על א.ב. יהושע
א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה אחד מגדולי הסופרים העבריים, ויש הרואים בו את הגדול שבהם.
הוא החל את דרכו הספרותית בכתיבת סיפורים קצרים, וכבר ככזה תפס את מקומו הבכיר בקהילת הספרות הישראלית, אך פאר יצירתו הם הרומנים המקוריים והיפהפיים. הראשון שבהם היה "המאהב" ואחריו, בין השאר, "גירושים מאוחרים", מולכו", "מר מאני", "מסע אל תום האלף", "השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה המשחררת", "אש ידידותית", "המנהרה" ואחרים, עד ספרו האחרון שיצא לאור זמן קצר טרם מותו – "המקדש השלישי". מבין ספריו, האהוב עליי ביותר היה "מר מאני", ובראיון ישן אתו ששודר ביום מותו, למדתי שהוא גם הספר האהוב על יהושע עצמו.
א.ב. יהושע מעולם לא הסתגר בדל"ת אמות של ספרות וראה חובה גדולה לעצמו למנף את כשרונו הרטורי ואת מעמדו הציבורי להשפעה חברתית ופוליטית במדינת ישראל. הוא הגדיר את עצמו "סופר מגויס". הוא ראה בעצמו אחד משרשרת של סופרים ומשוררים שראו עצמם במעמד של "הצופה לבית ישראל". ולכן, בחרתי להתמקד, במאמר זה, לא ביצירתו הספרותית, אלא בהגותו הציונית.
הנושא המרכזי שבו נשמע קולו בציבור, היה הסוגייה הפלשתינאית. לאורך עשרות שנים, הוא נשא את דגל "שתי מדינות לשני עמים", ויחד עם עמיתיו ורעיו עמוס עוז ודוד גרוסמן, שזכו לכינוי "האדמו"רים של השמאל", הוא היה הקול הצלול של התפיסה הזאת. בשנותיו האחרונות, התערערה אמונתו בהיתכנות הפתרון הזה, למגינת ליבם של שותפיו הוותיקים לדרך, והוא אימץ בהדרגה את התפיסה של מדינה אחת מן הירדן לים: מדינה דו-לאומית.
ב-1984 הפתיע א.ב. יהושע, כאשר לצד חבריו הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר וחיים גורי, קרא למערך בראשות פרס להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד בהנהגת שמיר, כדי לאחות את הקרעים בעם אחרי מלחמת שלום הגליל.
עמדותיו המשתנות בסוגייה הפלשתינאית תפסו לאורך השנים כותרות, בשל מרכזיותה של הסוגייה בסדר היום הלאומי. אולם נושא אחר שפחות מדובר בשיח התקשורתי והפוליטי, אך יהושע עסק בו, חשב עליו, דיבר וכתב עליו כל השנים, לא פחות מאשר על הנושא הפלשתינאי, הוא מהותה של הציונות בימינו.
בנושא הזה הוא גיבש לאורך השנים עמדה ייחודית; הוא דבק באתוס הציוני של שלילת הגולה. אפשר לומר שהוא המוהיקני האחרון של שלילת הגולה, כיוון שהמסר הזה כמעט אינו נשמע היום; להיפך, החליף אותו אתוס "העמיות היהודית", המתייחסת בנורמליזציה לקיום היהודי בתפוצות הגולה כשוות ערך לקיום היהודי במדינה היהודית בארץ היהודים, ארץ ישראל, כאילו ישראל היא עוד תפוצה יהודית.
א.ב. יהושע שלל את הגולה, ראה בה תופעה לא נורמלית, וקריאתו לנורמליזציה של העם היהודי, נשזרה בקריאתו לעלייה. המסר המרכזי שלו היה, שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול לחיות חיים יהודיים אמיתיים, כיוון שבמדינה היהודית היהודים נושאים באחריות כוללת, אחריות טוטלית, על כל תחומי החיים, על הביטחון ועל הכלכלה, על החינוך והרווחה. הוא לא היסס להתעמת עם אינטלקטואלים יהודיים בגולה, בעיקר בארה"ב, שנפגעו מאמירתו הנחרצת שחייהם הם חיים יהודיים למחצה, בניגוד אליו שחי חיים יהודיים שלמים בארץ ישראל.
יהושע היה גאה בהיותו דור חמישי בארץ ישראל, ושאף לנורמליות שבה הזיקה של עם ושל אדם לארצו היא מוחלטת, בלתי מותנית; תפיסה טבעית, ילידית. בגולה הוא ראה ישות לא-נורמלית, שהיא מקור צרותיו של העם היהודי, היא הגורם לאנטישמיות והיא הגורם לשואה.
טענתו שהאנטישמיות היא תוצר ישיר של הגלות מתנגשת עם העובדה שהאנטישמיות קדמה לגלות ושהיא נמשכת גם היום, כלפי מדינת ישראל. טענתו היתה, שהגוי אינו יכול לקבל את הזהות המיוחדת של היהודים החיים בקירבם בגולה.
בראיון לספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" (1986) – [אהוד: הראיון המקורי הוא מחודש יוני 1970 – למהדורה האמריקאית משנת 1974 של ספריUnease un Zion . שום הוצאה ישראלית, כולל שוקן ועם עובד, לא הסכימו אז להוציא לאור את המקור העברי. הספר העברי הופיע לבסוף רק בשנת 1986 בהוצאת עם עובד בזכות פרופ' אברהם שפירא (פצ'י)] – הוא [א"ב יהושע] המחיש זאת בהתעוררות היהודית בגולה ערב מלחמת ששת הימים: "היהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמיתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר."
עם השנים חידד יהושע את הגדרת אי-הנורמליות של העם היהודי, בזהות בין לאום ודת, באופן שאינו קיים באף עם אחר. ליבת הזהות הלאומית של עם נורמלי היא זיקתו למולדתו, ואילו בעם היהודי היתה ועודה זיקה נוספת, לדת. אם הדת ולא המולדת מגדירה את זהותו של היהודי, הוא יכול לחיות כיהודי בכל מקום בעולם. אולם הייחודיות הזו עשתה אותו שונה מכל העמים ולכן שנוא על העמים.
בדבריו של יהושע מהדהדת תפיסתו של יהודה לייב פינסקר בספרו "אוטואמנסיפציה!" – גם פינסקר תיאר את האנטישמיות כתוצאה ישירה לאנומליה של העם היהודי המפוזר בין האומות, שהפתרון היחיד לה הוא שחרור עצמי. פינסקר הגדיר את האנומליה בכך שהיהודי מתהלך בין העמים כ"מת-חי", ובכך הוא גורם לשנאה לא רציונלית כלפיו. הגורם לשנאה הלא-רציונלית אליבא דיהושע הוא החיבור הייחודי בין לאום ודת.
גישתו מתעלמת מן העובדה, שבניגוד לעמים הרבים שהתבוללו ונעלמו מרגע שגורשו מארצם וזיקתם למולדתם לא עמדה להם, הדת היהודית לא רק הבטיחה את קיום העם היהודי, אלא גם ובעיקר את זיקתו לציון ולירושלים. נכון שעם השנים הזיקה הזו התנוונה לציפייה פאסיבית לגאולה משיחית ולאיסורי שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. דרושה היתה המהפכה הציונית כדי להניע את העם היהודי למרוד בשלוש השבועות ולהקים את מדינתו במולדתו.
שלילת הגלות הקיצונית של יהושע, עוררה כלפיו טענות שהוא מאמץ, לפחות באופן חלקי, את התפיסה הכנענית. אין בכך אמת. בניגוד ליונתן רטוש והכנענים, שקראו לנתק מוחלט בין העם העברי כעם חדש לבין העם היהודי, ההיסטוריה היהודית ותפוצות ישראל, יהושע מעולם לא התנתק מכל אלה. הוא ראה עצמו קשור בעבותות לעם היהודי באשר הוא, ומתוך פצעי אוהב הוא תבע ממנו לעלות ארצה.
בראיון ל"אין שאננים בציון" [משנת 1970!] הוא אמר: "אני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו."
מן הסיומת, ההתייחסות למדינה כמקלט ליהודי שסביבתו תקיא אותו, ניתן להבין שבזמן הראיון, 36 שנה [52 שנים!] לפני מותו, הוא עדין לא גיבש את תפיסתו הקטיגורית בדבר שלילת הגולה. להיפך, הוא דווקא חייב אותה: "אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא היתה מטרתה האמיתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה."
כאמור, לימים הוא שינה, בהדרגה, את השקפתו בנושא. בהרצאה שנשא ב-2012 הוא יצא בחריפות נגד הירידה מהארץ ונגד הבחירה של יהודים לדבוק בגולה. "הוויית הגולה נגמרה בחורבן איום ונורא. הדבקות שלנו בגולה, שהתחילה אחרי גלות בבל, הביאה לכישלון עמוק. לא גורשנו מהארץ. העם היהודי בחר לחיות בגולה, במצב שבו אין לנו שום שליטה על חיינו ועל ביטחוננו. נתנו את עצמנו באופן בלתי מוסרי, ויתרנו על זכות ההגנה עצמית."
יהושע קושר קשר ישיר בין זוועות מלחמת העולם השנייה, ובין ההגלייה מרצון שעוללנו לנו לאורך השנים. "השואה היא סיכום של הוויית הגולה, המכה הסופית," קובע, "לאורך כל הדרך קיבלנו מכות, לציונות הצטרפו רק מעטים שבמעטים. עם זאת, נקודת המפנה היא לא השואה, היא היתה לפני 2500 שנה עם תחילת הגלותיות. אלה רק התוצאות. לא היו פרעות? אינקוויזיציה? מסעות צלב? סוג כזה של קיום הוא מסוכן. הזהות הזו, שמורכבת מדת ולאומיות, איפשרה את זה."
היהדות לה הטיף יהושע היא יהדות ישראלית, ארצית, נטועה במולדת. "הישראליות נותנת טריטוריה של חברה, כלכלה, אחריות טוטאלית, ולא יהודיות שמתעופפת ממקום למקום ומתיישבת על רקמת חיים של עם אחר. אנטישמיות היא תופעת קבע."
קולו הייחודי של א.ב. יהושע בנושא הזה שנוי במחלוקת, אך ראוי שיישמע גם אחרי מותו. גם אם אין מסכימים עם התזה שלו, קשה להיות אדישים לה, וראוי שנתמודד עם האתגר הא ינטלקטואלי והקיומי שהיא מציבה.

[אהוד: כיצד לא עמדת על כך שההיסטוריוסופיה השטחית, המטופשת והכוזבת של א"ב יהושע – שוכחת להזכיר מה היה עלול להיות גורלו של היישוב העברי ה"לא גלותי" בארץ ישראל, אלמלא עצר מונטגומרי את רומל ב-1942 באל-עלמיין! – יישוב שהיה אז מורכב רובו מ"אשכנזים", כמו רובם של ששת המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים באירופה – נרצחו כנראה באשמתם משום ש"בחרו לחיות בגולה" וגם שיגעו את הגרמנים!]

2. צרור הערות ‏13.7.22
* ציר הרשע – עם כל האיחודים והפילוגים, הרשימות והמיקומים, אסור לשכוח את מטרת-העל: לסכל את הקמת ממשלת ציר הרשע של בן-גביר נתניהו.

* התמודדות משולשת – הריצה המשותפת של כחול לבן ותקווה חדשה היא בשורה מרעננת וחשובה לפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות. יש מקום למפלגת מרכז-ימין ביטחוניסטית גדולה, שתהווה אלטרנטיבה שלטונית, ושבכל מקרה תהיה כוח משמעותי בהכרעה על פני המדינה לאחר הבחירות. טוב שיש מרוץ תלת-ראשי על ראשות הממשלה, ולא רק התמודדות בין נתניהו ללפיד, שתקל על נתניהו להציג את יריבו כבוגד, אנטי ציוני ואנטי יהודי וכל הארסנל הביביסטי ובכך "לחמם את השטח" שלו. זה כבר לא "אני או הוא" וזה טוב וחשוב. וחשוב יותר, קיומו של הכוח זה עשוי לסכל את שני האיומים החמורים – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופייה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. אני מאחל הצלחה לרשימה החדשה. עם זאת, לאיחוד הזה יש צד מכוער – התרגיל המסריח שנעשה ליועז הנדל וצביקה האוזר, סיעת "דרך ארץ". כל התירוצים להצדקת מעשה הנבלה רק מכערים אותו יותר. גדעון סער הוכיח במעשהו, שקל יותר לצאת ממפלגת הביביזם, מאשר להוציא את הביביזם מתוכו.

* הטוב בשרי הממשלה – יועז הנדל הוא הטוב בשרי ממשלת ישראל. בשנת כהונתו במשרד הוא עשה לאין ערוך יותר מכל מה שנעשה בעשר השנים שקדמו לו. בפריסת הסיבים, שהקפיצו אותנו ממעמד של סף מדינה שלישית לטופ העולמי וברפורמות רבות נוספות. יועז הנדל, יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית, מגלם את הציונות הממלכתית, את האחריות הלאומית ואת האתיקה בפוליטיקה. העובדה שגנץ, תאב הנקם על הנדל שהציל אותו מעמידה בראש ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת; ממשלה שלא היתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים, ושגדעון סער נכנע לתכתיב הזה ומכר את יועז, היא שערורייה מכוערת, והעדפת אינטרסים עסקניים זרים על האינטרס הציבורי.

* לא בכל מחיר – לאן פניה של דרך ארץ? מן הסתם, השותפה הטבעית של דרך ארץ היא ימינה. טוב שמתנהל מו"מ ביניהם וחיבור ביניהם הוא רצוי וחשוב. אך לא בכל מחיר. על איילת שקד להבהיר מעל לכל ספק, שאין בכוונתה לחבור לגוש בן-גביר נתניהו. עליה להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהכהניסטים ועוזריהם הנם פסולי חיתון. זה צריך להיות הקו האדום של דרך ארץ. בעיניי, בעלי הברית הטבעיים של הרשימה הזאת, הם כחול-לבן/תקווה חדש ולכן חשוב להתגבר על המשקעים ולהימנע מתקיפת גנץ וסער (למרות שסער הפקיר את חייליו). הלוואי שניתן יהיה לשכנע את בנט לחזור בו מפרישתו ולעמוד בראש הרשימה.

* פתרונות פרגמטיים – כתבתי לאחרונה שיש לי שני קווים אדומים של ייהרג ובל יעבור – לא קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ולא קואליציה עם הכהניסטים ועוזריהם. נשאלתי בעקבות זאת, אם כך – האם אני מוכן לישיבה עם נתניהו? תחת נתניהו? תשובתי היא שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית ואני רואה באופן שלילי במיוחד את סכנת חזרתו לתפקיד. עם זאת, בפוליטיקה אי אפשר לקבל כל מה שאנחנו רוצים ואין מנוס מפשרות. אי אפשר לקבוע כל דבר כקו אדום, ויש להסתפק בקווים אדומים רק על מה שהוא באמת ייהרג ובל יעבור, כמו קואליציה עם פסולי החיתון – הכהניסטים או המשותפת. בתוך המגבלה הזאת, יש לנסות להגיע אל הטוב ביותר. ככל שיהיה בכנסת כוח משמעותי שיעמוד על הקווים האדומים הללו, תסוכלנה הסכנות של ממשלת נתניהו בן גביר או של ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. אפשרית, למשל, ממשלה בראשות גנץ שתכלול את החרדים או חלקם. ותתכן ממשלת אחדות רוטציונית של גנץ ונתניהו, בתנאי שגנץ יהיה ראשון (כי אם נתניהו יהיה ראשון ההסכם יופר ורוטציה לא תהיה, כפי שכבר ראינו) ובלבד שתיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת לא יהיו בשליטת גוש נתניהו. יהיה צורך למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים, גם אם יכללו פשרות כואבות, ובלבד שפסולי החיתון לא יהיו חלק מהם.

* שני שותפים – מכל חטאיו של נתניהו, והם רבים, החמור ביותר, שיהיה לדראון עולם, הוא הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. לא סתם לגיטימציה – הוא עשה לילות כימים במשך שבועות, כדי לאנוס את הציונות הדתית לשריין את הכהניסט. הוא אפילו שיריין מקום בליכוד לח"כ סופר מהציונות הדתית בתמורה למקום שיינתן שם לכהניסט. נתניהו אינו גזען ואינו כהניסט ואין לי ספק שהוא סולד מן התועבה הכהניסטית לא פחות ממני. אבל אצלו כל עניין לאומי כפוף לאינטרס הפרטי. הוא בוטח בכהניסטים שיתמכו בכל חוק שינסה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה זאת. והתוצאה המחרידה: בסקר בערוץ 12 33% (!) מוכנים לראות את בן-גביר שר בממשלת ישראל. נורא ואיום! בדרך הזאת גם יגאל עמיר ייראה כשיר לתפקיד שר בממשלה.
נתניהו הוא האשם העיקרי, אך לא היחיד. יש לו שני שותפים. האחד הוא התקשורת. איני נוהג, בדרך כלל, לדבר בהכללה על "התקשורת", אך במקרה הזה התקשורת התמסרה לבן-גביר עוד לפני הלגיטימציה שקיבל מנתניהו. ייתכן שבעשור השלישי של המאה ה-21 התקשורת אינה יכולה לנהוג באחריות כפי שנהגה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה ח"כ, והיא החרימה אותו. אבל הקיצוניות השנייה, של הפיכתו לחביב התקשורת, צמאת הרייטינג, שיודעת שאדם נשך כלב = ידיעה, ואין לה כל קווים אדומים, בנתה אותו. בן-גביר הפך ליקיר התקשורת, הסחבק של השדרים והמראיינים והם היו לאידיוטים השימושיים שלו.
והשותף השני הוא בג"צ, שכבר בתקופת כהנא שוב ושוב העדיף את פֶטיש חופש הביטוי על כל אינטרס ציבורי אחר, ובשורה של ניצחונות יצר את הלגיטימציה לכהניסטים. ועכשיו, איך נחזיר את השד לבקבוק?

* התמצית המזוקקת של הביביזם – כך כתב לי ביביסט מצוי: "תלך כפרה על כל ביביסט חתיכת אשכנזיפת מצוי תחזור לגרמניה מאיפה שבאת." זה פרי הבאושים של הביביזם. זאת הערוגה הרעילה שנתניהו, בנו ובני טיפוחיו משקים מדי יום. זאת התגלמות הביביזם. זה יהיה פרצופה של המדינה, אם חלילה גוש בן גביר יזכה ב-61 מנדטים.

* חובה לקרוא! –עיתונאי הימין קלמן ליבסקינד פרסם ב"מעריב" מאמר חשוב מאוד ומהימן מאוד, על הטרור שמפעילה התעשיה הביביסטית כנגד אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני, שאינם סוגדים לנתניהו. הבעייה במאמר שלו, היא שהוא עושה הנחה לנתניהו, כאילו מדובר ב"קבוצה קיצונית" בקרב תומכיו, בעוד מי שעומד בראשה הוא נתניהו עצמו.
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-930343?utm_source=whatsapp&fbclid=IwAR0bpPYMRBmWI8-YW31yDWhGGkQRjNX1MGSCSTMoJse-eitUEn8w2BKLQlY

* מפלגת שוקן – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד קלגס אקיבוש יאיר גולן ונגד מרצ על עצם האפשרות שהקלגס הזה יתמודד על הנהגתה. החרה החזיק אחריו רוגל אלפר, שהוסיף שמרצ אינה רלוונטית ויש להקים מפלגת שמאל חדשה. הוא גם מציג את מהותה: "השמאל הישראלי חייב להכיר בכך ששומה עליו לוותר על הציונות." אני מציע שם למפלגה הזאת: שוקן.

* יהודה ושומרון – במוסף "גלריה" נערך ראיון עומק עם הכתבת הפוליטית המצוינת של ערוץ 12 דפנה ליאל. המסר המרכזי שלה לאורך כל הראיון, הוא שבכוונתה להתמיד ולדבוק בקו המקצועי שלה, המבחין בין ידיעה לדעה, בין חדשות לפובליציסטיקה. היא אינה פובליציסטית. היא מביאה מידע, חשיפות, פרשנות, לא מביעה את דעותיה. היא אינה מתנגדת למי שנוהגים אחרת, אך זו דרכה. היא משלמת על כך מחיר. הפרשנים המזוהים פוליטית חוטפים הרבה אש, אך גם חיבוק גדול מן הצד שלהם. היא חוטפת אש משני הצדדים. בעיני השמאלנים היא "ביביסטית", כיוון שהיא מתנגדת לחוק הנאשם, חושפת מידע נגד אישים מן השמאל ואינה מתייצבת כאוטומט. בעיני הימנים היא "שמאלנית", ולו כיוון שהיא מעזה להיות בתם של אלון ורחל ליאל. היא מתעקשת לא לחשוף את עמדותיה הפוליטיות, אך מדגישה שהיא מתונה. וברור שההשוואה היא בראש ובראשונה להוריה הקיצוניים.
ליאל הסבירה שהיא מקפידה לא להשתמש במושג "כיבוש" ולא תשתמש בו, כי זה מושג טעון הצובע לא רק אותה אלא גם את המידע שתביא כמוטה, ותגרום לציבור גדול לאטום את עצמו מחשיפה למידע שלה. באיזה מושג היא משתמשת? "השטחים". זה, כביכול, מושג נייטרלי.
כאן היא טועה. יש מושג נייטרלי אחד: יהודה ושומרון. השמות בעברית של האזורים הללו. מה זה "השטחים"? הרי יש שטחים בכל מקום בארץ. יש שטחים לבנייה בראשל"צ ויש שטחים חקלאיים בנגב ושטחי אש בגליל. המושג "השטחים" כתחליף ליהודה ושומרון, הוא מושג פוליטי שמסרב לקרוא לחבלים אלה בשמם העברי. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה ביהודה ושומרון – אין שום סיבה שלא יקרא להם בשמם. ביטויים כמו "השטחים המשוחררים", "חבלי המולדת", "ערש האומה", "לב הארץ", הם אכן מוטים. לא כן הקריאה הפשוטה של השטחים הללו בשמם. יהודה ושומרון. אין שום סיבה לכנותם בשם אחר.

* האולימפיאדה היהודית – איני יודע מה הערך הספורטיבי של המכביה, אבל אני יודע שאי אפשר להגזים בחשיבות ערכה הלאומי, הציוני. אין עוד אירוע, כמו המכביה, שמרכז סביבו כך את העם היהודי על כל תפוצותיו, בישראל, סביב מדינת ישראל. המכביה היא אירוע המחזק את הזהות היהודית של הספורטאים ובני משפחותיהם ואוהדיהם מקהילותיהם השונות. וגם מי שהזהות היהודית משנית בעבורו אחרי הזהות האזרחית בגולה שבה הוא חי – כל חיזוק של המרכיב היהודי בזהותו חשוב. המכביה מחזקת את הסולידריות היהודית, בין היהודים בקצוות תבל ובעיקר, בין יהודי הגולה לבין מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

לפני קום המדינה, המכביה היתה הזדמנות אדירה לעליה בלתי לגלית; ספורטאים ואוהדים יהודים רבים שבאו למכביה, לא חזרו לגולה; "נעלמו" ונטמעו בקרב היישוב היהודי בארץ. גם אחרי קום המדינה ספורטאים רבים עלו לארץ בעקבות המכביה. הבכיר שבהם הוא טל ברודי. נקווה שכך יהיה גם הפעם. המכביות האחרונות לא זכו להתעניינות רבה בישראל. זה סימפטום לחוסר ההתעניינות בישראל לענייני העם היהודי. אני מקווה מאוד שהפעם זה יהיה שונה. את המכביה הקודמת ליוו פשקווילים של רוגל אלפר נגד האולימפיאדה ה"גזענית" של "טוהר הגזע"... טוב, משחר קיומו של העם היהודי, ליוותה אותו אנטישמיות. ואין אנטישמיות בזויה ונחותה יותר מאנטישמיות של יהודים.

* העבודה הקשה ביותר – האמירה של ג'וחא, שההתעמלות הכי טובה היא השינה, מזכירה לי שנינה של יהודה הראל: העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום, כי אי אפשר לצאת ממנה למנוחה.
[אהוד: שוב שגית. האמירה של ג'וחא היא "ההתעמלות הטובה היותר היא המנוחה," לא השינה].

* ביד הלשון: איתמר – אִיתָמָר הוא יישוב קהילתי חקלאי-דתי השוכן על רכס גדעונים, דרומית-מזרחית לשכם, סמוך לכפרים עוורתא ובית פוריכ, ומשתייך למועצה האזורית שומרון. תחילה נקרא היישוב על ידי המייסדים בשם "תל חיים" על שם תל חייא, תל ארכיאולוגי מהתקופה הביזנטית הנמצא ביישוב. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, ושינתה את שמו לאיתמר, על שם הדמות המקראית איתמר בן אהרן הכהן, שלפי המסורת קבור בכפר עוורתא הסמוך ליישוב.
איתמר נמצא בתל-רוג'ייב, סמוך למקום שבו שכן היישוב אלון מורה, אך נעקר על פי פסיקת בג"צ, כיוון שישב על אדמות פרטיות של פלשתינאים. איתמר קם על אדמות מדינה. היישוב עלה לקרקע ב-1984. בספטמבר 2012 אישר שר הביטחון אהוד ברק בניית יותר מ-500 יחידות דיור חדשות באיתמר, אך באוקטובר 2015 חזר בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מאישור התוכנית בשל חששו מלחץ בינלאומי. ביוני 2014 נחנכה שכונת "נופי ארומה", הקרויה על שם העיר המקראית הסמוכה ארומה, וביולי 2015 נחנך שלב ב' של השכונה.
אורי הייטנר