בשליחותו של הזמן" (JOKOPOST ו"חדשות בן עזר", תחילת 2021), בחרתי הפעם להתמקד בשני שירים ארס פואטיים:
כתב ידי אוזל
כתב ידי אוזל
על נייר מתכלה
אינני מזהה את המילים
המבקשות שלווה
בשורות השיר הבא.
(עמ' 116).
האנטשריפט
מיין האנטשריפט גייט אויס
אויפן נישטיקן פאפיר
איך דערקען ניט די ווערטער
וואס בעטן רויקייט
אין די שורות פון קומענדיקן ליד.
שתי השורות הראשונות מצביעות על ארעיות שהיא גם גורלו של השיר הכתוב. כיוון שהשיר עצמו מתכלה, הדוברת לא מזהה את המילים, ויש ציפייה לגורל יותר טוב בשיר הבא.
טשרניחובסקי תיאר בשיר "הפסל" איך כל הקהל מתפעל מהפסל של אמן, ואיך שהוא סוגד לו, ורק האמן איננו מרוצה, הוא כבר חושב על פסל יותר אלוהי. זאת דרכה של אמנות אמת – תמיד מייחלת לשורות הבאות.
להתעטף ברוח
לו הייתי עטופה ברוח
כי אז הייתי חולמת כנפיים
עפות אל הנעלם הבא
לו הייתי עטופה ברוח המילים
כי אז שירה היתה געגוע חוזר
אצבעותיי היו אוחזות ברוח
מעבירות מדף אל דף
את צירוף האותיות
הרצוף בתהיות.
(עמ' 124).
איינגעהילט אין גייסט
ווען איך בין איינגעהילט אין גייסט
וואלט איך געחלומט פליגלען
ווען איך בין איינגעהילט אין גייסט פון ווערטער
וואלט די פאעזיע געווארן א בענקשאפט
פינגער ועלן האלטן דעם גייסט
איבערגעבן פון בלאט צו בלאט
דעם צונויפשטעל פון אותיות
פול מיט ווונדער.
למילה "רוח" בעברית יש שתי משמעויות: רוח נושבת ורוח נשמה. בתרגום ליידיש ננקטה המילה "גייסט", כלומר נשמה, רוח פנימית, ודווקא מבפנים היא מצפה לחלום כנפיים. ושוב כדרכו של אמן לעוף אל הנעלם הבא, כי האמן לעולם אינו מסתפק בהישגיו הנוכחיים. השירה האמיתית היא געגוע חוזר.
ברוח בשתי המשמעויות לא ניתן לאחוז, אבל הדוברת מייחלת לאחוז באצבעות ברוח כדי שצירוף האותיות ייתן ביטוי לתהיות.
ואקנח בשיר אהבה קצרצר מתוך "שירים בשלוש":
בוצע לחם דגנים
מורח בחמאה
ומגיש לי את טעם שפתייך.
(עמ' 141).
ברעכסט ראזעווע ברויט,
באשמירט עס מיט פוטער,
דערלאנגסט מיר דעם טעם פון דיינע ליפן.
שתי השורות הראשונות הן פרוזאיות לחלוטין: מה שנהוג לעשות בארוחת בוקר – למרוח חמאה על לחם, רצוי לחם דגנים למען הבריאות. השורה האחרונה הופכת את השגרה לחגיגה: על אותה פרוסת לחם שהאהוב מוסר לאהובתו מצוי זיכרון של אושר, טעם השפתיים, שגריר האהבה. תודה לטובה נווה על שיריה היפים ועל אהבתה לשפת היהודים שמסרבת לגסוס.
משה גרנות