נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ח
חליפה מסַפּרת

בשעה מאוחרת בלילה, באוטובוס האחרון, הגיע משה דויד לכפר. הכיכר הקטנה, שבה נמצאים החנויות ומשרד-הדואר, היתה חשוכה לגמרי וברוב הבתים כבר כבה האור. הוא גישש את דרכו בסימטה הארוכה, היין ששתה עירפל את מוחו, הנסיעה באוטובוס הריק יִסרה את קיבתו והוא השתוקק למנוחה ולשינה. מדוע הדרך לבית ארוכה מן הרגיל? פתאום ראה שטעה והרחיק מרחק כמה בתים בלי לחוש כלל במִפנה אל ביתו, עד שהגיע לקצה הסימטה, מקום שניראים מרחוק, במזרח, צלליותיהם של ההרים הגבוהים, ואורות מנצנצים.
שב על עקביו ופתח את השער הקטן. החלונות היו אפלים, והדלת כרגיל – לא נעולה. התפלא על חליפה שהקדימה לעלות על משכבה בלי לחכות לו, לרוץ לקראת האוטובוס ולמלא את הבית צעקות בהיכנסו. הוא חלץ את נעליו בפתח וחמק פנימה. הילדים ישנו על מיטת-הברזל שמתחת לשולחן, הנמשכת עד לפינת-המיטבח. ובעֵבר השני עמדה הספה הכפולה שלו ושל חליפה. "מדוע אני לא שומע את נחרתה? האם אינה ישנה? האם איננה בבית? להדליק את החשמל? לא, הילדים יתעוררו."
התקרב בחשאי למיטתו, פשט את בגדיו העליונים. היא מחכה דומם במיטה. האם היא ישנה? אולי קרה לה משהו? אולי התעלפה? מה היא זוממת? עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בה, העלה רגליו על המיטה, יִשר אותן ושכב קופא במקומו. עדיין לא העֵז להניח ראשו על הכר. לבסוף ריפה את אבריו והחל לגשש אחר השמיכה כדי להתעטף בה והתהפך על צידו כלפיה. האם היא שומעת? חיכה, הביט בה. האם היא מסתכלת בו? עוקבת אחריו? האם היא נושמת?
לפתע חש כאב חד מפלח את בטנו וכל מעיו מתהפכים בו. תפס בשתי ידיו במקום הכאב ולא הבין מה קרה לו. האם התפוצץ דבר-מה בתוכו? האם השתייה קטלה אותי? התקפל מרוב כאב ונאנק כילד קטן והתגלגל לעבר שפת המיטב, וכמעט נפל ארצה.
"שתוֹק!" לחשה לו בקול תקיף ושקט ומשכה אותו בכוח אל המיטה. היא שהִכתה בו אפוא באגרוף! שכבה לה בחושך וחיכתה לבואו. לא נרדמה, ארבה לו, הניחה לו להיכנס בשקט, לזחול אל המיטה כגנב, להכין עצמו לשינה. ולבסוף – הִכתה בו בכל כוחה וכמעט הרגה אותו מרוב כאב. ואיפה – בבטנו, לאחר שתייה, ובמפתיע.
"רוצחת!"
"שתוֹק!" חזרה ולחשה כאילו ניחשה את מחשבותיו, "אם תצעק, תעיר את הילדים."
בלע את רוקו ותקע אגרופיו במזרן ושאל אותה בקול חנוק:
"מה אַת רוצה, אישה?"
יינוֹ פג לאחר המכה והוא קירב ברכיו אל כתפיו, כמצטנף מפניה, וכדי להקל על כאבו.
"איפה היית, יא ממזר שכמוך?"
"מה אַת שואלת?" נאנק, "כבר חדש בשבילך לאן אני הולך כל ערב? ישבתי עם מנטלו. ואם הילדים לא היו כאן, כבר לא היית יוצאת ממני בשלום על ההתעללות שלך – "
"מה עשית אצל מנטלו?"
"דיברתי."
"ומן הדיבורים שלו אתה שיכור כל-כך, יא שקרן שכמוך?"
"מה זה העניין שלך?"
"מה זה העניין שלי? – שאתה מסתיר ממני מה שאתה עושה?"
"מי מסתיר? את לא יודעת שאני שותה? זה חדש בשבילך? מה יש לי להסתיר ממך?"
"רק שתית?"
"מה אַת מתכוונת, אישה?"
"אתה יודע שהיה כאן ניסים לוי הערב? חיפש אותך."
"מה זה קשור?"
"קשור מאוד. הִכּה את הילד שלך."
"מה? שטויות. מה אַת מדברת, אישה?"
"שטויות? טוב, תשאל מחר בכל הכפר. יגידו לך אם אני מדברת שטויות ואם לא. כבר אתה לא מאמין לי וחושב שאני משקרת אותך, ועד שאתה לא שואל אנשים ברחוב אתה לא מאמין למילים של אישתך?"
"מה פתאום הִכה אותו."
"מפני שהתנפל עליו ורצה לעצור אותו – "
"מה לעצור? דבּרי אישה, מה אַת משחקת איתי? רק תגידי מה המנוּול הזה עשה ואני הולך מיד אליו ומסדֵר איתו את כל החשבונות. מה הוא רצה לעשות כאן?"
"אמרתי לְך, חיכה לְך."
"ומה עשה כאשר לא באתי?"
"התרגז עליי, רצה להכות אותי, רץ עליו הילד – הִכּה והשליך אותו. באו השכנים והפרידו בינינו."
"אני אהרוג אותו, חליפה! מה אַת עשית פתאום חושך בבית, אנחנו מתביישים? אנחנו חיים בגלות? אין משטרה בארץ? אבל למה לי משטרה? אני פשוט אהרוג אותו. עוד הלילה אלך אליו הביתה. כבר נמאסו לי החיים ממנו – כל היום, ועכשיו הוא בא אצלי לבית. מה הוא רוצה ממני, כמה הוא יכול עוד למרר את החיים שלנו? לא מספיק שהִכה אותי בערב החגיגה, עוד מעֵז לבוא אלינו, כאילו כל הכפר כבר שייך לו וגם הנשמות שלנו שייכות לו והגופות שלנו. למה אַת לא מדליקה את החשמל? אני צריך להתלבש."
"למה אתה לא שואל מדוע הוא רצה להכות אותי?"
"מה זה חשוב לי? אם הוא עשה כך, הוא ישלם בעד זה."
"למה אתה לא שואל מדוע?"
"אמרתי לך – תדליקי את החשמל."
"שתוק! הילדים יתעוררו ממך. חכה, אַל תקום – לפני שאתה הולך אליו אני אגיד לך מדוע הוא בא אלינו."
"מה אַת שוב זוממת, אישה?"
היא עצרה בידו שנשלחה לעבר הכפתור ואמרה: "אתה יודע למה התחילה המריבה עם ניסים לוי? מפני שהאישה שלו קראה לי באוטובוס 'גנבה'."
"מה! מה אַת מסתירה ממני, מה אַת עשית לה, חליפה?"
"..."
"למה אַת שותקת? סַפּרי, מה קרה?"
"..."
"דבּרי! איפה היא עכשיו?"
משה דויד נפנה אליה, עמד על ברכיו במיטה, שלח את ידו אל פניה וסובב את ראשה לעומתו. "דבּרי! דבּרי!" אולם היא פנתה בעקשנות לעבר השני. בחשכה החליקו אצבעותיו על פניה, ולפתע חש שהן רטובות.
"אַת בוכה, חליפה? סַפּרי מה היא פגעה בך?"
"אתה לא רוצה אותי," התייפחה חליפה, "אתה לא צריך לי. רק חושב עליה כל היום, ולא איכפת לך מאישתך ומהילד שלך שהִכה אותו ניסים לוי. ואם אתה שומע עליה, מיד נעלמת כל השינאה שלך. אתה שותק, משה דויד? תסלח לי על כל הצרות שאני עשיתי לך בחיים שלנו, וגם היום, כשהיא הִכתה אותי באוטובוס, אולי היא לא היתה אשמה כל-כך כמו שחשבתי קודם. אתה תלך עכשיו לניסים לוי? אתה תדבר איתו מחר?"
"..."
"אתה רואה? אף אחד לא מגן על האישה שלך, משה דויד. כל החיים שלי אני צריכה להילחם לבד נגד כולם. ואתה דומה לה, לאישה של ניסים לוי. כשאני קיללתי את בעלה ואמרתי לה בפּנים את כל המעשים היפים שלו, היא לא אמרה עליך אפילו מילה רעת אחת. וכשאני הזכרתי את השם שלכם ביחד התנפלה עליי כמו מטורפת והתחילה לסתום לי את הפה עד שחשבתי שאני נחנקת. עכשיו, שבא ניסים לוי ושפך על אישתך את כל הבוז שלו והתנפל עליה, אתה לא יכול לעשות לו דבר מפני שגם אתה מתנהג אליה כמו שהיא אליך ולא יכול לפגוע בה. כמה צריך לרחם עלינו, משה, אחרי החיים האומללים שאנחנו עשינו ביחד."
משה דויד התבונן בה ככל שיכלו עיניו להבחין באפלה בגוף השׂרוּע מולו. החשכה המיסה את זיכרון היקף הגוף העצום, האברים הבלתי-מטופחים, השׂער הפרוע והקשה, הגסות. "אני לא בן-אדם אני," הירהר. "מסכנה אַת, חליפה, שקילקלתי לך את חייך מפני האכזבות שלי. אני אשם בכול – בכל ההתנהגות שלך, ואפילו אם אַת הכית אותי ובכפר צוחקים ממני ומפחדים ממך, זה הכול שום דבר עדיין לעומת הצער שאני גרמתי לך במעשים שלי. אַת לא אשמה, חליפה, רק הגורל שלנו עשה אותנו רעים כל-כך. והילדים שלנו מוטב שלא היו נולדים ויוצאים לאוויר העולם."
והוא ליטף את ידה ואת אצבעותיה המגודלות ואמר: "אני אעשה כל מה שתרצי, חליפה. תסלחי לי על ההתנהגות שלי איתך עד עכשיו. האמיני לי שגם אני רציתי שיהיה לנו טוב ונוכל לגדל את הילדים שלנו בשמחה ולהיות עשירים, ואז גם היו מכבדים אותנו האנשים בכפר ולא היינו צריכים לעשות מעצמנו לעג בפה שלהם. אם היא פגעה בך, אני אלך לשם ואגיד להם הכול בפרצוף ולא איכפת לי משום דבר. אַל תגידי לי שאף אחד לא מגן על האישה של משה דויד. כאשר אני מבטיח לך – כל כוח שבעולם לא יעצור אותי. למה אַת שותקת, חליפה? אַל תגידי שאני כמו האישה שלו. עלֵינו אין שום דבר רע להגיד. הוא אשם בכול, לא צריך להשוות את החיים שלנו לחיים שלהם. ואם היא פגעה בך באוטובוס – אני מבטיח לך שלא יעבור הדבר בשלום ולא אתן לו לפגוע בכבוד המשפחה שלנו. אַת שומעת, חליפה? למה אַת שותקת? אַת שותקת? אַת טועה בכל מה שאַת חושבת עליי, אני כבר אקום ואלך – "
"אני לא רוצה שאתה תלך אליו."
"מה איתך?"
"אני לא רוצה שאתה תלך. כבר שכחתי כל מה שהיה. יותר טוב לי לשמוע את הדיבורים האלה שלך מכל המריבות שלכם בחוץ. אני רוצה שאתה תישאר איתי."
"..."
"למה אתה לא בא אליי, משה?"
"אני לא יכול, אישה. אני עייף, רוצה לישון. הרג אותי כל הקוניאק ששתיתי הערב. פעם אחרת."
"אני לא יכולה יותר, למה אתה לא אוהב אותי? אני צריכה אותך, יש לי צורך אצלי."
"אַת יודעת שאי-אפשר להכריח את זה. עזבי אותי. לא, לא! מה אַת עושה? אסור כך..."
"אתה לא רוצה אותי, אתה משקר, ואני צריכה אותך, משה, משה..."
והיא החלה מחבקת אותו בכל כוחה ומלטפת בידיה הגדולות את גבו ואת ירכיו, והוא מתפתל בתוך ידיה ולוחש: "עזבי אותי, אישה, אסור להכריח..."
חליפה לא שמעה לו ונישקה בלהיטות את פניו וצווארו וחזהו, וידיה עוברות על גופו ותובעות ממנו ומחַיוֹת אותו. הוא שכב על גבו וידיו פרושׂות לצדדים, מפקיר עצמו ללטיפותיה ולנשיקותיה ולאהבתה שאינה יודעת גבול. עיניו נעצמו מעט. חליפה לא הרפתה ממנו, והוא חש כיצד שרירי רגליו נמתחים לעומתה. התמלאה חליפה שמחה וחזרה ונישקה אותו על פניו וקירבה אותו אליה. וכשראתה שאינו בא מיד, תפסה בו בידיה והצמידה אותו אליה. החזיקה בידה גוף שהיה מדולדל כסחבה, קהה ואטום, וידיו פרושׂות לצדדים כמשותקות וכמו אינן שייכות לו.
כבשׁה ראשה בחזהו ובבטנו והחלה חופרת בו בייאוש, ואחר-כך חזרה ונלחצה אליו ותפסה רגל אחת משלו ולחצה בכל כוחה והידקה אליה. לקחה את ידיו ומשכה וכרכה סביב גופה ועל גבה ועל מותניה, והחלה מעבירה בידה את כף-ידו על חזהּ ועל בטנה ועל ירכיה. והאצבעות היו אילמות כשל בּובּת-קש. היא פרצה בבכי חנוק ונפנתה אליו ועלתה על גופו העירום ולחצה אותו בכל כובדה כמבקשת לחנוק כל חלק ממנו באותם אברים שלה שכיסוהו. נשימתו נעצרה. הניע ידיו כטובע וקרא קריאות קטועות ושלח רגליו באוויר כשהוא מתפתל כולו ומנסה לדחוף אותה מעליו ולהשתחרר ממנה, אלא שלא הניחה לו.
"משה, משה..." לקחה ידו בידה והרטיבה אותה בדמעותיה, "כל השריפה שלי נחנקה בי, אבל לא נכבתה. אני אמות מרוב אהבה אליך, אני אמות."
והוא לא שמע. משהִרפתה ממנו התרוקן ראשו ושקע בשינה כבדה. "כאילו הרגו אותו," חשבה, "אוי, משה, משה, כמה אני צריכה אותך! למה אתה מת בתוכי במקום לאהוב?"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.