נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ט"ו
משה דויד מדבר מן המחצבה

"תביא את הכיסא," אמר ניסים לוי.
"יש הספסל," ענה דנינו.
"השתגעת? אתה יודע מי צריך לבוא היום? איך אתה חושב שהם יוכלו לשבת על הספסל?"
"שישקו לי," אמר דנינו והלך למשרד להביא משם כיסאות-משענת. לשם כך היה עליו לחצות את חצר המחצבה. בעוברו על-פני פתח מחסן-הכלים בדק דנינו מתוך הֵרגל את המנעול התלוי על הדלת. באופק שלחה השמש קרניים אחרונות של שקיעה, ואור-הדמדומים עטף את הגבעות החומות של המחצבה ואת כתמי-הבורות הלבנים הרבים שבהן. דנינו הוסיף לקלל חרש את המסיבה, האורחים, ואת ניסים לוי שתפס אותו לעזור בהכנות. הגיע למשרד ובעט בדלת לפותחה והניח סימן של קצה נעלו בחלקה התחתון המרופט.
כשחזר, עמוס ארבעה כיסאות, פגש את חדידו עובר כשהוא נושא רובה וכובע-צמר לראשו.
"שלום, חדידו, ימח שמך," אמר לו, "למה שלא תעזור גם אתה קצת?"
"אני עובד, שומר."
"אני שונא את המחצבה בלילה, בחושך," אמר דנינו, "אני מפחד. ימח שמו, החושך."
"מצויין החושך," אמר חדידו, "כל הלילה אני יושב ומסתכל עליו."
"ולא קר לך?"
"למשוגעים לא קר. חה-חה-חה," אמר חדידו והסתלק.
"טפוּ," ירק דנינו, "אני שונא את המחצבה בלילה. זה רק בשביל חדידו להסתובב בה בשעות האלה. ניסים! ניסים!"
"כן," יצא ניסים מן המועדון, "איפה אתה, יא דנינו? כבר כמעט לא רואים אותך!"
דנינו שהה זמן רב בדרך ובינתיים החשיך.
"תדליק את החשמל בחוץ! העיניים שלי עיוורות בלילה!"
"איזה לילה על הראש שלך?" שאל ניסים. אבל דנינו עמד באמצע החצר ולא זז עד שהעלה ניסים אור במרפסת.
בהגיעו למועדון כבר היו אנשים נוספים במקום. רבינוביץ הגיע עם אשתו ובתו.
"מה כל כך מוקדם?" שאל ניסים, "אפילו לא באו עוד כל הפועלים."
"התגעגעתי," ענה רבינוביץ, "תכיר."
ניסים לחץ את ידי האישה והבת.
"באמת אני שמח שבאתם," אמר, "כבר כל הפועלים כאן מתגעגעים לאדון רבינוביץ."
פרש לפינה, הוציא מכיסו את הברכה שכתב כדי להשמיעה במסיבה וחזר ושינן אותה לעצמו. דנינו ניגש ושאל: "יַא ניסים, תגיד – אני גמרתי כבר עם הבקשות שלך?"
"אל תפריע!" אמר ניסים.
"אוֹ, אוֹ, כבר גם אתה נהיית אינטליגנט. בסוף רק דנינו יישאר בן-אדם במחצבה." והוא ניגש אל רבינוביץ ושאל: "איך הבריאות שלך, חבר רבינוביץ? באמת אנחנו זוכרים אותך בשמחה."
בינתיים סיים ניסים את החזרה, העיף מבט סביב והחל צועק: "דנינו, איפה המיץ ואיפה הניירות על השולחנות, ולמה לא שברו את הקרח בפחים של המשקאות? מה זה? מה זה? וכבר האורחים באים." ויחד הם הרימו שולחנות, הזיזו ספסלים, חילקו את הממתקים בצלחות-הקרטון ופתחו את בקבוקי המשקה.
"איך שאתה עובד, ניסים," אמר רבינוביץ, "אף פעם לא ראיתי אותך חרוץ כל-כך!"
"מי זה כאן ניסים לוי?" שאל בחור צעיר שנכנס לחדר ובידו מכשיר-הקלטה. ניסים ניגש אליו. "שלחו אותי מן הרדיו, אמרו לפנות אליך בשביל החשמל וכל הסידורים."
"איזה סידורים?" שאל ניסים.
"אנחנו מקליטים את המסיבה שלכם. מה אתה שואל אותי? זה אתם ביקשתם."
"אולי," ענה ניסים, "מן ההנהלה בעיר."
ספראי נכנס והִכּה כף אל כף. "יַא-בָּא-יֶה, חֶברֶה. יהיה שמח הערב, מה?"
דנינו, משראה אותו, פרש לצד השני של האולם והעמיד פני נעלב. שם תפס את משה דויד והתחיל להציק לו בשאלות: "זה נכון שמנטלו כבר קונה פרדסים? מה, הוא כבר עשיר כל-כך גדול? למה אתה לא מנצל את הקשרים שלך איתו?"
ניסים מיהר אל ספראי והוליך אותו אל שולחן המוזמנים.
"לא, לא," אמר ספראי, "אני רוצה לשבת בין הפועלים. מה זה, חברים? עושים לי הפלייה?"
כולם צחקו עימו, ובסוף הסכים לתפוס את מקומו בקצה השולחן, כמעט ליד הדלת.
טכנאֵי-הרדיו מילאו בינתיים את המועדון במיקרופונים, בחוטים ובסוללות-הקלטה, ערכו כמה ניסיונות והודיעו כי מצידם הכל מוכן לפתיחת החגיגה. רוב הפועלים כבר הגיעו והסבו לשולחנות והביטו בהנאה גלוייה אל בקבוקי המשקה, הצלחות העמוסות דברי מתיקה ומאפה וירקות מוחמצים ופירות טריים, והקערות המלאות פיסטוקים ודלועים וחמניות. מנהל המפעל הגיע עם כל פמלייתו – הגזבר, חברי מועצת המנהלים, עיתונאי ומזכירת המשרד. המזכירה, כבת עשרים וחמש, עוררה מיד את תשומת-ליבם של הפועלים. את נשותיהם וילדיהם לא הביאו עימם, כדי שלא יפגום הרעש באופי החגיגי של המסיבה. שונה הדבר לגבי בחורה, אשר יש לה מקצוע והיא משׂכילה ויכולה להשתתף עימם אפילו כשהיא לבדה.
דנינו רמז לעבר מנהל המפעל ואמר למשה דויד:
"אתה חושב שהוא מזיין אותה?"
"מה אני יודע?" ענה לו. "הרי אצלם הכל יכול להיות. הם חיים בחופש."
דנינו הוסיף: "גם אני חושב כך, והסימן – שהוא הביא אותה איתו. איך שאצלה רואים את הכול. חביבי, הלב משתגע מבחורות כמוה. איך, איך זה שכּל מה שאצל הנשים שלנו גרוע עושה אצלן חם בלב. אבל אתה חושב שהוא יכול לעשות לה ככה, בגלוי?"
משה דויד ענה: "אמרתי לך שהם חיים בחופש. אתה לא רואה בקולנוע? מה איכפת לו מה שיגידו? אם היא נותנת לנו לראות כל-כך, בטח היא נותנת לו עוד יותר."
"אח, אח," נאנח דנינו, "איזה חיים טובים שיש להם, הממזרים. והלוואי והייתי יכול לשים יד עליה."
מזכיר המפלגה נכנס כמתגנב לחדר. איש לא ניגש לקבל את פניו. מצד אחד לא רצה לבוא למסיבה, אולם היעדרו היה מתפרשׁ כהודאה מוחלטת בכישלון, ולכן הופיע על-כורחו. רבינוביץ היה היחיד שחייך אליו, ולכן מיהר וישב בקירבתו.
אחרון הופיע נציג המשרד הממשלתי המטפל במפעל. ניסים הושיב גם אותו אל שולחן המוזמנים, הִכה בכף-ידו על השולחן וביקש שקט. אחר-כך הוציא את דף-המַחברת שעליו כתב את ברכתו וקרא:
"רבותיי וחברים נכבדים מאוד – "
נשמע קול נפילה וניסים הפסיק את דבריו. הכול פנו אל רבינוביץ שהפך את בקבוק היין שלפניו בשעה שפרש את דפי הנאום שהכין לו. היין נשפך על מכנסיו, ומנהל המפעל זז מהר הצידה כדי שלא יירטב גם הוא. רבינוביץ ניסה לתפוס בבקבוק ולהציל את ניירותיו. בתו ניגשה אליו והוציאה מטפחת כדי לספוג את הכתם שעל מכנסיו.
"יש ברז מים בחוץ," אמר ניסים לוי.
רבינוביץ ענה: "לא נורא, לא נורא," וניער את טיפות היין מעל דפי הנייר. דנינו רץ והביא סמרטוט ישן וניגב במרץ את שולחן המוזמנים כשהוא תוקע עיניים בספראי היושב בצד.
לאחר דקה אמר הלה: "שלום."
"שלום," ענה דנינו, "מה שלומך?"
"טוב," ענה ספראי.
"אפשר להמשיך?" שאל ניסים לוי.
"בבקשה," אמר רבינוביץ, "אַל תתחשבו בי."
ניסים החל קורא את הברכה מראשיתה: "שלום, רבותיי וחברים נכבדים מאוד. באמת שיהיו מבורכים. בייחוד החבר מנהל המפעל והחבר ספראי והחבר רבינוביץ, שאנחנו עושים הערב את השמחה בשבילו מפני הפרידה שלנו ממנו. כואב הלב לחשוב שהוא כבר הולך."
מחיאות-כפיים מצד הפועלים ליווּ את הקטע על רבינוביץ.
"הנה אנחנו רואים – יש מי הדואג ושוקד על הטובה שלנו. באמת אנחנו מודים מאוד לכל האורחים שבאו להשתתף איתנו בשמחה."
טכנאי-הרדיו כיוֵן אליו את המיקרופון. ניסים הזיז ראשו לכאן ולכאן ולא ידע כיצד להסתדר עם המכשיר המשונה והנייר שמתוכו עליו לקרוא ועם האנשים שאליהם הוא צריך לפנות בדבריו.
"אני רוצה עוד לומר, חברים, אנחנו לא שוכחים את האנשים שדואגים להתפתחות שלנו ולימדו אותנו. עד שעכשיו אנחנו מתחילים להיות אחראים על העבודה. באמת, כולנו מודים לחבר ספראי על העזרה שלו. תמיד אמרנו שהוא הידיד שלנו ויש לו אוזן שומעת לבקשות שלנו. אני מברך אתכם, חברים. תחי המחצבה שלנו והדמוקרטיה!"
מנהל המפעל קיבל את רשות-הדיבור. הפועלים לא הבינו היטב את דבריו, אבל התבוננו בעניין רב אל חליפתו הכהה וצרת-הגזרה אשר לא דמתה כלל לאותם ז'אקטים רחבים ותלויים כשק שהיו תופרים אצל חייטים בשוק או קונים מן המוכן או משומשים. עניבתו היתה מחוזקת בסיכת-כסף מבריקה ותיק-העור שלו נשא עליו סמל של חברת-תעופה.
דנינו לחש למשה דויד: "יַא, איזה בן-אדם חשוב הוא. אני חושב כבר הוא לא מתעסק עם המזכירה, רק עם שחקניות מהסרטים. לזאת – השׂער שחור, וההן 'בּלוּנדיות' כמו פצצות."
"השתגעת?" אמר משה דויד. "איפה יש מההן בארץ?"
"אתה חושב שאין לו כסף לנסוע לאמריקה בשביל לעשות להן?" ענה דנינו.
ניסים מסר את רשות-הדיבור לרבינוביץ. הלה קם, תפס בידיים רועדות את המיקרופון וקירבוֹ אליו. כתם היין במכנסיו כיסה את כל אזור מפשׂעתוֹ, והוא ניסה בעצבנות לכסות עליו בדפי-הנייר הכתובים בצפיפות, שהידקם אליו. עד שהחל לדבר התערבבו הדפים מרוב שהיה הופך בהם כל הזמן, והוא לא מצא את הדף הראשון. מראה הניירות שהחזיק בידו עורר אנחה בקהל ובשולחן המוזמנים מחשש השעמום הצפוי להם בשעה הקרובה.
רבינוביץ כבר ויתר על חיפוש הדף הראשון, תפס באחד האמצעיים והחזיקוֹ לפניו ואמר: "חברים. אני, אני נרגש מאוד מקבלת-הפנים שעשיתם לי. כבר מזמן רציתי לומר לכם – שאני נרגש מאוד. אני תמיד עשיתי, לא איש של דיבורים. בכל-זאת ישבתי בשבועות האחרונים. חשבתי עליכם. על המחצבה. רציתי להסביר פעם אחת את הרעיונות שלי, שאני רוצה שימשיכו אותם בעבודה וביחסי-העובדים במפעל. תסלחו לי, חברים, שאני נרגש מאוד מקבלת-הפנים, מן הפרידה, מן הצער. כבר מזמן רציתי, רציתי לומר כי אני, אני – "
עיני הנוכחים פנו ממנו לעבר הפתח: שם הופיע חדידו, ברובהו ובכובע-הצמר לראשו, הביט אל רבינוביץ, והלה נִפנה גם הוא לעומתו. ראה חדידו את כתם-היין על מכנסיו וגיחך. ניסה רבינוביץ להמשיך בדבריו וקולו בגד בו. ידיו רעדו והניירות נשמטו והתפזרו על צלחתו. מיהר לאסוף אותם ולא עלה בידו. חדידו שם כף-ידו על פיו וצימצם כתפיו כדי שלא יפרוץ בצחוק.
"מה קרה, חדידו?" לחש אליו אחד שישב ליד הדלת.
"מה קרה לזין שלו?" אמר חדידו, והוא נחנק בתוכו מן הצחוק.
רבינוביץ העיף בו שוב מבט, אף כי לא שמע את דבריו. חדידו קרץ לו בעין אחת, ואחר-כך בשנייה. רבינוביץ שׂם את ידו על מצחו, ניסה להתרכז, הרים נייר ושוב הביט בו. לבסוף התבלבל והוסיף לדבר בעל-פה.
"רבותיי, כלומר, חברים – "
שכחו את חדידו והביטו בתמיהה אל רבינוביץ וראו כיצד מתעוותים פניו והוא נאנח, וחוזר ונאנח, ואינו יכול להמשיך, ופתאום – פורץ בבכי. וכך עמד, גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון הקטן שלפניו, עמד והתייפח בקול רם כתינוק. אשתו ובתו מיהרו אליו, ליטפו את גבו, והבת הצעירה קראה: "אבא, אבא, אַל תבכה. אתה לא צריך להתרגש כל-כך. כולם כאן אוהבים אותך."
מנהל המפעל הסתובב על כיסאו.
"אבא, בוא, בוא! תנוח קצת, אחר-כך תמשיך לדבּר, כולם יחכו לך. כולם!" הוסיפה הבת לדבּר אליו. והן יצאו שתיהן, האם והבת עם רבינוביץ המתייפח, וניסים לוי ליווה אותם, פַּתח את הדלת ואמר: "הנה בפינה עומד ספסל, תוכלו לנוח עליו. באמת, אדם טוב הוא אדון רבינוביץ."
"תודה, תודה לך," ענו לו, "אתה לא צריך להפריע את הערב כולו למעננו. תוכל לחזור, ודאי כולם מחכים לך."
בחדר המשיכו אנשי-הרדיו לסובב בשקט את סליל-ההקלטה, אדישים לכל המתרחש. העיתונאי רשם בחיפזון ציונים בפנקסו הקטן – כה נוגע ללב בכיו של מנהל-העבודה המזדקן. זו תהא ה נ ק ו ד ה ברשימה. דמעות ספּוֹנטניוֹת.
שאר הנוכחים ישבו ושתקו.
ניסים חזר והמשיך: "חברים, עד שהחבר רבינוביץ ינוח קצת ניתן רשות-הדיבור לחבר ספראי. יקום ויברך אותנו."
ספראי חיכה עד שיגישו אליו את המיקרופון. בא טכנאי והגביהוֹ מעט. חייך אליו בתודה. כיעכע בגרונו ואמר: "ידידים וחברים נאמנים, קהל נכבד. כבוד גדול עשיתם לי כאשר הוזמנתי אליכם. אני גאה שיכולתי לעמוד לצידכם ולעזור לכם בצעדים הראשונים לקראת העצמאות בתוך המפעל. חששות רבים מילאו אותנו שעה שהעלינו את רעיון הבחירות, ועליי לומר שנתקלנו בלא מעט התנגדות הן מצד פועלי המפעל והן מצד האחראים לגורלו. והנה בשעה טובה עברנו את כל המכשולים והשגנו בכוחנו האחד והמלוכד את המטרה המשותפת. ואני גאה לראות ידידים, אנשים בעלי עין פקוחה וראש פתוח, יושבים ולומדים מעצמם את עבודת המפעל. מתעניינים בבעיותיו וחרדים על כל הצלחה שלו. חברים, הענקנו לכם הערב זכות גדולה – בחירות. עכשיו, גם הדרישה חמוּרה לנו אליכם – עבודה, הרבה עבודה והתמסרות."
בכך סיים. לא הזכיר את רבינוביץ. גם לא את ניסים לוי. בכוונה.
אחרון קיבל את רשות-הדיבור מזכיר המפלגה. בעצם, התקין עצמו לומר כמה מילים חריפות, אולם התפרצותו הנרגשת של רבינוביץ קילקלה את האווירה העליזה של הערב וכבלה אותו, וכדי שלא לפגום בטעם הטוב הסתפק בכמה מילים כלליות וסיים בצורך שבהבנה הדדית. הרבה הבנה.
את נציג המשרד הממשלתי שכחו משום-מה. אחר-כך נזכרו בו ושאלו אם גם הוא רוצה לומר דבר. אולם הלה חייך והניע בידו לאות ביטול.
בכך הסתיים החלק הרשמי של הערב. ניסים לוי הודה למברכים. מישהו קרא: "בתיאבון ו"לחיים". הוּשׂם תקליט על הפּטיפוֹן שהובא במיוחד למסיבה. רבינוביץ חזר עם אשתו ובתו וישב במקומו. ניגשו אליו, הרימו כוס והוא התאושש מעט, אבל את נאומו לא נשא עוד. דפיו התגלגלו חלקם על השולחן וחלקם על הרצפה, ואיש לא שׂם לב לכך.

אנשי-הרדיו ניגשו להשלים את כַּתבתם בשיחה חיה עם הפועלים. בתוך המולת האכילה ופיצוח הגרעינים והרמת הכוסות נשמעו שאלות: "מה שמך?" – "כמה זמן אתה עובד במחצבה?" – "אמוֹר, אם היו נותנים לך להחליף את מקום-עבודתך, האם היית עושה זאת?" – "מדוע?" – הם סובבו מפועל לפועל, אבל התשובות לא הניחו את דעתם. מפני הרעש הרב לא נקלטו היטב דברי האנשים, חלקם לא הבינו את השאלות, ואלה שהבינו דיברו בשפה לא-ברורה עד שלא ניתן לקלוט דבר מגמגומיהם. ראש-הצוות בלש בעיניו לכאן ולכאן בתקווה למצוא אדם שיוכל לסַפּר בשפה פשוטה על המחצבה.
בפינה שממול לשולחן המוזמנים ישבו דנינו ומשה דויד, בקבוק הקוניאק לפניהם, והם מוזגים זה לזה ושרים:

"אַי אַי, אַי יַא יַא
אי אי, אי יא יא
יַא משה דויד!
וְיא דנינו בשמחה –
אַי אי, אי יא יא."

ודנינו מכה כל אותה שעה בכף-ידו בקצב על לוח השולחן, מניע ראשו הנה והנה וביד השנייה טופח על גבו של משה דויד. לפתע הפסיק, תקע אצבע בצלעותיו וקרא: "אַי, טיפש! לא רצית לבוא? הא?" – ומשה דויד לא חדל לזמר, ורק הרים ידו אליו ועשה עצמו כמאיים באצבעו:

"וְיַא דנינו, בשמחה!"

השאר עשו מעגל סביבם ומחאו כפיים וליוו אותם בסלסולי-קול ובהעוויות-פנים. ראו כך אנשי-הרדיו ומיהרו אליהם והעמידו את המיקרופון מול דנינו ומשה דויד ושיתפו עצמם במחיאות-הכפיים. גם יתר האורחים שעמדו בשולי המעגל הצטרפו ועימם ניסים לוי שעמד והִכה יד ביד באמונה ובכל כוחו, כדי להרבות את השמחה. וכבר נשכח בכיו של רבינוביץ, והאולם הקטן התמלא קולות שאון ועליזות.
לקח דנינו כוס ביד, הִכה בה על השולחן והעביר אותה למשה דויד. לקח אותה משה דויד, גמע ממנה, העמידה על השולחן, הִכה בה מכה קלה וחזר והעביר אותה ליושב מימינו. קיבל דנינו כוס אחרת מן היושב לשמאלו וחזר על הפעולה הקודמת. וכך החלו הכוסות עוברות בקול מאיש לאיש. פעם הקשה. פעם לגימה. אחת, שתיים, הקשה, אחת. אחת, שתיים, לגימה, אחת. ובפינה מזג מישהו קוניאק נוסף לכוסות שהיו חוזרות אליו כמעט ריקות במעגל. והכול ממשיכים במרץ וכמו במין תחרות בקצב השיר:
"אַי אי, אי יַא-יא. אי אי, אי יא-יא. יא משה דויד, ויא דנינו בשמחה."
לבסוף סיים דנינו את המשחק בזמרו זמר היתולי בקול מסתלסל ועולה, אשר גרר גלי-צחוק מצד כל הנוכחים, חוץ מן האורחים שלא הבינו בו דבר.
משסיים, נדחק איש-הרדיו אליו ואמר: "האם היית מוכן שנשוחח איתך ונקליט את דבריך?"
"אִנתִּי לא צריך לטרוח עליי מן אֶל כבוד לִלדַבּר בּאִל-רדיוֹ כּוּלוּ-אִל-יוּם, פוּק, פוּק, עלייכּוּם." ענה לו דנינו בז'רגון שעורר שוב רעמי-צחוק.
"חבר, אנחנו לא מתלוצצים איתך, אלא רוצים לשוחח על העבודה שלך במחצבה ועל החיים בכפר. אנו לא עושים כאן הצגה."
דנינו הביט בו, הירהר מעט ואחר-כך שינה את טעמו והחל מדבר בנוסח אחר: "מי אני, מסְכּן, יא דנינו בלי מילים בפה, שילך לדבר בּאִלרדיוֹ של כּוּל כּוּל אִלמדינה? הנה 'אַנטֶליגֶנט' גדול כמו אִלמוּמחים מן כּוּל העולם יוכל לדבּר בעברית הצֶחה שלו על מה שתשאל. קוּם, יא משה דויד! קוּם! קוּם! האדא מן אִלרדיוֹ מתרַצֶה לדבּר איתך בּכוּל הכבוֹד!"
והוא תפס במשה דויד ודחף אותו לפני המיקרופון, ובעצמו התחמק מן השולחן. משה דויד היה שתוי מעט, אך עדיין הבחין יפה במה שרוצים ממנו.
איש-הרדיו שאל: "מה שמך, חבר?"
"משה דויד."
"כמה זמן אתה עובד במחצבה, משה?"
רצה גם משה דויד לשנות את טעמו ולענות לאותו בחור מצוחצח מן הרדיו בעברית העילגת והמעורבבת בערבית ולעורר רעמי-צחוק בקרב הקהל, ובכך להתחמק מן השיחה. אבל בראותו את המבט החשדני והמבטל שנתן בו הבחור נדלק והתמלא גאווה וענה: "עשר שנים אני עובד במחצבה, חבר. עשה שנים שלמות, מן הבוקר עד לערב."
אנשי-הרדיו מיהרו כולם לעבר משה דויד והחלו לבדוק את פעולת מכשיר-ההקלטה. ראש הצוות רמז להם להתכונן, המראיין הכין שאלות נוספות ולפני שהמשיך שׂם לרגע את כף-ידו על המיקרופון, למען לא ייקלט דבר, ואמר למשה דויד: "העברית שלך טובה מאוד. ועכשיו נעשה איתך שיחה על העבודה במחצבה. אתה לא צריך להתרגש, גם לא למהר. אני אשאל ואתה תענה לי, כאילו נפגשנו במקרה ברחוב. אתה מבין?"
"כן."
"משחק נחמד מאוד," הירהר, "אני מדבר והם שומעים והכול נהנים מן השפה שלי."
"כאשר אני מתחיל להקליט, משה, מיד אתה לוקח את המיקרופון ליד ואומר: 'הלו, רדיו! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה.'"
"בסדר."
"קח."
"הלו, רדיו! כאן משה דויד, מדבר מן המחצבה."
"שלום, משה, שמחנו לפגוש אותך, ואני מצטערים להפריעך לכמה דקות בעבודתך. בעצם, כמה זמן אתה עובד כאן?"
וכך הוסיפה השיחה לקלוח ביניהם. המראיין שואל ומשה דויד עונה וסביבם עומדים רוב הפועלים וכמה מן האורחים שעדיין נישארו במקום. חשב משה דויד: "אדם משכיל העובד ברדיו מלא עניין לשמוע כל מה שעבר עליי, וכיצד הסתגלתי לתנאי-העבודה, ומה היו המעשים שהשאירו עליי רושם רב ביותר במשך השנים. איש מן הפועלים לא היה יכול לנהל שיחה כה חופשית, ועוד לתוך המיקרופון. והנה אנחנו קוראים אחד לשני בשם הפרטי, והוא שואל אותי אם ביקרתי פעם בתיאטרון. בוודאי. אמנם, את שם ההצגה אינני זוכר, אבל הבנתי היטב." כולם פערו פיהם בתימהון. משה דויד ביקר פעם בתיאטרון? והרי מעולם לא סיפר. ודאי שלא סיפר. וגם על הספרים שקרא לא אמר מילה. וכי היו מבינים אותו? ואולי ישאל הבחור מן הרדיו, למשל – מה היה הספר האחרון שקראת בו? מצאת את האדם הנכון, חבר מן הרדיו, את משה דויד.
אך במקום לשאול לספרים נזכר הבחור במטרת הכּתבה וחזר לעניין הבחירות במחצבה. הפסיק את הראיון עם משה דויד וסיפר לתוך המיקרופון כיצד בחרו הפועלים מנהל-עבודה חדש מתוכם, וכיצד עורר הדבר התלהבות בלב כל המטפלים בהם זה שנים רבות. והוא הביא משפט שמצא כשחיטט מתוך סקרנות בדפים הפזורים של רבינוביץ: "לאט לאט הננו מתקדמים ומתחנכים לקראת הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון," וכך זכה ונכנס סוף-סוף גם אחד מרעיונותיו של רבינוביץ לתוכנית. אחר-כך חזר ושאל את משה דויד:
"איך אתה מרגיש עכשיו, חבר, כשמנהל-העבודה הוא מהחברים שלך?"
"למה אתה שואל אותי?" ענה לו משה דויד, שבינתיים התפכח כמעט לגמרי מן המשקה.
"מה זאת אומרת למה אני שואל אותך?" התפלא הבחור, וכהרף-עין כיסה בכף-ידו על המיקרופון, "הרי אתה פועל במפעל!"
ניסים ניגש ועמד ביניהם. ספראי, שישב בפינה ושוחח עם רבינוביץ, נשא עיניו והתבונן אל המתרחש בעניין רב.
"למה אתה שואל אותי?" חשב משה דויד, "האם רצית לדעת איך אני מרגיש כשמנהל-העבודה החדש הוא החבר שלי ניסים לוי? כאשר שאלת אותי על התיאטרון חשבתי לרגע שאנחנו מיודדים ומבינים אחד את השני. איפה! זה רק אני ניסיתי בכל כוחותיי ללמוד משהו מהשכלתך. אבל אתה לא הבנת מה מתרחש בליבי. ואולי אינך אשם. מה אתה יודע על השינאה שיש בין ניסים לוי לביני. האם שמעת על השעות שהוא מוריד לכל אחד מאיתנו בעבודה וגובה אותן לעצמו? ואם אסַפּר לך על הדברים האלה, האם תאמין לי? ואם תאמין לי, יאמינו לי גם כל אלה שעומדים פה מסביב? ואם אני אדבר ואוציא שם רע לניסים לוי בפני המנהלים שלו, אתה חושב שהוא ישאיר אותי לעבוד במחצבה? אתה יש לך אישה וילדים שפרנסתם תלוייה במילה אחת שתוציא מן הפה? עליך להבין אותי בשתיקה, אם באמת התעניינת בגורלי ובמה שהולך במחצבה. אבל אתה אולי רק העבודה שלך לשאול שאלות ולקבל תשובות. וכלל לא איכפת לך מה נעשה אצלנו באמת? אם כך, אתה חושב שאני אהיה כזה טיפש לעשות מעצמי צחוק ולהלשין על ניסים לוי בפניך. שתיחנק אתה איתו ועם כולם ביחד, אם רק היית יודע מה שאני חושב עליכם בליבי."
ולמראיין אמר: "אַל תשאל אותי מפני שאני הייתי חולה כל השבועיים האחרונים ואני לא יודע דבר מכל מה שהולך במחצבה."
ניסים כרך זרועו לכתפו של משה דויד וחיבקו בלי שהעומדים מולם הבחינו שהוא ממעך בינתיים כמה מצלעותיו. "סַפּר להם, משה דויד, על החיים שלנו," אמר בחביבות, "אתה עִם המילים החכמות שלך יכול להסביר טוב יותר מכל אחד אחר אצלנו."
העיתונאי צילם את השניים העומדים עתה חבוקים ליד המיקרופון, ואילו איש-הרדיו תמה: "באמת אינני מבין אותך, חבר משה. הנה ידידך הטוב ניסים אומר בעצמו שאתה תצליח יותר מכל אחד אחר כאן לסַפּר לנו על המתרחש במחצבה. ובכן, כולנו מחכים לך."
"דבֵּר, דבּר," עודדוֹ ניסים, "כאן לא עבודה ואתה לא צריך שתחשוב כי משלמים לך כסף בשביל שתעשה משהו. כאן בני-אדם חופשים מדבּרים כדי שידעו האנשים מה אנחנו עשינו."
"ובכן, ספר לנו, משה דויד, על הבחירות למחצבה. האם השתפרו עכשיו היחסים במפעל, כאשר מנהל-העבודה הוא מהחברים שלכם ומבין אתכם ושומע לדרישותיהם?"
"אם אני מבין?" חשב משה דויד לעצמו, "אם אני מבין. ותפסיק, ניסים לוי, למעוך לי את העצמות בגב, כשאתה מחזיק בי כאילו הייתי הידיד הכי טוב שלך, ובינתיים הגוף שלי מתפוצץ מכאבים. כי עוד לא הבראתי מהשְפעת המכות והמשקאות שהשׁתכרתי לפני שבועיים אחרי שאישתך לא באה לבקר אותי. אם אני מבין, מנוּולים שכמוכם? מה אתם רוצים שאגיד? ודאי הכל טוב במחצבה. אבל אני נשבע לך, ניסים, שאדפוק אותך על כל מילה שאתה מכריח אותי עכשיו להגיד להם שעה שאנחנו בינינו יודעים היטב את האמת על מעשיך."
והוא אמר בקול רם, כאילו מדקלם את דברי עצמו: “כבר אנחנו חיכינו שנים רבות ליום שיבוא בו אדם משלנו בתפקיד הגדול הזה."
"תזכיר את ספראי," לחש לו ניסים לוי, "הוא אדם חשוב מאוד."
"מי?"
"רגע, רגע, חברים! לא להפסיק אותו באמצע!" צעק איש-הרדיו.
ומשה דויד המשיך: "ואני מודה, שמעתי חבר ספראי עזר לנו הרבה בשביל שנשיג את המטרה שלנו. עכשיו כל העניינים במחצבה בסדר גמור."
"וזה הכול?"
ניסים לוי הידק קצת את תפיסת ידו.
"אוֹי!"
"מה יש?" קרא המראיין, "מה קרה לך שחדלת לדבּר לעניין?"
"אם אני חדלתי לדבר לעניין," הירהר, "ואתה, כלום לא חדלת מזה זמן רב לדבר לעניין? מה אני אמרתי – אוֹי! – וזו מילת-האמת היחידה שהוצאתי במשך כל הערב המטונף הזה שלכם, מפני שניסים לוי תוקע לי אגרוף בצלעות. ומה אתה התחלת פתאום לכעוס עליי וחדלת להיות חבר טוב שלי ולדבר אליי בלשון חלקה ולתת לי מחמאות על השפה וההשכלה שלי? הא? היית טוב אליי כל זמן שאני לא מפריע לך בעבודה שלך? הא? אתה טיפש לא פחות מרבינוביץ, ואולי מנוּול קצת יותר ממנו. ואם לא היה לך עור כה עבה, ודאי היית פוקח כבר את עיניך ורואה מה נעשה כאן לנגדך. אתה בחור צעיר ועתידך ופרנסתך בטוחים – למה לך לשבור את הראש על אחד משה דויד שדפקו אותו עוד לפני שעלה לארץ ודופקים אותו עכשיו בארץ, ואף אחד לא מבין שכל המילים היפות שלו לא באות אלא לכסות על הלב הכואב ועל השינאה המצטברת – וכל מה שמרבים לעזור לו ולעשות לטובתו עוד מחַרבּנים לו יותר את הנשמה, עד שהוא שונא את אישתו וילדיו והולך ושותה עראק כל ערב כדי לשכוח את צרותיו, וכל מה שנישאר לו בחיים היא השינאה שיש לו לניסים לוי. ואתה מבקש ממני לדבר לטובתו? טוב! טוב! אני אדבר. סוף-סוף אני אדבר פעם אחת ואגיד לכם כל מה שאני חושב, ותשמע כל הארץ כמה מנוּול הוא ניסים לוי ומה הוא עושה לשעות הנוספות שלי במחצבה."
והוא תפס את המיקרופון בידו והרימוֹ כאילו חפץ לנגוס בו, ובדרך-אגב השתחרר בתנועה זריזה מתפיסתו של ניסים לוי ועוד הוסיף לו מכה חשאית בבטנו עד שניסים התפתל כמה שניות בכאב חד בלי שיגלה מאומה מה שאירע לו. אחר-כך צעק לתוך המיקרופון:
"הלוֹ, רדיוֹ! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה – "
איש-הרדיו קפץ לעומתו ואמר: "הפסיקו אותו!" – והם התנפלו עליו להוציא את המכשיר מידו וקראו: "שיכור! שיכור!" – המקליטים הפסיקו מיד את פעולת המכשיר, ואילו משה דויד היה סבור כי דבריו משודרים. בינתיים התגלגל על הארץ, ועליו כמה מן הפועלים המנסים להוציא מידיו את המכשיר, והוא קורא בקול חנוק, כאילו היה המשפט מורכב ממילות-קסם הפותחות לפניו שערים נעלמים:
"הלוֹ רדיוֹ! הלוֹ, הלוֹ, כאן משה דויד מְדבּר מן המחצבה – "
לבסוף אמר איש-הרדיו: "חברֶה, חברֶה, די, עזבו אותו. אין דבר, עוד כמה רגעים יירגע, וממילא הפסקנו את המכשיר. מוטב תביאו לו קצת מים קרים לשתות."
הניחו לו לנפשו והוא ישב בפינה והתבונן אל המיקרופון. "יא משה," קראו אליו בעודם מרוחקים ממנו, "אתה עוד מדבר אל המַקרוֹנפוֹן שלך?"
"יחרב ביתכם!" קרא להם והשליך את המיקרופון לעברם.
"יא משוגע! יא משוגע אתה! לא רק השתכרת, עוד השכל שלך התחיל לעבוד על מלהיפך. מה אתה מתהלל עלינו בדיבורים שלך על תיאטרון, יא חשמלאי, מבין גדול נהיית לנו. כבר הראש שלך מסתובב, יא משוגע שכמוך!"
ספראי התבונן במתרחש וקמט קל בפינת מצחו גילה שאינו מרוצה ביותר, אלא שלא התערב. השאר היו עסוקים בשיחה ובשתייה, ולאחר שהעיפו מבט בתגרה הקטנה ייחסו אותה מיד לעודף המשקה בקיבתו של משה דויד וחזרו לעיסוקם.
דנינו ניגש אליו ושׂם לידו על הרצפה בקבוק קוניאק, כוס, וצלחת מלפפונים חמוצים. "אם כבר השתכרת," אמר לו, "לפחות תיהנה מן הערב, שתה."
ניסים לוי שתק. מרפקו של משה דויד, שננעץ היטב בבטנו, עכר את רוחו, מה עוד שלא היה יכול לגשת ולגמול לו.

אנשי-הרדיו קיפלו את מכשיריהם, עלו למכונית והסתלקו. אחריהם נעלמו האורחים מן העיר. מסביב לדנינו התקבצה חבורה חדשה והחלו מזמרים ומוחאים כפיים. דנינו לקח בקבוק ריק וחיבק אותו בזרועותיו ולחץ אותו אל חזהו והסתובב הנה והנה לקצב המנגינה. חדידו עמד באמצע החדר, הרים את ידיו למעלה, מחא כף והקיש אגודל באצבע עד שהשמיעו העצמות קול-חריקה. אחר-כך התנועע לקצב הזמרה, הרים ראשו והִטה אותו לפנים כשור מוכן לקרב. גופו התפתל לפנים ולאחור לפי המגינה, ולאחר כמה רגעים החל לשלֵח את רגליו לצדדים – אחת לפנים, שתיים לאחור, וניענע בירכיו כשהוא יוצר מעין מעגלים קטנים באוויר. מחיאות-הכפיים נעשו קצובות יותר וחישמלוהו עד שניראה כמכושף מן הקצב, וכאילו אינו שולט עוד בגופו ובתנועותיו, והקהל הוא השומר את צעדיו ומכוונם.
המעגל מסביבו התרחב, אנשים זזו לאחור ואחד מהם נתקל במשה דויד שעדיין ישב על הארץ, עקף אותו והלה התגלה לעומדים במעגל. חדידו המשיך יחידי בריקודו כשהוא סובב על-פני כל הנוכחים עד שהגיע למשה דויד, ודנינו שראה אותו חזר ושילב את שמו בשיר:

"אַי אַי, אַי יַא יַא
אי אי, אי יא יא
יא משה דויד!
וְיַא חדידו, בשמחה –
אַי אַי, אַי יַא יַא."

חדידו עמד וניענע גופו כלפי משה דויד, לפנים ולאחור, לפנים ולאחור, ירד וכופף ברכיו, חזר ועלה וכמו מְכשפוֹ בידיו ומושכו אליו לקום ולרקוד מולו. והשאר קוראים בשמו, ואחדים ניגשו וניסו להרים אותו בכוח ולהעמידו על רגליו. אך הוא הדף אותם בכעס ולא נתן לאיש להתקרב אליו. הביאו לו בקבוק נוסף וגמע ממנו כמה לגימות. אחר-כך חזרו ותפסו אותו מאחוריו ודיגדגו בין צלעותיו עד שהתעורר מכאב, קפץ ועמד – ועדיין חדידו מרקד מולו, מתרומם פעם על רגל אחת, ומחליף, ועורך סיבובים קלים, עולה ויורד ומוחא כפיו בקצה השירה. התערפל החדר בעיני משה דויד וסחרחורת תקפה אותו וכמעט נפל שנית לרצפה, לולא שניים שתמכו בו והחזיקו אותו ביניהם והחלו רוקדים עימו למול חדידו, כשהם מקפידים על קצב הפסיעות, ואילו הוא נשׂרך ביניהם כשק שחציוֹ ריק, ראשו נופל לפנים, מטולטל וכבד. בתחילה תפס כל אחד מהם אחת מכפות-ידיו, הקיש בה מעל לראשו, כאילו הוא מוחא כפיים בקצב הריקוד. אחר-כך החל מוחא כפיו בעצמו, מעט ברפיון, ולבסוף הרים ראשו וכמו חיים חדשים נכנסו ברגליו והן נשמעות לו ונעות בקצב אחד וכבר הוא זקוף ופותח בריקוד מלא סערה. השניים עזבוהו וחזרו למעגל המסתכלים. חדידו, משראה כך, הבליע אף הוא את עצמו בקרב הקהל והצטרף אל מוחאי הכפיים.
משה דויד נחשב לאחד הרקדנים הטובים בכפר. גופו הצנום, קומתו הישרה וקלות תנועתו עשו לו שם ברוקדים. הוא ידע כיצד לרתק את הקהל בשמחות בבצעו בדיוק ובלהט את הריקודים העתיקים שהובאו מעבר לים ונישארו בליבות בני העדה כזכר לחייהם בערים ובכפרים שמהם עלו ארצה. כך היה סוחף עימו אותם בראש שורה מתפתלת ארוכה, והם יוצרים יחדיו כמין נחש ארוך, או שהיה חוזר ומלכדם למעגל הסובב בתנועת-רגליים אחת ואנשיו מחזיקים שלובי-מרפק זה בזה, בטנם אסופה מעט לאחור וכתפיהם נוטות לפנים, כלפי המרכז. אז היה חומק מתוכם ועומד לבדו באמצע המעגל וסובב בכיווּן הפוך לתנועתם, ומלהיבם בתנועות ידיו, ומגיש עצמו כל פעם בתנועת-בקשה לפני רוקדים שאינם משתדלים כראוי, ומשלהבם בקריאות וביללות ובפרצי-צחוק פראיים, עד שלא היה ניתן להכיר בו את משה דויד השתקן והרגיל המצניע עצמו בקהל. ומשום שלא היה בכפר שני לו באמנות הריקוד לא ויתרו על השתתפותו בשמחת הערב.
להפתעתם המשיך לרקוד יחידי ולא ביקש מהם לסובב עימו במעגל. רק רמז להם בידיו להמשיך ולתת לו קצב, ובתוך כך פנה ומצא את ניסים לוי העומד בשורה השנייה של המעגל, והחל מוחא כף לעומתו ומשנה בשורות השיר:

"יא משה דויד!
ויא ניסים לוי, בשמחה – "

אבל הברות שמו של ניסים לא התאימו לשיר, לכן חדל ממנו ורקע כמה פעמים ברגליו – אחת ואחת, אחת ואחת, כאילו הוא דורך על משהו תחתיו. בינתיים יצא לעומתו ניסים מתוך סקרנות, וכשראה אותו משה דויד החל רוקד מולו בקצב שונה ועיניו נעוצות בו והוא קורא:

"פַּחד שלי
בַּפּחד שלך –
וּפחד שלי
בַּפּחד שלך – "

והקצב החדש והמהיר יותר הדליק את כל הנאספים והם ליוו אותו במחיאות-כפיים, במהירות מתגברת, כשהוא מבצע תנועות רהוטות ברגליו, ראשו רכון לפנים ועיניו חותכות בניסים לוי העומד מולו.

"פחד שלי
בפחד שלך – "

ולפתע הוסיף:

"ורגל שלי
בבטן שלך!"

והמשיך בקצב מהיר יותר:

"פחד שלי
בפחד שלך –
ורגל שלי
בזין שלך!"

ולבסוף חזר רק על חלקו השני של הזמר:

"ורגל שלי
בזין שלך!"

והקהל מוחא עימו כפיים בהתלהבות, אף כי שמעו היטב את דבריו, עד שניסים, אשר בתחילה עוד ניסה לבצע ברגליו כמה תנועות-ריקוד כמתכונן להיכנס פנימה, פסק לפתע – פניו האדימו והוא פרץ בצעקה:
"שתוק!"
אך הקהל הוסיף למחוא כפיים בקצב מטורף ומשה דויד עומד ומכרכר ומעווה פניו כמוקיון ושולח לשון מולו ומחווה באצבעות ידיו וברגליו תנועות ורמזים כלפי ניסים, עד שתפס הלה את ראשו בידיו כמבקש להתעורר מחלום-סיוטים וצעק שנית: "די!" – ואחר-כך פסע לפנים וניסה לאחוז בגרונו של משה דויד, אלא שהלה נסוג ממנו לאחור והשתמט והוסיף לרקוד. ובעוד רגע לא שלט ניסים ברוחו ושלח לעומתו מכת-אגרוף עצומה אשר הפילה אותו באחת ושיטחה אותו מלוא קומתו על הרצפה. מיד פסקו כל מחיאות-הכפיים והשריקות והשאגות של המסייעים, מתוך שיכרות או רוע-לב, לפזמונו של משה דויד, והשתררה דממה מכבידה.
לאחר כמה דקות החלו מסתלקים מבויישים מן המקום אף כי נישארו בקבוקי-משקה מלאים רבים ועוגות ומיני-מתיקה. דנינו ניגש והרים את משה דויד ושטף תחת ברז המים הקרים בחוץ וניגב במטפחתו את הדם שנזל על סנטרו. משה דויד לא הוציא הגה מפיו. דנינו היה בטוח כי התעלף.
לאחר כמה רגעי-שתיקה אמר לפתע:
"דנינו, קח אותי הביתה."
והמילים יצאו צלולות וברורות. דנינו התפלא וניסה לדבר איתו עוד, אך לא הצליח. וכך, כל הדרך, במכונית ובסימטאות הכפר, וליד פתח ביתו, לא הוסיף לדבּר.

ניסים עמד חיוור, וידו רועדת, שלא כדרכו. הוא הסתובב כאָבל בין השולחנות שפזורים עליהם קרעי-נייר והררי קליפות ושיירי עוגות ומשקאות. כמה אנשים סייעו לו להשיב את הסדר באולם. הניצחון נמהל בטעם מר, בעלבון צורב. חששות סתומים החלו לכרסם בליבו של ניסים.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.