נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ז
"אַל תכה את הילדים!"

"תעני לי!"
חליפה לא ענתה.
"תעני לי!" צעק עליה ניסים, "איפה הבעל שלך? אני רוצה לדבר איתו."
"הלך."
"מה הלך? אני רוצה שתסבירי לי בנוכחותו מה קרה באוטובוס? מה אַת עשית לאישתי?"
"תשאל אותה. מה אתה בא אליי? יותר טוב תשמור עליה."
"אַת בהמה. איפה משה דויד? אני צריך לראות אותו."
"אמרתי לך – הלך. ואַל תלכלך עליי את הפה שלך, מפני שאתה בעצמך לא יודע מה שאתה מדבר."

לאחר שהשכיב את ציפורה במיטתה ורחץ את פניה וניגב בזהירות את השׂרטוֹת וחיטא אותן בכוהל נקי, יצא מן הבית לברר בכפר מה קרה לאישתו באוטובוס. פגש כמה אנשים שנסעו איתה ומפי כל אחד שמע סיפור אחר. מישהו טען כי חליפה האשימה את ציפורה שגנבה ממנה את השמלה, ולכן התנפלה עליה וניסתה לקרוע אותה ממנה ולהפשיטה. אחד הילדים אמר כי חליפה תפסה בשערותיה של ציפורה ושׂרטה אותה לאחר שזו אמרה לה שהיא מלכלכת אותה בתרנגולות שלה. אחרים עירבבו את הריב עם המהומה שהיתה תחילה בין חליפה לבין הפועל שנדחק אליה, וסיפרו כי הגברים הרגיזו את חליפה, ולכן החלה משתוללת ומכה בתרנגולותיה על ימין ועל שמאל ונפגעו הרבה נוסעים וגם ציפורה ביניהם. רק במקום אחד הזכירו כי חליפה העליבה את ציפורה על-ידי שפגעה במשפחתה. אולם איש לא העֵז לחזור לפני ניסים על האשמותיה של חליפה נגדו.
מכל הנאמר הבין כי חליפה נפרעה מאישתו על העלבונות שגרם הוא לבעלה במחצבה. הוא החליט כי לא לפי כבודו הוא לריב עימה ולהענישה על הפגיעה, ולכן בא לתבוע ממשה דויד את עלבונה של ציפורה. לא לפי רוחו הוא הוויכוח עם נשים, ודמעות שאין הוא מבין מאין הן באות, וצעקות, ולשון חריפה. מוטב להסביר למשה דויד שאם לא ירסן את אישתו ויחזיק אותה בבית, ואם לא תבוא זו להתנצל לפני ציפורה על הפגיעה שפגעה בה, עתיד משה דויד לחוש היטב את נחת-ידו של ניסים לוי במחצבה. וסופו מחוסר-עבודה וילדיו רעבים ללחם. תחשוב חליפה בדבר ותתקן את דרכיה.
כשנכנס לביתו של משה דויד, שהכיל בסך-כל חדר אחד ופינת-מיטבח, הדהימוּ אותו הדלות והלכלוך ואי-הסדר. ספה כפולה היתה פתוחה לרוחב החדר, סדיניה כהים ומקומטים ותינוק מתגלגל בהם. המיטה נגעה בשולחן רחב שעליו עמדו סירים, צלחות, קעריות מלאות שיירי קליפות של גרעינים, עצמות-עוף מכורסמות, בקבוק-חלב לתינוק ומַפּה מגולגלת בפינה. מכבר לא סר אל משה דויד, אולי מן הימים הראשונים לבואם למקום. הוא לא שיער כמה מוזנח ועלוב הבית. בתחילה היו רוב בתי הכפר כמוהו – קטנים, צפיפותם רבה, וכל המשפחה חיה בחדר אחד ואין לאיש פינה של פרטיוּת, רֶווח בינו לבין האחרים. אולם במשך השנים הצליחו רוב התושבים להוסיף חדר או שניים ולשפר את תנאי מגוריהם, ואילו בביתו של משה דויד לא נגעה כמדומה יד מטפלת מיום שנכנס לגור בו. התקרה שחורה מן הפתיליות, הרצפה מלוכלכת בשִכבה כהה של שומן ואבק שהתקשה, והמקום דומה יותר לאורווה מאשר למִשכּן בני-אדם. "איך אינו מתבייש?" הירהר ניסים, "מדוע אינו מתאמץ לתקן את הבית, להוסיף עליו, להשקיע בו מעט עבודה? הרי משכורתו אינה נמוכה כל-כך. עובד ותיק הוא. וגם אם נחשֵב את הניכויים השונים – עדיין נשְאר לו די כדי לדאוג לביתו. מה הוא עושה בכסף? הולך ושותה? אולי לא הייתי צריך ללחוץ עליו כל-כך? למרות חוצפתו ועקשנותו אין עליו תלונות בעבודה ולא מגיע לו לחיות בצורה כה עלובה. הייתי צריך להקל עליו מעט, בייחוד עכשיו, שכבר הכוח בידי ואין לי חשש ממנו, ועוד למד לקח ממני במסיבה."
חליפה ניצבה בפינת-המיטבח ומשם דיברה אל ניסים לוי. מחבת היתה על הפתילייה ובה שמן רותח. מפעם לפעם החליקה בידה על הידית. קשה היה לטעות במטרת האיוּם המסותר. סיפורים שונים על חליפה התהלכו בכפר, והדֵעה הכללית היתה שהיא מסוגלת לכל דבר, ולכן מוטב שלא להרגיז אותה. במקרה הגרוע ביותר תטען שהתנפלו עליה, ואין זה תענוג גדול ביותר לקבל מחבת שמן רותח בפרצוף.
ניסים לוי התהלך הנה והנה, בזהירות, במעבר הצר שבין השולחן לדלת, והוסיף לחקור אותה. אולם את כעסו האמיתי שמר לשעה שיופיע משה דויד.
חליפה חשה בהיסוסיו והבינה כי משהו מונע בעדו מלהתנפל עליה ולכלות בה את זעמו על כל פגיעותיה באישתו. הם שתקו כמה רגעים והביטו בבן הצעיר, זה שכבר מבקר בבית-הספר, אשר שיחק בקוביות-עץ על הרצפה.
שאלה חליפה: "מה יש לך, ניסים לוי?"
"איפה הבעל שלך?" חזר בעקשנות, "איפה הוא? אני צריך לדבר איתו."
"מה יש? אני לא בן-אדם? כבר לא נאה לך לשוחח איתי? למה אתה לא שואל אותי עוד מה עשיתי לאישתך? למה אתה שותק? אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה רוצה! בבקשה."
"לא אריב איתך. אני לא יכול להכות אותך בחזרה, אַת מבינה? בשבילי אַת לא בן-אדם בכלל. ואין לי עניינים איתך. רק הבעל שלך יִתן את החשבון על המעשים הנאים שעשית בכפר."
"אה, אה," לעגה לו, "כבר אתה גיבור גדול ולמטה מן הכבוד שלך להתעסק איתי? אז בבקשה, תשב, תחכה לו עד שיבוא הביתה."
"איפה הוא?"
"איפה הוא, איפה הוא? מאיִן אני יודעת לאן הלך? אולי יושב אצל מנטלו, שם הוא נמצא כל יום. יותר טוב תשאל אתה את האישה שלך."
ניסים קפץ כנשוך-נחש ועבר מיד בשביל הצר שבין השולחן והקיר, ובינתיים הזיז בלי משׂים כמה מן הקוביות שהילד היה בונה מהן בניינים קטנים, ונעצר ליד חליפה בפינת-המיטבח.
"מה אַת מתכוונת, חליפה?"
"אָה? כבר נהייתי טובה בשבילך לדבר איתי? הרי רצית לחכות למשה דויד, לשמוע ממנו את הכול!"
"מה אַת מתכוונת, חליפה? איתי אַת לא תעשי חוכמות. כאן לא האוטובוס. דבּרי!"
חליפה התבוננה בו ושקלה בדעתה מה תאמר – אם להטיח בפניו את חשדותיה ובדרך זו לגרום לריב בינו לבין ציפורה? האם יאמין לה? וכיצד ישפיע הדבר על יחסו למשה דויד? האם יפטר אותו אחר-כך מן העבודה?
"אני לא אומרת שום דבר, רק מה שאנשים בכפר מדברים. לא, יותר טוב שאני לא אגיד לך מילה. למה שאני אקח דברים כאלה על האחריות שלי?"
ניסים הרים עליה את ידו והיה קרוב להכותה. והיא חייכה אליו בדבּרה. הוא משל ברוחו וחש כמה יימצא מגוחך בחוקרו את חליפה על דברי-הרכילות המסופרים בכפר עליו ועל אישתו. פנה ממנה בשאט-נפש וחזר אל השולחן.
"מה קרה לך, ניסים?" חזרה ושאלה אותו, "איפה הכוח והבריאות שהיו לך? למה אתה עצוב כל-כך?"
ניסים הביט אל הקיר ממול. הירהר מעט. לא פנה אליה וענה: "אני? מה איתך, אישה? זאת רק העייפות מן העבודה והסבלנות שלי שאני לא מתפרץ עלייך וגומר איתך את החשבון. אבל אַל תחשבי לך שתתחמקי ממני וממה שמגיע לך בעד השריטות והמכות שעשית לאישתי."
"למה אתה מענה אותה?"
"אני? את מי?" נִפנה כלפיה בתמיהה.
"למה אתה הולך לבלות אצל הבת של חדידו?"
"מה? זה גם העניין שלך? מה פתאום התחילו כולם עוקבים אחרי המעשים שלי?"
"מה זה העניין שלי? ניסים, יותר טוב שהאישה שלך היתה מאושרת ממך ולא עושה לי צרות."
"תסבירי לי את המילים שלך."
"תחשוב עליהן לבד, ניסים. אני לא צריכה להיות הרופא שפותח לך את העיניים העיוורות שלך. רק תביט בעיניים של האישה שלך," והיא חייכה אליו והביטה בו ברחמים ובאהדה ובלגלוג גם יחד.
"אני אהרוג אותך, חליפה. אם תמשיכי לדבר כך," התרתח ניסים.
"מה איכפת לי? כבר במילא החיים שלי לא שווים פרוטה. למה אתה מרמה את עצמך, ניסים? זאת היא האישה שלך שהרסה לשנינו את החיים. איפה השכל שלך להבין לבד?"
"תפסיקי להזכיר אותה! שקרנית!" קם ושוב התקרב אליה ונופף באגרופו, "אני אלמד אותך לקח על המכות שאַת נתת לה! מנוּולת, מלוכלכת שכמוך, איך אַת מעֵזה?"
חליפה חיכתה כמה רגעים כדי שתישמענה היטב צעקותיו בכל הסביבה ואחר-כך החלה צורחת ומיללת ומכה על סיר בכף גדולה. התעורר הילד הקטן וצרח גם הוא, והשכנים מיהרו מן הבתים הסמוכים אל ביתה, והיא קראה כל הזמן:
"יַא, יַא, הצילו! בא הרוצח הזה להתנקם ממני! בא כמו גנב בזמן שאין הבעל שלי בבית בשביל להתנפל עליי. הצילו – אישה מסכנה!"
והיא מרטה את שׂערה ופרעה אותו ומשכה את חלוקה הקרוע ונופפה בזרועותיה הארוכות. הילד הקטן, ששיחק על הרצפה, קם בפנים חיוורים והסתער על ניסים לוי באגרופיו הדלים:
"שלא תכה את אימא שלי, אתה שומע?"
ניסים נבהל מן המהומה שקמה לפתע, ובייחוד מן התינוק שצרח ללא הפסק כאילו שוחטים אותו, והוא פשט את ידיו וניסה להרחיק מעליו את הילד הקטן.
"עזוֹב, עזוֹב אותי," אמר לו, ומשלא הפסיק, תפס בידיו והחזיקוֹ בכוח. אולם הילד החל נושך אותו ובועט בו ברגליו, וכאשר ניסה להרחיקו מעליו מיהרה חליפה אל החלון וצעקה:
"תבואו! תבוא מהר! משטרה! כבר הלב שלי נקרע, הוא רוצח את הילד שלי! הצילו!"
לעיני האנשים שנכנסו לבית התגלה ניסים כשהוא מחזיק בידיו את הילד הקטן המתפתל כנחש ובועט ונושך בו. לבסוף, כיוון שלא היה יכול לעצור בו, השליך אותו לפינת החדר. שכב שם הילד ויִבּב, ואילו ניסים עמד מרעיד ושפתיו מעלות קצף ועיניו מביטות בזעם ובחרדה על סביבותיו.
ניגש אליו אחד האנשים ואמר: "תירגע, תירגע, ניסים! איפה הלך הכבוד שלך, שאתה כבר לא יכול לחכות עד שיבוא האבא שלהם מן העיר ותדבר איתו על כל מה שיש לך בלב? כך עושים, מתנפלים על האישה והילדים המסכנים כשאין אף אחד בבית?"
ניסים שתק. החדר התמלא אנשים. חליפה מיהרה וחלצה אחד משדיה הגדולים כדי להיניק את התינוק, אף כי גמלה אותו זה מכבר. הכול הביטו אל ניסים בבוז ובשינאה. ואילו הוא תחב את חולצתו לתוך מכנסיו ומחה את הזיעה מעל מצחו, העיף מבט בחליפה היושבת על המיטה והסתלק כאילו לא חש כלל בקהל שהקיף אותו.
"איפה הלך השכל של ניסים לוי?" התלחשו האנשים לאחר שיצא, "מה הוא רצה לעשות לך, חליפה?"
כעבור כמה דקות החלו משוחחים בקול וחוקרים את הילד. תוך שעה התפרסם בכל הכפר כי הלך ניסים לוי והִכה את האישה והילד של משה דויד מפני המריבה שהיתה לה באוטובוס עם אישתו. והכול אמרו: "איפה הכבוד של ניסים לוי שהלך להכות אישה? מה קרה לו שנהיה משוגע כזה?"
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.