נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ג
מנהל-עבודה חדש

בצוהריים לקח רבינוביץ שולחן מן המשרד, הביא אותו לסככה ופרשׂ עליו מפה ירוקה. הקדימוּ ברבע שעה לצלצל להפסקה כדי שיהיה אפשר לערוך את הבחירות אחרי הארוחה. ספראי הופיע לבוש בפשטות – במכנסיים קיציים ומעליהם חולצה בהירה ששרווּליה קצרים, בלי ז'אקט ובלי עניבה. וידיו השׂעירות, ידי פועל-לשעבר, נשענות על מסעד הכיסא. בשבתו בין הפועלים עדיין ניראה כאחד מהם שחזר זה עתה מחופשתו השנתית. רבינוביץ הופיע בחליפתו הטובה. למן הבוקר התרוצץ הנה והנה, שיגר פקודות לכל עבר ועשה את רוב העבודה בעצמו. מראהו היה חגיגי מדיי וכאילו אינו שייך עוד למקום.
הפועלים סיימו מהר את ארוחת-הצוהריים והסבו לשולחנות הארוכים ממתינים באורך-רוח. ניסים כיווץ עצמו בפינה מול רבינוביץ. וכרגיל, ראשו מכונס בין כתפיו הרחבות ורק עיניו פקוחות בעֵרנוּת.
רבינוביץ פתח את האסיפה. דיבר מעט על שלטון עצמי, חינוך ודמוקרטיה, והביע תודה לחבר ספראי על שהואיל לכבד את הבחירות בנוכחותו. המִסכן, דווקא נוכחות זו קילקלה לו שוב את הנאום הגדול שהכין לו לשאתו לפני הפועלים עם בחירת ממלא-מקומו. כשהודיעו לו במפתיע על השתתפותו של ספראי בבחירות לא מצא כל סיבה מתקבלת על הדעת להתנגד. אך המילים לא התחברו למשפטים במעמדו של ספראי, והוא קיצר בדבריו וקרא מיד את רשימת המועמדים:

א. אברהם דנינוֹ
ב. מרסל
ג. כ"ץ
ד. ניסים לוי

רחש של הפתעה עבר בסככה. הכול היו בטוחים כי מועמדותו של ניסים לוי היא היחידה שהובאה להצבעה. איש לא ידע כי בינתיים גרם ספראי להבאת מועמדים נוספים.
אברהם דנינוֹ – ראש החמולה השנייה בגודלה בכפר ועובד במחסן-הכלים במחצבה. הוא לא הכיר את הפועלים מקרוב בעבודתם, אולם היה לו מיספר ניכר של חסידים מביניהם ומבין פועלי הכפר השכן אשר בחלקם השתייכו גם הם למשפחתו.
מרסל – רווק שהשתחרר לא מכבר מן הצבא, טרקטוריסט לפי עבודתו ולמד שנים אחדות בבית-ספר מקצועי ואחר-כך שירת בסדנה צבאית. במחצבה יצא לו שם של בחור קל-דעת האוהב להוציא כספים רבים על סרטי-קולנוע ובחורות. היה קשה לתאר שיוכל להשליט את מרותו על הפועלים הנשואים והמבוגרים ממנו.
כ"ץ – מפעיל הגנרטורים והמועמד האשכנזי היחיד. הוא גר בעיר, ולכן לא לקח חלק בחיים החברתיים של אנשי המחצבה, גם לא התעניין בבעיותיהם הפרטיות או בחייהם בכפר. לעיתים החליף מילות-נימוס אחדות עם הפועלים, לעיתים רחוקות התלוצץ קצת. למחצבה התייחס כאל מקום-עבודה בלבד. כשהופיע ספראי ודרש ממנו שיסכים להצגת מועמדותו למנהל-עבודה, לא התלהב, והשתדל בכל יכולתו להתחמק. לבסוף הובטח לו שאין זה אלא תכסיס, כדי לחרוץ את גורל הבחירות. ובמקרה הגרוע ביותר – אם ייבחר, רשאי הוא לסרב לקבל עליו את התפקיד, ואז יישלח במקומו מנהל-עבודה מקצועי מן העיר.
חשבונו של ספראי היה כך: לאחר ניפוח רשימת המועמדים יתברר כי מוצעים אנשים שאינם מתאימים לתפקיד. הדבר יעורר ויכוח בין הפועלים. ואם לא – ידאג הוא שהוויכוח יבוא. תועלֶה ההצעה לדחיית הבחירות, כדי שיהיה אפשר לערוך בירור נוסף עם המועמדים עצמם, ואולי להביא אחרים במקומם. בינתיים ידבר על מצבה החמוּר של המחצבה ויבקש לקבוע פגישה נוספת לשם דיון בבעיותיה. בפגישה זו ינסה לשכנע את הפועלים שיש לדחות לגמרי את רעיון הבחירות וקודם-כל לארגן מחדש את סדרי העבודה במפעל. אם לא יעלה בידו לדחות את הבחירות יצטרכו מרסל וכ"ץ לסלק את מועמדותם לפי רמז שלו. הקולות יתחלקו אז בין ניסים לוי לבין אברהם דנינו. ומאחר שדנינו יקבל לפי הסכם סודי מוקדם בין שלושת המועמדים את הקולות שהיו עתידים להינתן למרסל ולכ"ץ, קיים סיכוי חזק שינצח את ניסים לוי. במקרה כזה יהיה אפשר לאחר כמה שבועות של עבודה לגרום לכך שיוותר על התפקיד, או להביא עוזר מקצועי שינהל למעשה את כל העבודה.
"מאיפה בא מרסל לרשימה?" התחילו קולות לרטון.
"מי מכיר את כ"ץ? לא יודעים כ"ץ, יודעים רק ניסים לוי."
"למה התחילה תחרות אצלנו? לא רוצים בחירות. רוצים ההנהלה תקבע ולא ילכו אחר-כך לעשות צרות לפועלים – אתה הצבעת, אתה הצבעת, ותהיה שִנאה."
ספראי חייך. ניסים לוי כיווץ את מצחו, התכנס לתוך עצמו ושתק. חסידיו ניסו להיעזר ברמז ממנו כיצד לפעול, אך הוא לא נתן כל אות, כאילו איננו במקום. לרבינוביץ לא היה מושג ברור על המתרחש. ספראי אמר לו רק חמש מילים: "אני אגיד לך מה לעשות."
רבינוביץ שאל: "חברים, מי שיש לו מה לומר ירים את ידו."
אחד הפועלים קם ודיבר: "מה זה עושים אצלנו משחק מהמחצבה? לא רוצים אנחנו שאנשים יעשו צחוק מן הבחירות. ילכו ויציעו כל אחד את עצמו. צריך יהיה סדר במקום."
קולות-הסכמה ליוו את דבריו.
ספראי הוסיף לחייך. דבר אחד ציערוֹ – שכּל אותם חכמים מחוּכּמים מן העיר אינם רואים אותו שעה שהוא פועל ומשליט סדר בעניינים. "צמחונים," ליגלג להם בליבו, "יפי-נפש, הנה תִראו כיצד ספראי עובד. על אף הכל יש גם הנאה בדרך הקשה שלי, ולא רק השיטות הקלות והמתחמקות שלכם עם הפרסום המנופח והעמדת-הפנים האינטליגנטית." והוא ביקש את רשות-הדיבור. "חברים, צדק הפועל שדיבר כאן וצדקו אלה שהתמרמרו לפניו. בחירות הן עניין חשוב וגדול. בחירות הן הכוח, המחשבה והאחדות של כולנו. ואני מצטער שאנחנו לא היה לנו די זמן להכין אותן היטב."
רבינוביץ נִפנה כלפיו בתמיהה. ספראי המשיך. מישהו צריך לסבול, לשלם על שגיאות שלא הוא עשה, ומכל הנוכחים במקום קל ביותר להקריב את רבינוביץ. יכעס מעט, בעוד כמה זמן יהיה אפשר לפצותו במסיבה נאה ובנאום נרגש בבית אירגון הפועלים בעיר. ואולי חוברת-יובל קטנה. רבינוביץ רגיש מאוד לאותות-הערכה מעין אלו. ואם לא? ממילא אין לו ברירה כרגע אלא לעשות את המוטל עליו.
"לכן, רבותיי, מתוך התחשבות בבגרות ובהבנה של החברים היושבים כאן אני מבקש לקיים את הבחירות אחרי שנעשה למענן את כל ההכנה הטובה ונשקיע בהן יותר מחשבה ויותר הבנה יחד עם כל הפועלים העובדים במפעל."
"טוב שבאת, חבר ספראי," קם פועל אחד ואמר בגילוי-לב. "כבר האנשים פה מתמרמרים כמה זמן על הבחירות. אתה צריך שתדאג שיהיה סדר, מפני שאוֹמַר לך את האמת – כבר המפעל מתרגש יותר מדיי מן העניינים האלה."
אדם אחר במקום ספראי היה מנצל את ההזדמנות כדי לבצע מיד את החלק הנוסף בתוכניתו – לסקור את המצב במחצבה ולהביא לתקופת-שנה מנהל-עבודה מן החוץ כדי לארגן את הסדרים במפעל. אולם ספראי לא נתפתה בנקל, שמע – ושתק.
"מה אתה אומר, חבר ספראי?"
"עוד נשוחח על כך, רבותיי. הרי אין אנחנו בורחים מכאן, אחד מן השני?"
"ודאי שלא, חבר ספראי. אתה תמיד אורח טוב אצלנו."
רבינוביץ קיפל את רשימותיו, הפועלים קמו, האסיפה כאילו הסתיימה, ורק חלק ישבו עדיין מתלחשים ביניהם. אפילו ספראי התפלא על הניצחון הקל שזכה בו וכבר הצטער רגע על שלא ניצל את הפגישה למסירת האינפורמציה הדרושה.
לפתע נשמעה דפיקה חזקה על השולחן מפינת הסככה וניסים לוי קם וצעק:
"למה לא שואלים אותנו? מה זה פה?"
ספראי הביט אל רבינוביץ כמטיל עליו את האחריות להמשך הפגישה. האנשים נעצרו וקצתם חזרו למקומותיהם.
"רגע, רגע, שקט!" קרא רבינוביץ, "צריך שיהיה סדר."
"דופקים אותנו!"
"דופקים! למה לא שואלים מאיתנו?"
אחדים מחסידיו של ניסים לוי חוללו מהומה קטנה, ואילו הוא רץ אליהם והשקיטם בצעקותיו:
"לא כך הדרך, חברים. אנחנו צריכים להתנהג בסדר, כמו בני-אדם! מה אנחנו? חיות? צריך להראות שאנחנו מבינים עניין ויודעים לשמור על הנימוס שלנו."
"אתה יכול לדבר, ניסים," קרא אליו רבינוביץ. ספראי התבונן במתרחש בְּעניין ותווי-פניו לא גילו את רחשי-ליבו.
ניסים אמר: "חברים, הנה מדובר על בחירות, וזה מן הכבוד שלנו שאנחנו ביקשנו אותן, וגם הכבוד של חבר דנינוֹ ושלי שאם אמרו לנו – אתם צריכים ללכת בבחירות, לא נעשה צחוק מן המילים שלנו. נכון, חבר דנינו?"
"נכון," ענה הלה, "גם אני אומר – מה שאנשים עושים צריך להתייחס אליו בכבוד."
ספראי רשם לעצמו בזיכרונו: "'אחד-אפס' לטובתך, ניסים. השתמשת יפה נגדי בבעל-הברית שלי. נאה, נאה. עכשיו אני מתחיל להבין כיצד הצלחת לסדר את מזכיר המפלגה המסכן."
וניסים המשיך: "ואני אומר, בדיוק כמו חבר ספראי: לא צריך שאנחנו נעשה הבחירות בלי שׂכל ובלי התאמצות המחשבה מן המומחיות וההבנה של הקהל שלנו. נכון, חברים?"
"מאה אחוז אתה, ניסים לוי," אמרו לו, "כל הכבוד לדרך שלך."
"וכבר הכול יודעים," המשיך, "שאני לא מפני הצעת השם שלי איכפת לי הבחירות. להיפך, אני אומר, אדון רבינוביץ – לא היה עוד מנהל טוב כמוהו, כל הכבוד. בן-אדם מוכשר איך שהוא לימד אותנו את העבודה! בחיי, איפה הזמנים, אתם זוכרים? שאנחנו לא ידענו אפילו מה זה להחזיק הקוֹמפּרסוֹר ביד. איך שאנחנו היינו פרימיטיביים בהתחלה שבאנו לכאן ואדון רבינוביץ היה המורה שלנו ועשה אותנו בעלי-מקצוע. באמת, הלב כואב לחשוב שהוא הולך."
"נוּ, נוּ," הירהר ספראי, "זאת כבר מכה מתחת לחגורה. אתה – אשר בתככיך גרמת במישרין יותר מכל אדם אחר כאן לסילוקו מן העבודה. יפֶה, ואיזו לשון חלקלקה. מי פילל?"
"הנה," הירהר רבינוביץ, "כפיוּת-טובה, ושכר-אמת. מה שיכולים לעשות חברים ותיקים בעיר שאינם יודעים את ערכי ואת שוֹויי, ומהי המציאות. ראה והיווכח, ספראי, מפי פועלי המחצבה עצמם, מי הוא רבינוביץ!"
עד כאן היו הכול תמימי-דעים עם ניסים לוי, אלא שהיה קשה לדעת לאן הוא חותר. והוא המשיך בנאומו: "עכשיו, חברים, אני לא אומר – כן יהיו בחירות, לא יהיו בחירות. רק אומר – מה שאנשים מחליטים צריך שיהיה כבוד לדברים שלהם. והנה אני בטוח, דנינו, בשביל הבחירות הלכו ודיברו אליו ושיכנעוּ אותו והפסיד הרבה מן הזמן שלו בשביל ההצעה. ואני אומר – זה לא מן הכבוד של המשפחה שלו, והמשפחה שלי, שאם הציעו אותנו לבחירות ואנחנו הסכמנו, הולכים ומחליטים ככה סתם – חַלַס, תלך. מה זה? אנחנו לא ילדים שיבואו ויגידו פתאום לדנינו – אַל תעשה!"
דנינו חש עצמו שלא בנוח והתפתל במבטיו בין ספראי לבין ניסים, אך איש מהם לא זיכה אותו במבט.
"לכן אני אומר – יבואו האנשים שהציעו את דנינו ומרסל וכ"ץ ואותי ויעשו התייעצות ביניהם ויחליטו אם עושים הבחירות היום, ואם לא. ואני אומר – לא בשביל הבחירות, רק בשביל הדמוקרטיה, חברים, ובשביל הכבוד של האנשים שלנו במפעל. ואני אומר – אנשים שלנו חכמים וצודק חבר ספראי שאמר – צריך לחשוב במומחיות על הבחירות ולא למהר במינוי מנהל-עבודה. וכך גם הכבוד שלנו אומר – שאם אנחנו מבינים עניין, אנחנו יכולים להגיד בו את המילה שלנו."
"מה אתה מציע, ניסים?" שאל רבינוביץ.
"אני מציע: אנשים יעשו הצבעה אם צריכים הבחירות היום או לא. יראה חבר ספראי – האנשים שלנו מבינים לבד את העניין. לא צריך לבוא לתת להם פקודות מבחוץ. יש אדם נכבד – בא לבחירות, לא צריך לעשות ממנו צחוק."
ספראי שתק, קמט קל חלף במצחו, מין התאמצות קלה כשל שחקן-שׁח זהיר. רבינוביץ פנה אליו במבט שואל.
"אני לא מתערב," החזיר.
"חברים, אבקש מכולכם לשֶבת," קרא רבינוביץ, "נערוך עכשיו הצבעה על הבחירות, אם תתקיימנה היום או לא. אני אשאל קודם – מי בעד? כלומר, מי חושב שצריך לעשות את הבחירות היום?"
ניסים לוי נעץ מבט גלוי בדנינו והרים את יד, מיד החזיקו אחריו כל תומכיו. רבינוביץ ספר – שבעים ושמונה קולות.
"מי נגד?"
אין איש, אפילו לא אותם שאישרו בתחילה את דעתו של ספראי.
השאר נמנעו.
רבינוביץ הודיע: "חברים, הבחירות מתקיימות עכשיו."
ספראי חזר והסתכל בקהל שלפניו, דנינו הוריד ראשו וניקה את ציפורני ידיו, ניסים לוי חזר לישיבתו המכונסת, ואילו הפועלים שוחחו ביניהם באי-מנוחה. רבינוביץ חזר וקרא את רשימת המועמדים ונימה מסותרת של שמחה בקולו.
מרסל וכ"ץ קמו וביקשו שימחקו את שמותיהם מרשימת המועמדים. רבינוביץ הסביר לקהל, כי מאחר שנותרו רק שני שמות ברשימה תיערך ההכרעה ביניהם. מיד, בלי לתת מקום לוויכוח נוסף, שאל:
"מי בעד אברהם דנינו ירים את ידו!"
הרימו ידיהם חבריו של דנינו. כ"ץ הצביע, ואחריו החזיקה החבורה הקטנה של הפועלים מן העיר שלא היה להם כל מושג על המתרחש בכפר. רק התבקשו להצביע לפי מה שכ"ץ יעשה – והסכימו. אחרונים הרימו ידיים קבוצת הצעירים של מרסל, רובם יוצאי-צבא, חלקם כבר רגלם האחת מחוץ לכפר או שכבר עקרו וגרים אצל ידידים בעיר. מרסל אירגן אותם להצביע עימו והבטיח כתמורה המלצות בטוחות להעברה למקום-עבודה טוב יותר במסגריות בעיר. כל אלה יחד נתנו חמישים ואחד קולות.
"מי בעד ניסים לוי ירים את ידו!"
הפעם לא התרוממו ידיים כה רבות. מבטו הבולש של ספראי סקר היטב את המתרחש. לחלק מאנשיו של ניסים לוי היה הרושם המוטעה, לאחר דבריו בעניין קיום הבחירות, שאין הוא מעוניין כל-כך בתוצאות אלא מוכן, מטעמים מובנים רק לו, לוותר על הכבוד שבתפקיד לטובת דנינו. ואילו חלק אחר השתמש בהזדמנות נוכחותו של ספראי כדי להתחמק מהתחייבויותיהם. אולם עד שספר רבינוביץ את הקולות הורמו ידיים נוספות שהיססו קודם-לכן, והסיכום הסופי היה – ארבעים ושמונה איש בעד ניסים לוי.
דנינו ניצח.
ספראי התבונן בקורת-רוח. רבינוביץ קרא את התוצאות והודיע: "חברים, אברהם דנינו נבחר למנהל-העבודה החדש, הידד!"
איש לא ענה לקראתו ובסככה שררה שתיקה. התוצאה הפתיעה את רוב הנאספים, בייחוד מחמת חוסר ההכשרה של דנינו, העומד במחסן וסופר כלים וחלקי-חילוף, לתפקיד מנהל-העבודה.
שוב החלו ריטונים והתמרמרויות.
"מה זה רוצים מאיתנו? דנינו, דנינו, אנחנו לא רוצים צרות אחר-כך."
"מה זה עושים ככה? הרימו ידיים וכבר בא ונהיה מנהל-עבודה עלינו?"
חדידו השומר, שישב ושתק כל הזמן, שמע את השם דנינו ולפתע התעורר וקרא:
"אחְחְ, דנינוֹ-מַברֵגינוֹ – "
והוציא מגרונו קול חרחור ממושך, ממין אלה הבאים אחרי ארוחה דשנה.
צחוק פרץ מפי כל הנוכחים, פרָק את המתח והרגשת אי-הנוחות ששׂררוּ במקום מרגע שנודעו תוצאות ההצבעה, עבר גלים-גלים וכל-אימת שנדמה היה כאילו הסתיים, גילגל מישהו בקולו כאילו נזכר שוב בגורם השמחה ומיד החזיקו הכול אחריו. ספראי לא הבין במה העניין וחייך חיוך חמוץ לעצמו. ואילו ניסים הביט מזווית עינו אל דנינו בהבעת ביטול ושמחה לאיד.
למה צחקו? בימים הראשונים לעבודתו של דנינו במחסן התקלקל אחד הטרקטורים ושלחו הודעה להביא מברג. דנינו תפס מפתח-ברזל עבה בידיו ומיהר אל הטרקטור שהיה במרחק כמה קילומטרים מן המקום. כשהגיע נושם ונושף, צחקו הכול על טִרחתו שיצאה לבטלה. "איפה המברג?" שאלו אותו. – "האדא הוא מברג, יא ממזרים!" קרא דנינו שעדיין לא ידע אז עברית כראוי. – הוסיפו לצחוק. – "האדא הוא מברג, יא ממזרים בני ממזרים!" צעק דנינו, ותפס את המפתח בידו והתחיל להכות בו בזעם על הטרקטור עד שהיה הכרח להוציאו בכוח מידו. לא האמין להם שרק טעות היתה כאן ובטוח היה שביקשו לשטוֹת בו ובילבלו אותו בכוונה. מאז התפרסם הסיפור בכמה נוסחאות, ומאחורי גבו קראו לו הכל "דנינו-מברגינוֹ".
כשראה כי הכול מלגלגים עליו, ובתוכם גם אלה שהצביעו בעדו, וניסים מגחך עליו מפינתו, התמלא זעם וקפץ ממקומו וקרא:
"יַחרבּ ביתו, יא מסוכסכים בני סכסכנים מִן-אֶל-טינופת של הבחירות. חַלַס, אני מתפטר. תיקח, אדון ספראי, את התפקיד לכל הרוחות!"
ספראי הביט כה וכה ופגש בעיניו של ניסים לוי הבוערות לעומתו. "איזה מבט! ודאי היה מוכן להרוג אותי, לוּ היה יכול. אתה שונא אותי?" חשב, "מוטב כך משתחשוב אותי לטיפש. לפחות תלמד לכבד את דעתי ולהעריך אותי. כדאי לך ללמוד להפסיד, כי הפעם, ניסים לוי – העסק אבוד בשבילך."
ניסים הוסיף להביט בו, ואחר הצחוק היתה שתיקה כבדה בסככה. הפועלים עקבו בעיניהם אחר דוּ-שיח אילם זה של המבטים. "אתה ממזר אתה, אדון ספראי," חשב ניסים, "סידרת אותי בתוך העדה שלי, וסידרת אותי בין הפועלים שלי, וקילקלת לי את העבודה שהשקעתי בה כסף רב, והכול עשית לי בדיוק באותה דרך שאני רציתי לעשות. כל הכבוד לך, אבל אני עוד אלמֵד אותך מי הקובע את העניינים במחצבה, ועוד תשלם ביוקר על ששׂמת את דנינו הטיפש מנהל-עבודה במקומי. ומוטב לך שאתה תגיע להסכם איתי מאשר אתחיל להפוך לך את כל המחצבה, ואעשה לך שביתה, וישימו לך הפועלים סלעים בתוך המגרסות של החצץ עד שתיעצר כל העבודה במחצבה ולא רק שלא יעשו מחצית מן התפוקה שצריכה להיות, אלא גם את הרבע, ועוד פחות."
דנינו הפר את השתיקה כאשר קרב אל ספראי ועמד לידו וקרא לתוך אוזנו: "אני לא רוצה להיות עוד רגע אחד מנהל-עבודה מחורבּן על הפועלים האלה. קח ממני את התפקיד לפני שאני אתחיל להכות את המשוגע הזה חדידו בעד המילים שלו."
חדידו שמע את שמו, מיד התעורר וקרא: "אההה – " וכשראה כי דנינו הוא הקורא בשמו פלט שוב קול חרחור וקרא: "דַנינוֹ-מַבְרֵגִינוֹ?"
ומיד הסתתר מאחורי ניסים לוי ועורר גל חדש של צחוק בסככה. דנינו נזעק מאצל השולחן של ספראי ורץ, פניו משולהבים וכולו חמת-רצח, לעבר חדידו. בדרך עצרו אותו כמה פועלים והיתה התכתשות קצרה. רבינוביץ הִכה באגרופו על השולחן וקרא:
"חברים! חברים! אני מבקש שקט. חדידו! דנינו! תפסיקו, בבקשה! מה לכם, חברים?"
כל אותה שעה לא זז ניסים לוי ממקומו ולא חדל מלהביט אל ספראי. לבסוף נטרד הלה. משהו אינו כשורה כאן. האנשים מתפרעים וניסים לוי מעודדם בשתיקה. הניצחון הגדול שנחל נעשה יותר ויותר מפוקפק. "אולי הגדשתי את הסאה? אם הפגיעה בכבודו של דנינו תהיה קשה מדיי, עלול הדבר לפגום גם במעמדי בקרב הפועלים. וזה עומד ונהנה מן הדייסה שבישל. בחור פיקח, אף כי עודנו בידי. אם אהיה מוכן לסכּן ולהחמיר עד הסוף – לא יהיה לו כל סיכוי לזכות במִשׂרה. אבל, האם כדאי? הרי הקלפים הטובים עודם בידי, ואפשר לשחק בהם גם משחק הפוך. למשל, אוכל לקבל עכשיו את התפטרותו של דנינו ולגרום בעקיפין למינויו של ניסים לוי בבחירות מחודשות. כך, בצעד אחד, יהיה לאיש-חסותי במקום, ויבין כי רק מכוח סמכותי זכה בתפקידו. מצב כזה אינו גרוע ביותר, בייחוד אם נביא בחשבון שניסים בחור מבין עניין, ואולי גם יֵדע כיצד לשלוט במחצבה. מוטב שאעשה אותו בעל-ברית מאשר ישלחו לכאן חכם-בלילה מן העיר שיביא לידי מהומות, לא יֵדע כיצד להסתדר עם כוח-האדם העומד לרשותו ועוד יתווכח איתי ויביע דעות בישיבות ההנהלה ובאירגון, ולא ירגיש שום הכרת-טובה, כי לא יתאר לעצמו אותו טיפש שרק בזכות המאבק שאני מנהל כאן היום, זכה הוא במקום-עבודתו. דבר נוסף – אם ניסים לוי יהיה האיש שלי במקום, שוב לא יתחוב מזכיר המפלגה את חוטמו, לא כאן ולא בכפר, ולא יעשה עצמו אפוטרופוס על פיקחים ממנו. אמנם, הבטחתי למנוע את בחירת ניסים לוי, אבל רק אם יתפוס את תפקידו בכוח. איש לא יפריעני אם יתברר שאני מיניתי אותו למנהל-העבודה, ואם במאוחר יותר יהיה צורך ללחוץ עליו – יבין היטב מעצמו את הרמז. בחור כמוהו יודע עניין."
פנה אל רבינוביץ ואמר: "קְרא לדנינו הנה."
דנינו ניגש.
"אתה עומד על ההתפטרות שלך?"
דנינו היסס. הפעם השאלה רצינית. אולי לסרב? אולי ירוויח משהו?
אולם ספראי לא הניח לו זמן רב למחשבה. מיד הוסיף: "בסדר, אני מציע לקבל את ההתפטרות שלך. לא צריך להכריח בן-אדם לתפקיד שהוא לא מוכן לקבל עליו. רבינוביץ, תרשום בבקשה את התפטרותו של דנינו בפרוטוקול."
רבינוביץ רשם.
"עכשיו," אמר ספראי והביט לעבר ניסים לוי, "עלינו בכל-זאת לסיים את העניין, מפני שאי-אפשר להשאיר את המחצבה בלי פיקוח על העבודה. רבינוביץ, מי עוד נשְאר מן המועמדים שצריך להכריע ביניהם?"
"רק אחד – ניסים לוי."
"אני מציע שנערוך הצבעה עליו."
אותו רגע נרגע ניסים וחזר למקומו. הפועלים הביטו בתמיהה זה אל זה נוכח תהפוכות היום. "איך הגלגל חוזר," הירהרו, "אחד מעלה ואחד מוריד – ומי יודע מה יֵלד יום?"
רבינוביץ אמר: "אם יש רק מועמד אחד, צריך לערוך עליו הצבעה בעד ונגד."
"בסדר."
קם ושאל: "מי בעד ניסים לוי?"
הכול הרימו ידיים, חוץ מדנינו שהסתלק בבוז מן המקום. ניצחונו של ניסים לוי היה מוחלט.
"מי נגד?"
דממה.
רבינוביץ הודיע: "לפי התוצאות האחרונות זכה ניסים לוי ברוב מוחלט, ובזה קיבל את תפקיד מנהל-העבודה במחצבה."
"יַא צֶ'ך-צֶ'ך-צֶ'ך!" קפצו כולם בתשואות-שמחה ורצו ובירכו זה את זה וטפחו לניסים על כתפו, "איך שאתה הצלחת, יא מוכשר שכמוך, לסדֵר את כולם."
אבל ניסים הצטנע בפינתו ואמר: "זה רק המזל, חברים. רק המזל עשה לי כך, ואני מה יכולתי? – רק לקוות לו שיבוא."
רבינוביץ הכריז: "רבותיי! האסיפה הסתיימה."

בחוץ ניגש ספראי אל ניסים לוי וטפח לו על כתפו.
"עלֵה והצְלח!"
ניסים ליווה אותו עד לפתח המכונית ולחץ את ידו. ביקשוּ לומר משהו זה לזה ולא יצאו מגדר מילות-הנימוס הרגילות.
"תהיה בריא, חבר ספראי," ניסים היה נרגש מעט.
"תהיה בעיר, תבוא אליי. תיכנס – נוכל לשבת ולדבּר קצת."
"בטח, בטח, חבר ספראי. אני בכל דבר אבוא להתייעץ אצלך וללמוד ממך."
"שלום. ודאי נתראה עוד במסיבה לכבוד הבחירות. נזמין אורחים. אתם עושים מסיבה – לא כן?"
"בטח, בטח! תִראה איזו מסיבה נעשה."
דלת המכונית נסגרה וספראי חזרה העירה מרוצה ובטוח בעצמו ומלא-כוח. "הנה," הירהר, "היום עשיתי משהו, ועוד איך – הפלא ופלא!"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.