מי שמכיר את דעתי על נתניהו ועל הנזק החמור ששלטונו גורם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, למדינת החוק, לטוהר המידות, ויראה את כותרת המאמר, יחשוב, מן הסתם, שאני חומד לצון, או שזו כותרת פרובוקטיבית שנועדה לצוד את עיני הקורא אך המסר הפוך. אז זהו, שלא. כבר כעת אבהיר, שאני מתכוון לכך ברצינות.
לא שיניתי את דעתי על נתניהו ועל נזקיו. אדרבא, השנה האחרונה, שבה הוא פעל כראש האופוזיציה למדינה, יצר דה-לגיטימציה לממשלה שאדם אחר עומד בראשה, חתר ללא כל רסן תחת הדמוקרטיה, הנהיג אופוזיציה פראית שהשתוללה בכנסת, רק חיזקה את עמדתי. גם לא שכחתי מה קרה בפעם שעברה שכחול לבן הקימה עמו קואליציה, צעד שתמכתי בו, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. גם לא שיניתי את תמיכתי בחוק האוסר להטיל הקמת ממשלה על מי שהוגש נגדו כתב אישום.
אבל פוליטיקה היא אמנות האפשר והיא צריכה לפעול במסגרת האפשר. ויש להודות, במסגרת האפשר הסיכוי לכונן קואליציה טובה קלוש, וכל עוד הליכוד לא יעמיד בראשו אדם נורמטיבי, זה לא עומד להשתנות. ואם אין סיכוי לכונן קואליציה טובה, יש לבחור בין חלופות רעות את הרע במיעוטו. על פי כל הסקרים וכל ההערכות, יש היתכנות לשתי קואליציות אפשריות.
האחת היא קואליציה עם בן-גביר. בן-גביר מגלם הכהניזם במרעו – פשיזם גזעני טרוריסטי. הצגת ה"התמתנות" שלו, הופכת אותו למסוכן יותר מכל הכהניסטים, בעבר ובהווה, כיוון שהיא מכניסה אותו למיינסטרים, יוצרת לו לגיטימציה ומחזקת בכך את הכהניזם. הלבנת הכהניזם היא הנזק החמור ביותר שנתניהו גרם לחברה הישראלית, אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה לכך של שופטי בג"ץ ושל התקשורת. מי שחושב, שמטרתו של בן גביר היא להיות שר בממשלה, אינו אלא טועה. החברות בממשלה היא תחנה שנועדה להגביר את הלגיטימציה לכהניסטים, אך המטרה היא לכבוש את הימין בבוקר שאחרי נתניהו ולהגיע לשלטון. בן גביר מחזק את הפופולריות שלו ואת האחיזה שלו בקרב ציבור ימני רחב ובכוונתו לקצור את פירות השנאה שנתניהו זרע. היום שבו הכהניסט יהיה שר בממשלת ישראל יהיה יום שחור בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. רק המחשבה על כך שבאזכרה השנתית ל"רב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב) ינאם נציג ממשלת ישראל – מצמררת.
האפשרות האחרת אינה טובה יותר – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזו שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומכת באויבי ישראל בכל עימות, תומכת בטרור נגד ישראל. הסיפורים על "תמיכה מבחוץ" או על "הצבעה אחת" הם הבל ורעות רוח. תמיכה (או הימנעות) מבחוץ גרועה אף יותר מחברות בקואליציה, כי היא מחייבת מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה, ובכל שבוע יש עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. יש ניגוד עניינים מוחלט בין ממשלה ישראלית, המחויבת לטובתה של ישראל, לבין רשימה שמחויבת לרעתה של ישראל. יתר על כן, אין שום סיכוי להישרדות של ממשלה כזו יותר משבועות ספורים. בניגוד לרע"ם, המכריזה שהיא מניחה בצד את כל הנושאים הלאומיים, נותנת לממשלה חופש פעולה בענייני חוץ וביטחון ומתמקדת בנושאים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל (וכפי שראינו, לפחות בכנסת הקודמת לא כל הח"כים של רע"ם הפנימו את חזונו של מנסור עבאס, ולא עמדו בכלל הזה) – הרשימה המשותפת מחויבת לנושא הלאומני. ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת לא תוכל להפעיל את צה"ל נגד התבססות איראן בסוריה והתחמשות חיזבאללה. היא לא תוכל לשלוח את לוחמי צה"ל לעצור את המחבלים במיטתם לפני שהם יוצאים לפיגועים בישראל. היא לא תוכל להגיב על ירי רקטות על ישראל. ברגע שישראל תפעל, הרשימה המשותפת תצביע נגד הממשלה, ואחרי השנה האחרונה, איננו יכולים להשלות את עצמו שבעניינים הלאומיים ניתן לסמוך על גיבוי של האופוזיציה בראשות נתניהו... ממשלה כזו תיפול מהר מאוד ונלך לבחירות שבהן נתניהו ובן גביר יזכו בניצחון סוחף.
יש להכריז על הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ועל רשימת הכהניסטים ועוזריהם כפסולות חיתון, בכל מחיר. זה ייהרג ובל יעבור. וברגע שפסלנו את שתי החלופות הרעות הללו, מה האפשרויות שבידינו? כמובן, סיבוב בחירות שישי. בנוסף לנזק הכלכלי והנזק לדמוקרטיה בסבבי הבחירות החוזרים ונשנים – מה ישתנה לאחר בחירות כאלו? נחזור לאותן דילמות.
בני גנץ מאמין שאם גוש נתניהו לא יקבל 61 מנדטים, החרדים ילכו אתו לקואליציה. אני בספק אם הדבר נכון. הם אינם פוסלים אותו, אך הקהל שלהם דבק בנתניהו ולכל היותר הם ינסו לדחוף לממשלת אחדות של כחול לבן-תקווה חדשה עם הליכוד. ואם הם ינטשו את גוש נתניהו ויצטרפו לממשלת גנץ, המחיר שידרשו בתמורה עלול להיות כבד מנשוא.
לכן, בעוד יש להכריז על המשותפת ובן גביר כפסולי חיתון, אין מנוס מראיית נתניהו כשותף לגיטימי. אני מקווה, שהפעם יש עתיד וכחול לבן ילכו יחד לממשלה כזו, כדי להוות גורם חזק ומשמעותי יותר מכחול לבן לבדה בממשלת האחדות הקודמת. אבל קואליציה עם נתניהו – לא בכל מחיר, אלא בתנאים מסוימים, ואלו הם:
א. ממשלה רוטציונית, שבה גנץ/לפיד יהיה הראשון ונתניהו שני. למה? כי אם נתניהו יהיה הראשון – לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו.
ב. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו. כן, לפיד וגנץ יוותרו על דרישה לתפקיד שר הביטחון או החוץ. הליכוד יקבל את תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.
ג. כל חקיקה בנושא מערכת המשפט מחייבת את הסכמת הגוש שבהנהגת גנץ/לפיד. ולמען הסר ספק – לא יעלה כלל חוק מגה-שחיתות הצרפתי ולא פסקת התגברות בפחות משבעים ח"כים.
ד. ולפני הכול – זו ממשלה בלי פסולי החיתון.
האם יש סיכוי שהליכוד יסכים לתנאים האלה? איני יודע. אך אלה, בעיניי, קווים אדומים. על בסיסם, ניתן להקים ממשלה עם הליכוד. אני מקווה, שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל האישומים, הוא יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם יורשע, יכהן מי שהליכוד יבחר כמנהיגו. וכעת, מטרת-העל היא למנוע 61 מנדטים לגוש בן גביר.
2. צרור הערות 27.7.22
* ואם הבעייה משפטית? – הודעות הרגעה מישראל ומרוסיה, מבשרות על כך שאין משבר ביחסים ושני הצדדים מנסים להנמיך את הלהבות. וזה בסדר גמור, אין לנו שום אינטרס בעימות עם רוסיה. הבעייה היא בתוכן ההודעה הזאת. התוכן שנשמע היום הן מצד גורמים מדיניים בישראל והן ברוסיה, הוא שסוגיית פעילות הסוכנות ברוסיה היא משפטית ולא מדינית. נו, ואם הבעייה היא משפטית, מה זה נותן לנו? יכול להיות שזה אף מחריף את הבעייה. אם הבעייה היא מדינית, אפשר לפתור אותה באופן מדיני. אם הבעייה היא משפטית, לכאורה בית המשפט במוסקבה יפסוק. ואם הוא יפסוק שיש להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית, מה יעזרו לנו הדיבורים על כך שאין משבר? הפסקת הפעילות – היא-היא המשבר החמור ביותר.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, באשר הוא. היא קיימת כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה, זו זכות קיומה. אם נפגעת היכולת לחזק את הזהות היהודית של יהדות רוסיה והיכולת לעודד עלייה רוסית לארץ – אין משבר גדול מזה.
בעייה משפטית? ברוסיה? רוסיה אינה מדינת חוק. היא דיקטטורה. על פי פוטין יישק דבר. כאשר דיקטטורים אומרים שהם אינם יכולים להתערב כי זה עניין משפטי – הם משקרים. זה כמו שמובארק נהג להסביר שאינו יכול לפעול נגד ההסתה האנטישמית בתקשורת המצרית, כי זו תקשורת חופשית והוא אינו יכול להתערב בה. כאשר דיקטטור כמו פוטין מסתתר מאחורי עצמאות המשפט, כביכול, זה סימן מבשר רע.
* חגיגה ברח' שוקן – הרוסים החליטו להוציא אל מחוץ לחוק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה, וסוף סוף חוזר הסומק ללחיי השוקניסטים. סוף סוף יש להם סיבה למסיבה.
החלה בכך קרולינה לנדסמן ביום שישי, והחרה החזיק אחריה ביום ראשון גדעון לוי. כותרת הפשקוויל: "אולי מדינה נורמלית?" – "מדינה נורמלית" היא שם קוד למדינה לא-יהודית. הנורמליזציה של המדינה היא דה-ציוניזציה שלה. "אפשר להתחיל, למשל, במדיניות הגירה נורמלית, כנהוג בכל מדינה נורמלית." הגירה – כלומר לא עליית יהודים לארץ ישראל. מדינה נורמלית, שאנשים מהגרים אליה וממנה. והוא יוצא בפשקוויל חוצץ נגד העלייה לארץ ונגד עידוד עלייה, ונגד הפעילות בגולה לעידוד עלייה שהיא פגיעה בנורמליות של המדינות שבהן אנו פועלים, "כי 'לנו מותר הכול'." הוא מהלל ומשבח את פוטין ש"ביקש לשים קץ להתערבותה של מדינה זרה בעניינים הפנימיים של ארצו." כי איזה עניין יש לישראל ביהודים? הרי היהודים אינם לאום. אנחנו ישראלים והם רוסים ולכן הם עניין פנימי של רוסיה. והוא מיתמם, "לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ניסתה פולין לעודד כאן בגלוי ועל ידי שליח ממסדי את שיבתם של יוצאיה ושל צאצאיהם לארצם. אבל לישראל מותר." וכהרגלו, הוא מוסיף עוד נדבך לפרוטוקולים של זקני ציון: "פוטין בוודאי ייאלץ לוותר על דרישתו, כי הממסד היהודי חזק יותר." הרי ידוע שהממסד היהודי שולט בעולם.
עיקר הפשקוויל הוא התנגדות מוחלטת לעלייה לארץ. "לשם מה ישראל צריכה לבחוש במדינות אחרות בניסיונה לגייס, לשדל, לשחד או לשכנע יהודים, חצי-יהודים ורבע-יהודים להגר לכאן. לשם מה כל הממסד השמן הזה, שנפוץ בכל העולם, לשם מה כל תוכניות ה'תגלית' ו'המסע' הנלעגות, בשעה שברור כי בישראל אין עוד מקום. מדינה עולה על גדותיה ועדיין רוצה עוד ועוד. תאוות האוכלוסייה ובולמוס העלייה אינם יודעים שובע, במדינה שחיים בה 9.5 מיליון אזרחים על פיסת ארץ צרה להחריד... היהודים בטוחים ומשגשגים כמעט בכל העולם – ישראל היא הבטוחה פחות מכל שאר המקומות – ונקראים לבוא הנה ולהציל את נפשותיהם דווקא כאן, בארץ הצפופה והמיוסרת הזאת. אבל הבעייה איננה רק המקום שנגמר, שכן ישראל תמיד יכולה לכבוש עוד אדמות. הבעייה היא גם בהצדקת מדיניות ההגירה: היא נשענת בהכרח על תפישה גזענית."
כמובן. הרי אצל גדעון לוי מדינה יהודית היא גזענות. הוא לא נגד מדינות לאום. הוא בעדן. הוא מתנגד למדינת לאום אחת בלבד – של העם היהודי. כי היא "גזענות". גישתו היא אנטישמית מובהקת. אגב, אם אין מקום בארץ, האם גדעון לוי יקרא לפלשתינאים לוותר על דרישת "זכות" השיבה? חס וחלילה. "וכל ילידי הארץ, להם אין זכויות מולדות? למה לקשישה שנולדה בחיפה לא הותר לשוב אליה בערוב ימיה, כאשר במקום גלותה, סוריה, היתה מלחמת האזרחים בעיצומה? תנו הסבר אחד שמניח את הדעת. ולמה לאחיה, אזרח המדינה, לא עמדה הזכות להציל את אחותו? ג'רמי מניו יורק ולאוניד מקייב כן, סעדייה מירמוכ לא." וכן הלאה וכן הלאה. אם לתמצת את השקפתו – יש לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים, כי אין בה מקום, אך יש להציף אותה במיליוני פלשתינאים, כי להם יש מקום. אפשר לקבוע קטיגורית – כל דבר שגדעון לוי כותב בעדו, הוא דבר רע. כל דבר שהוא כותב נגדו, הוא דבר טוב. וכאשר הפוסט ציונים והאנטי ציונים מתלהבים מההחלטה של פוטין, אות הוא, כי מדובר בהחלטה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי לסכלה.
* ברוך שפטרנו – השתתפותם של כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל היא ביטוי נפלא של השוויון האזרחי ומהלך חיובי של השתלבות ערביי ישראל במדינה. ואין לי שום ציפיה מאף ערבי לשיר "נפש יהודי הומייה," אלא רק לכבד בקימה את המנון המדינה. אבל מי שמביע תמיכה באויב, שעה שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת רקטות, בין אם הוא ערבי או יהודי, אינו ראוי לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. ולכן, תגובתי לפרישתו של דאבור היא: ברוך שפטרנו.
* הביביזם המזוקק – רוצים להיחשף לתמצית המזוקקת של הביביזם? הנה, דברים שאמר הפעיל הביביסטי המובהק מיכאל בן שושן, כשנשאל איך פותרים את הבעייה (של הפרקליטות וכו' ש"רודפים" את נתניהו, שכביכול תופרים תיקים וכל סט השקרים המוכר): "אני יש לי זווית ראיה קצת קיצונית, אבל היא מהירה ופותרת את כל הבעייה. עושים משפט ראווה, מוציאים את האנשים שיש הרבה ראיות לתפוס אותם, אנשים שיש להם כוח היום, שהשתמשו בכוח שלהם להשחית, צובע קיר בצבע לבן, קיר יפה כזה צובע אותו בלבן, מעמיד אותם בשורה, מוציא להורג. וכל מי שבא אחריו, כל מי שיראה את הסצנה הזאת שמוציאים אותם להורג על בגידה במוסדות המדינה ובמדינה, כולם יבואו לזמר על מה שהם עשו. לבנות שלושה בתי כלא חדשים והמדינה שלנו תיראה הרבה יותר טוב ואז הכל יסתדר."
ועכשיו כל המתייפייפים והאידיוטים השימושיים יסבירו לי בכובד ראש מלאכותי למה זאת לא הסתה, הרי הוא לא שלח מישהו לרצוח אותם, רק הביע את דעתו בלה בלה בלה חופש הביטוי וכל החרטא השחוקה. אגב, למה לצבוע את הקיר בלבן? לא חבל על הצבע? לא. אסתטיקה של מוות היא יסוד מרכזי בפשיזם.
* המשוב הטוב ביותר – אמר לי אדם שפגשתי. "הצבעתי בבחירות לבנט, ולכל אורך השנה כעסתי עליו מאוד. עד שקראתי לאחרונה מאמר שלך ב'ישראל היום', שפקח לי את העיניים, ושיניתי את דעתי על הצעד שלו ועל ממשלתו מן הקצה אל הקצה." אין משוב טוב יותר לפובליציסט, מאשר אמירה כזו. כדי להשפיע כך על עמדתו של אדם אחד, כדאי לי לחטוף את כל הגידופים המתלהמים של הביביסטים.
* שערי תשובה – אנשים שמתרשמים מהצגות ה"התמתנות", כביכול, של בן גביר הכהניסט, שואלים אותי האם הוא פסול עד אחרית ימיו בגלל דברים שעשה בעבר? האם לא נכון לתת לו הזדמנות? ותשובתי היא: אדרבא ואדרבא. אני בעד לתת לו הזדמנות, אם רק יחזור בתשובה. שערי תשובה אינם ננעלים. אדרבא, ביום שבו יוקיע את הכהניזם, יוקיע את "הרב" כהנא שר"י, יכה על חטא על דרכו עד כה, ינתק כל קשר עם שותפיו ההדוקים וחבריו להנהגת עוצמה כהניסטית – מרזל, גופשטיין ובן ארי, והם יוקיעו אותו ויכנו אותו בוגד, בן גביר יהיה לגיטימי. ביום שבו הוא יצהיר שהוא מכיר בכך שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ברוח מגילת העצמאות, הוא יהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.
* תמר אשל – כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמיתית היתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.
תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק היתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא היתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא היתה תמיד מן הניצים במפלגתה.
הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והיתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו איתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה איתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף היתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.
באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והיתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והיתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.
אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי, בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמיתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעלייה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תוכנית אלון.
הפעם האחרונה שבה שוחחנו היתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע. בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך איתה ראיון מקיף. היא היתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עימה.
כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא היתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, היתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים. יהי זכרה ברוך!
* הח' – בטופס הרשמה לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית, היה עליי לסמן את ההגדרה שיש להקדים לשמי. האפשרויות היו: פרופ', ד"ר, רב, גברת, אדון. והיתה כוכבית של שדה חובה ולא היתה הגדרה: "אחר" (אגב, במגדר היתה אפשרות: גבר, אישה, אחר).
אבל איני עונה על אף אחת מההגדרות. מה לעשות?
* ביד הלשון: עלה לגנ"ם – מתוך רשומה שכתב הרב אביה הכהן: "מאז שהרב עמיטל עלה לגנ"מ הרבה השתנה פה." מה פירוש עלה לגנ"מ? – עלה לגנזי מרומים. נפטר, הלך לעולמו, בהגדרה השמורה לגדולי תורה. גנזי מרומים – גן עדן.
המשפט של הרב אביה מתכתב עם שירו של אהוד בנאי על מאיר אריאל, "בלוז כנעני", שנפתח במילים "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן."
אורי הייטנר