נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ
פיטורי משה דויד

"תלך תקרא הנה את משה דויד," אמר ניסים לוי לאחד הנערים שעמדו ליד משרד המחצבה.
"הוא בטח אוכל עכשיו ארוחת-בוקר," ענה הלה.
"תגיד לו לבוא אליי אחרי שיגמור."

הנער הגיע במכונית המביאה מים לעובדים בגבעת המחצבה. מרחוק ניראו גלי הים, קצף לבן, וכחוֹל עד מרחבי האופק. רוח לא נשבה ואוויר הבוקר היה חם ומעיק. כאשר התקרבו לשטח החציבה ניגש אל המַחפּר שמשה דויד הדריך את מפעילוֹ וצעק לעומתם:
"אמר ניסים, תבוא אליו!"
משה לא שמע. "מה אתה צועק? יַא תדבר ברורות שכמוך!"
"אמר מנהל-העבודה – תבוא אליו מיד למשרד שלו!" עשה הנער את שתי ידיו כשופר וצעק בקול רם יותר.
"תגיד לו," החזיר משה כנגדו, "עסוק אני מאוד בעבודה. יפסיד הבּאגֶר את השעות שלו אם אלך."
"אני אמסור לו," אמר הנער והסתלק במכונית-האספקה.

ניסים לוי עמד בפתח המשרד וחיכה למכונית. הנער והנהג ירדו ומשה דויד איננו עימם.
"איפה הוא?" התרגז.
"אמר – חבל על הזמן של העבודה."
"הוא כבר מדבר על עבודה? הוא דואג למחצבה, יא מַסכּין כמוהו? מאיפה למד לדבּר מילים כאלה."
"מה אתה שואל אותי?" שאל הנער, "אני יכול ללכת?"
"ללכת? חמוֹר שכמוך! מה אמרתי לך לעשות?"
"אני לא אשם. מה שאמרת לי להגיד – עשיתי."
"עכשיו תחזור אליו במיוחד באוטו, יא חתיכת עצלן אחד, ואני לא רוצה לראות כאן עוד פעם את הפרצוף שלך לפני שאתה מביא לי אותו, הבנת?"

"יא משה דויד! ההוא במשרד מתעקש עליך. כבר הוציא עליי את כל הכעס שלו בגללך."
"לא שלח מחליף בשבילי לעבודה?"
"אמר – לא העניינים שלך לדאוג לעבודה. עניין שלך לבוא אליו ולעשות מה שהוא אומר לך."
לפי דברי הנער והתעקשותו של ניסים הבין משה דויד שהפעם העניין רציני. הוא השאיר את המַחפּר עם מפעילוֹ ללא עבודה ועלה למכונית. הלה צעק לעברו:
"משה דויד, תחזור אלינו עם הראש שלך שלם, ואַל תעשה אצלו חגיגה."
"אַל תדאג," השיב לו, "אין לי כבר חגיגות בלב בשבילו. לא יוציא ממני מילה מיותרת עליו, אפילו יביא הנה את כל החברים שיש לו בעולם."

כעבור שלוש דקות הגיעו לחצר המחצבה. הפעם לא חיכה ניסים לוי ליד הפתח. משה דויד ירד ועבר ליד המחסן של דנינו. מאז המסיבה היה לו חשד כבד כלפי דנינו. האם הוא מסית אותו בכוונה נגד ניסים לוי ומייעץ לו עצות לרעתו? האם הוא חפץ להפיל אותו בפח?
דנינו יצא וקרא אליו: "שלום, משה דויד, מה זה אתה כבר לא מדבר אליי?"
"מדוע אתה חושב כך?" ענה ומיהר הלאה.
"תבוא מחר בערב לחגיגת החתונה של הבת שלי. אתה שומע, משה דויד? כל הכפר יהיה שם. אתה לא כועס עליי? תבוא?"
"לא כועס עליך," אמר משה דויד ונכנס למשרד. ניסים לוי ישב אל שולחן-הכתיבה ודיפדף ברשימות התשלום.
"שב," אמר לו.
"שלום!"
"שלום," החזיר לו.
שׂררה שתיקה.
"שמעתי אתה אומר עליי שאני גונב לך שעות."
משה דויד שתק.
"נכון?"
משה דויד חשש מפני מלכודת. מה הוא רוצה ממנו? דואג לו פתאום? רוצה לפייס אותו? או לטמון לו מלכודת חדשה?
"מדבּרים כך."
"מה מדבּרים?"
"תראה, ניסים לוי, תגיד לי מה אתה רוצה ממני. אין לי זמן לשבת איתך על חשבון העבודה ולעשות ניחושים. נדבר בסוף היום."
"אתה אַל תדאג לזמן העבודה. בסדר?"
"…"
"שמעת?"
"כן."
"עכשיו תגיד לי. אתה לא מרוצה מההנהלה שלי? אני מפריע לך במחצבה?"
"לא יודע."
"מה לא יודע? תענה לי? אני מתייחס אליך כמו אל חבר, מדבר איתך בגלוי – תהיה גם אתה כך. מה אנחנו, שתי נשים שמתקוטטות?"
"לא."
"אתה רואה? בוא נדבר בהיגיון. כמעט שלוש-עשרה שנים אנחנו רבים בלי הפסק, כחתול ועכבר, והדבר לא טוב בשביל העצבים שלי וגם לא בשביל הבריאות שלך. יש לך טענות עליי? תגיד."
"…"
"אתה שותק. כולכם שותקים. כבר לא נאה לכם לדבר עם ניסים לוי, רק לעשות מזימות מאחורי גבו. אני מבקש ממך, משה דויד –אַל תהיה עקשן. אני מדבר לטובתך ולטובת כולנו, אַל תעמיד את הסבלנות שלי בניסיון."
משה דויד הסתובב באי-נוֹחוּת על כיסאו, תלה מבטו פעם בחלון ופעם בתקרה וניסה ככל יכולתו להשתמט מלפגוש את מבטו של ניסים הבולש אחריו. הטלפון צילצל בחדר הסמוך וניסים רץ לענות. עדיין לא היה בקיא ביותר בסדרי שיחות הטלפון ומרוב התרגשות לא שמע היטב במה מדובר, והיה עונה: "כן, מובן, בסדר, אַל תדאגו." הוריד את השפופרת וחזר לחדר והוא מלא מועקה. "ילך התפקיד לכל הרוחות," הירהר, "כל העולם בא עליי בטענות. בעיר כועסים, הפועלים כועסים, משה דויד כועס, ומי אשם בכול? – אני. עשו אותי שֹעיר לעזאזל בשביל כולם."
"אתה מתגעגע לימים של רבינוביץ?" המשיך ניסים בשיחה.
"אני לא יודע."
"אני לא יודע! אני לא יודע! זה כל מה שאתה יודע להגיד לי. דבּר כמו בן-אדם, אַל תתחבא ממני!"
"…"
"אם היית מבין, היית עוזר לי בעבודה. אני הייתי עושה אותך סגן שלי, כמו שאני הייתי סגן של רבינוביץ. היינו שנינו מנהלים את המחצבה, אני בתקיפות ובכוח שלי ואתה בהבנה ובשׂכל שלך. כי הפועלים אוהבים אותך, למרות שהם עושים לך לפעמים צרות מפני שהם חושבים למצוא על-ידי כך חן בעיניי. למה אנחנו לא שותפים במקום לריב כל היום?"
"יש דמוקרטיה."
"מה זה קשור?"
"מה זה קשור? יש דמוקרטיה, יש בחירות ויש פועלים במחצבה? אני לא צריך לקבל את המינוי שלי ממך."
"טיפש!"
משה דויד קם והחזיק בשתי ידיו בפינות השולחן, שריריו נמתחו והדם פרץ לראשו מן העלבון. קרוב היה להכות את ניסים. אחר-כך הרכין ראשו, הירהר מעט ופנה בכיווּן לדלת.
"בוא הנה! סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך."
משה דויד חזר ועמד ליד כיסאו. אלא שלא ישב עוד.
"טעיתי. אתה לא טיפש כלל וכלל. להיפך – אתה חכם ומחוכם אתה, ויש לך ראש טוב על הכתפיים. למה לך המינוי ממני ושותפות איתי? יותר טוב לך ללכת בדרך שלך, מפני שאתה בטוח כי הכל מגיע לך, לא כך? תקומם עליי את הפועלים, תלשין עליי בעיר, ובעצמך תחתור להיות מנהל-עבודה במקומי. בכלל אתה חושב שכּל מה ששייך לי מגיע לך, הא? אתה לא טיפש. להיפך – אתה מסוכן, אתה שקט ומסוכן כמו נחש. דבּר! ענה לי!"
"אני לא רוצה עניינים איתך, ניסים לוי. עזוֹב אותי בשלום. די לי צרות גם בלי העבודה במחצבה. אתה בעצמך יודע."
"אַל תעשה את עצמך מסכן, מפני שאני כבר למדתי היטב את השיטה שלך. אתה יודע היטב מאיפה מתחילות כל הצרות, ואם אנחנו לא נעשה סידור בינינו – עוד יקרה אסון."
"אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה, ניסים, אולי נמשיך את השיחה אחרי העבודה? גם לי יש כמה דברים להגיד לך, אבל נעשה זאת בכפר ולא כאן."
"בסדר! נדבר רק על עניינים של המחצבה. אתה אין לך שום טענות עליי, נכון?"
"…"
"אתה שוב שותק. ובכן, תראה כמה נדיב-לב הוא ניסים לוי אליך. אני נותן לך עבודה במחצית המשכורת יותר ממה שאתה מרוויח כאן עכשיו, מה? תיארת לעצמך?"
"מה אתה מתכוון?"
"תיכף תשמע. הגיעה הוראה מן ההנהלה המרכזית להעביר באופן דחוף שני בּאגרים עם מדריך לסביבות ירושלים. זה עניין של כמה חודשים, אך ייתכן שמאוחר יותר זו תהיה עבודה קבועה. אתה תעבור איתם, ואם יימשך הדבר זמן רב יוכלו לסדר לך הלוואות ושיכון זול ליד העיר, קרוב למקום-עבודתך החדש. הצעה הוגנת, לא כן?"
"למה את מעביר אותי? יש כאן אחרים, רווקים, ואפילו גרים שם ובאו אלינו לעבוד – הם ישמחו על ההצעה שלך."
"אה, אני רואה שעוד לא למדת את הסדרים החדשים במחצבה, משה דויד. הרי אמרתי לך, בענייני עבודה – אני הקובע. ובכן, כעת מדברים על עבודה, ואתה אַל תדאג ואַל תדחוף את האף שלך, ואַל תגיד לי מה לעשות כאן, הבנת? בשביל זה עשו אותי מנהל-עבודה, ולא אותך."
"אני לא אשתוק לך, ניסים לוי. כל ילד יכול לראות את התחבולה שלך. כמה טוב עשיתי שלא התפתיתי אחרי המילים היפות שאמרת לי בהתחלה. עכשיו אני רואה – אתה פשוט החלטת לזרוק אותי מן העבודה."
"אתה אומר כך. אבל אני רק הצעתי לך העלאה בתפקיד ובמשכורת."
"אני לא מקבל את ההצעה שלך."
"אם לא תקבל, לא תהיה לך עבודה בסוף החודש, מה תעשה?"
"אלך – "
"לאן תלך? תתפטר? שמעת כבר פעם שמישהו מוותר על מקום-העבודה שלו? ומה יהיה על האישה שלך, והילדים?"
"אני לא אתפטר, אני מבטיח לך. אלך לדבּר – "
"עם מי? מִסכן שכמוך, ברגע שאתה פותח את הפה – כבר הפסדת את הכול."
"כך אתה חושב, ניסים לוי. אבל עוד יש צדק ויש משפט ויש אנשים הגונים בארץ, ואני נשבע לך שסוף-סוף אעשה את החשבון איתך, ואפילו יעלה לי הדבר בפיטורים מן המחצבה וייהרסו כל החיים שלי. אתה שומע? אני נשבע לך שאפתח את הפה ויותר לא אסגור אותו לעולם. לעולם, לעולם!"
"בסוף החודש הזה אתה מפוטר, משה דויד, ואין לך מה לבוא יותר למחצבה. יסדרו אותך בעבודה בעיר, על-ידי הלשכה, תקבל ממני פתק בשבילם. מעבירים אותך מפה, אתה מבין?"
"בסוף החודש הזה, ניסים לוי, אתה תלך לעזאזל – "
"סתוֹם את הפה, משוגע! איך אתה מדבר? הסתלק מכאן לפני שאני אסדר איתך אחת לתמיד את החשבון שלי פה במקום!"
משה דויד צעד לעבר הדלת וחייך אליו בהתגרות. ניסים קם וכבר קרוב היה להתנפל עליו. פועלים התאספו מסביב, ניסים עצר בעצמו ונישאר עומד באמצע החדר. משה דויד הוסיף לעברו מן הדלת: "אנחנו עוד ניראה מי משוגע, ניסים לוי. אני מבטיח לך שלא יעזרו לך כל הכוח שלך וכל התפקיד שלך וכל הפחד שאתה מטיל עלינו – אם רק יקום מישהו ויסַפּר בגלוי על המעשים שלך!"
"הסתלק מכאן!"
"מסכן, אם היית חכם יותר לא היית מסתבך בצרות האלה."
"אתה מסכן, משה דויד, כל העולם נגדך, טיפש."
כיוון שהצעקות הקהילו קהל רב, שהחל מעיר הערות ונהנה מן המחזה, הפסיקו את הריב, ומשה דויד עוד צעק אליו לפני שהסתלק:
"היום אני נוסע לחבר ספראי, הוא עוד ישמע ממני את הכול עליך."
ניסים קרא אליו בחזרה מן החלון: "מה אתה חושב? ספראי זה רבינוביץ? חה-חה-חה, כבר עברו הימים ההם. הוא לא יאמין לשום מילה מן המילים שלך. אני נשבע לך שכבר אדאג לזה!"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.