נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ט
"ציפורה, למה אַת מתעניינת איפה נמצא משה דויד?"

"אתה היית אצלה?"
"אַת לא ישנה, ציפורה?"
כאשר חזר נכנס לרגע לחדרם לראות מה שלומה. בדרך-כלל ישֵן היה לבדו עם הילדים בחדר השני.
"מה היא אמרה לך? מה עשית לה?"
"אני לא רציתי לדבר איתה. חיכיתי למשה דויד שיבוא. אחר-כך התחילה לעשות לי צעקות, והתנפלה עליי עם הבן שלה, והתאספו השכנים. אבל לא נגמרו החשבונות שלי איתם, עוד תִראי."
"והוא לא בא? אתה לא רבת איתו?"
"הוא עוד יִראה ממני מחר. חוצפה – עוזב את האישה והילדים והולך לו לדרכו, ואחר-כך הם באים ועושים ממני צחוק, בלי שאוכל להחזיר להם על מה שגרמו לך."
"חיכית לו?"
"כן. כל הערב, עד שהתחילה לצעוק, והסתלקתי."
"טוב עשית שלא דיברת אליה. היא בן-אדם איום. עוד עכשיו אני מפחדת מפני הידיים שלה שתפסו בי וחנקו אותי. מוטב שהוא ידבר איתה ויסביר לה שלא תתנהג כמו חיה."
"הוא! הוא! אַת יכולה לסמוך עליו? אדם שעוזב כל ערב את אישתו והילדים והולך לשבת אצל מנטלו ולשתות עד שהדֵעה שלו משתגעת – "
"היא אמרה לך שהיה אצל מנטלו?"
"מה חשוב לך איפה היה?"
זיק של חשד החל מכרסם בליבו. "מה אמרה חליפה? – 'לך תשאל את האישה שלך איפה הוא!' – ועכשיו היא חוקרת על-אודותיו. מה מתרחש מסביבו? האם הם יודעים משהו ואינם מספּרים? כלום קשרו עליו קשר ולועגים לו ומבקשים להפילו בפח? – שטויות. לוּ היתה יודעת איפה נמצא משה דויד לא היתה שואלת אותו. ואולי היא מרמה? מנסה להטעותו? אי-אפשר לתת אמון באיש. האם הם נפגשים אצל מנטלו כפי שחליפה רמזה? אולי היתה שם היום, והוא לא בא? ואולי להיפך? אלוהים, רק החשדות בלבד מספיקים כדי לרצות לרצוח מישהו. הלוואי שיהיה לי כוח להתאפק, שלא יֵצא שאני בעצמי מקלקל את הכול. אסור להראות שאני חושד, שאני יודע משהו. היא לא תסלח לי אם שוב אפגע בה."
"הוטב לך, ציפורה?"
רצתה לומר: "אני בריאה, ניסים. מעולם לא הייתי בריאה כל-כך. חליפה ואתה, והאנשים שבאוטובוס, כולכם ריפאתם אותי ממחלתי ועשיתם אותי חזקה כפליים. הוֹ, ניסים כל השנים חשבתי שאני החלשה ואתה חזק, ולכן ניסיתי להיות עליונה עליך ולהיאבק עימך, ולא הצלחתי. כל פעם אתה היית מפתה אותי מחדש ומוליד לי ילד ועושה אותי שפחה שלך, ואילו אני הייתי מחזירה לך בכל כוחי המועט, ומתעללת בך, וזקוקה לך כאחד, כדי שיהיה תמיד מישהו על-ידי שאפשר להזיק לו ולהישען עליו. אבל עכשיו אתה נשרת ממני, כאילו מעולם לא חיינו יחד, והבית והמשפחה והילדים הם רק חלום שחלמה מישהי אחרת. אולי רק היום, באוטובוס, נוכחתי כמה אינני שייכת לא לך ולא לכפר ולא לאיש מכם. ולכן נעשיתי כה בריאה וחזקה עד שאני לא צריכה אפילו להילחם בך. אתה מבין, ניסים? אתה יכול לעשות בי הערב מה שתִרצה – כי בליבי כבר עזבתי אותך. וגם אם יתחילו בתוכי חיים חדשים ממה שהכרחת אותי – הפעם הזאת כבר לא איכנע לך, ואעשה כל מה שצריך כדי להיפטר ממך ומן הזיכרון שלך לגמרי. הו, לוּ היית יודע, ניסים, כמה אתה רחוק ממני."
"ציפורה, הוטב לך?"
"לא, ניסים. אני לא יודעת מה קרה לי, כל הגוף שלי כואב, והפנים בוערות. אני חושבת שאסע מחר לרופא."
"אולי לא? אַת כל-כך חלשה. הרי ראית מה קרה לך היום מהנסיעה."
"אין דבר, אנוח. אני מוכרחה להיות אצלו."
"אַל תיסעי, ציפורה. אני אזמין אותו לכאן."
"לא, זה אי-אפשר. בעצמך אמרת לי שאסע היום לעיר."
"אבל, הנה חזרת ונהיית חולה שוב."
"לא חשוב, ניסים. אשתדל להבריא."
"את משתדלת להבריא בשביל לנסוע לרופא? מה אַת מדברת, אישה? איפה ההיגיון שלך?"
"אַל תרגיז אותי, אני עייפה כל-כך וחלשה. יותר טוב תנסה לעזור."
"אני מצטער. אולי תיקחי מחר טֶכּסִי לעיר? אני לא רוצה שתיסעי עוד פעם באוטובוס עם כל האנשים האלה."
"כבר לא איכפת לי, ניסים. באמת, שלא איכפת."
"אזמין לך את הטכּסי."
"טוב, תודה לך. אני חושבת שאף פעם לא אוּכל להחזיר לך כל מה שניסית להיות טוב אליי, אף כי לא היתה בינינו מעולם... רק נדלקתי ממך – "
"ציפורה? מה אַת מדברת? מה קרה לך? אולי יש לך חום? מאיפה המילים האלה שלך? לא, לא, אַל תמשיכי. יותר טוב תישני ובפעם אחרת נדבר."
"לילה טוב, ניסים."
"לילה טוב."
ניסים יצא על בהונות רגליו וסגר בשקט את הדלת. נכנס לחדר-הילדים וגישש דרכו בחשכה עד שמצא את מיטת-הברזל הצרה והשׂתרע עליה. ניסה להירדם, אלא ששעות רבות התגלגל, שמע את נשימת הילדים בשנתם והירהר במה שעליו לעשות. "אני צריך לדאוג לה," הירהר, "היא בסכנה, היא בסכנה! וכל-כך חלשה. טוב שלפחות אני חזק, חזק ובטוח. אוּכל לעזור לה. אבל מה עליי לעשות?"
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.