נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"א
ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין

ניסים צילצל לתחנת-המוֹניוֹת שממול לבית-הקפה של אַבּו-סְנין, ובצוהריים בא נעים לכפר לקחת את ציפורה. הוא ניגש, דפק על הדלת, וכאשר פתחה אמר לה: "שלום, גברת לוי. הודיע לי בעלך לבוא להסיע אותך לעיר."
"מיד," אמרה
"רק אלך להתלבש ולהכין את הדברים שלי."
כעבור רבע שעה היו במרכז העיר. נעים, שחש מעין אפוטרופסות על ציפורה הנוסעת עימו, שאל: "אולי אַת רוצה לרדת לשתות משהו לפני שאַת הולכת לסדר את העניינים שלך?"
"כדאי לטפל היטב באישתו של ניסים לוי," חשב, "ניסים יודע להחזיר לאנשי-חסדו. מה עוד שהיא כה נאה, תענוג יהיה להיראות עימה ברחוב לפני החברים, יראו פעם אישה בעלת הופעה וכבוד, אחרי כל אותן נערות מפוקפקות המסתובבות יומם ולילה בקפה וליד התחנה."
"לאן ניגש?" שאלה.
"יש כאן קפה מהודר – 'פאריס'. נחמד לשבת שם, מיזוג-אוויר וכל הנוחיות."
"לא," אמרה, "אני רואה פה מולכם קפה, נשב שם."
נעים התחרט על הצעתו וחשב: "טיפש, טיפש, עכשיו תהיה מוכרח לקחת אותה לחור של אַבּו-סנין עם הנקבות שיושבות שם , ושום דבר טוב לא יצא מכך. מה הייתי צריך בכלל להתחיל לדבר איתה?"
"באים?" שאלה.
"יותר טוב נלך ל'פאריס', זה לא נאה לך בית-הקפה ממול, אנשים הגונים לא יושבים שם."
"כאן לא המקום בו יושב הבעל שלי כשהוא בא לעיר?"
"כן, אבל – "
"ניסים יודע לאן שהוא הולך."
נעים הניע בכתפו: "אַת אמרת כך, וכל האחריות עליך." פתח את הדלת, יצאה מן המונית ונלוותה אליו לקפה.

"זאת האישה של ניסים לוי?"
"כך אומרים."
"מה הוא רוצה? חתיכה נפלאה, ועוד הולך ומכניס את הידיים שלו אצל אחרות."
"אתה לא יודע? ככה זה. אף פעם לא מספיק מה שיש אצלך בבית, רוצים עוד."
"אבל אחת כמוה, חבּיבּי! זה חלום, תִראה איך שהיא בנוייה, איך שהיא הולכת, חם בלב להסתכל עליה מן הצד."
"טיפש, כבר התרגל אליה. עכשיו כל המחשבות שלו ברגליים של הבת של חדידו."
"אני לא הייתי מתרגל אליה לעולם, אני מבטיח לך."
"זה אתה מדבר מתוך הרעב שלך, לא מתוך השכל."

"זאת האישה של ניסים לוי?"
"כן. ראיתי אותם יחד לפני כחצי שנה בכפר."
"מה היא באה לחפש פה? רוצה לראות מה הטוב אצל הקטנה של חדידו שחסר לה?"
"חסר לה?"
"מה אתה יכול לדעת איך הן בִפְנים? שמעת מה שאומרים: 'שקר החן והבל היופי.' לא הבנת את הפסוק בדיוק? אחרי שטועמים הרבה – מבינים. אין דבר, אתה עוד צעיר."

"תביטו איך היא מסתכלת אל הבת של חדידו, מה זה? כבר עשו כאן כנס של כל הדפוּקוֹת של ניסים לוי?"
"אתה לא מבין? באה ללמוד ממנה מה הם הדברים שהבעל שלה מחפש כאן."
"יותר טוב שהוא היה מלמד לה. עוד לא שמעתי שאישה תוכל ללמד לאישה דברים כאלה."
"תתפלא, די להן להביט אחת בעיניים של השנייה וכבר יודעות את הכול."
"כך, כך, כבר היא עושה בולשת עליו. אוֹי, ניסים לוי, אם האישה שלך כאן, אני רואה שכבר נגמרו החיים הטובים שלך. בכל-זאת אני לא חושב שבחור הגון כמוך צריך לשלוח את האישה לבקר בבית-הספר שלו."
"טיפש, הוא המורה כאן."
"מה אתה חושב, שהיא מקבלת מכל אחד?"
"אני לא יודע, לפי העיניים שלה יש לה הרבה גאווה, לא מחשיבה אותנו."
"אני דווקא אוהב את הסוג הזה, עושה לך הרבה יותר הנאה בכניסה אחרי הקשיים של ההתחלה."
"בכל-זאת לא כדאי לנסות עליה ולהסתכסך עם ניסים לוי."
"אתה צודק. אנשים כמונו, יותר טוב שנדחוף את הראש שלנו אצל אחרות."

ציפורה ישבה זקופה על השרפרף, ועל השולחן הנמוך לידה – כוס מיץ-אשכוליות. נעים הציע לה סיגריה, וקיבלה. חלק מן הדברים שמעה, וחלק מהם השלימה בדימיונה – לפי המבטים, הלחישות, התנועות והגיחוכים שליווּ את הופעתה בבית-הקפה. האולם היה חשוך והאור היחיד בא מכיווּן הדלת ודלפק-המכירה שהיו פתוחים לרחוב. שאר הקירות היו חסרי-חלונות, ואור-החשמל לא דלק במקום. הרהיטים היו שולחנות נמוכים ושרפרפי-קש, אנשים ישבו בקבוצות של שלושה עד שישה-שִבעה, אכלו או שיחקו, ובסביבתם פזורים ספלוני-קפה רבים וכוסות-סודה. כל הזמן רחשה תנועה בלתי-פוסקת במקום. אנשים יצאו, נכנסו, הסתודדו ביניהם, נבלעו ביציאה ולפעמים פנו בכיווּן המיטבח, לחלקו האחורי של בית-הקפה. נערות הסתובבו לכאן ולכאן, לבושות חצאיות צרות וקצרות, וחולצות פתוחות על-פי רוב עד לכפתור השני או השלישי אחרי הצווארון, ולרגליהן סנדלים גבוהי-עקב. הנערות נכנסו ויצאו, עברו מפינה לפינה וענו בצחוק ולעיתים בגסות, כנעלבות, להערות שהושמעו על חשבונן.
נעים סבב בעצבנות על שרפרפו, גמר בשתי לגימות את הקפה וחיכה בקוצר-רוח לציפורה. אולם היא שתתה לאט, בכוונה. איש מחבריו לא ניגש אליהם, עשו עצמם שאינם מכירים אותו, כאילו נכנס הנה עם תיירת מחוץ-לארץ. מעולם לא חש עצמו במצב כה מגוחך ובלתי-נעים בבית-הקפה של אבו-סנין.
בפינה ישבה הבת של חדידו ועיניה השחורות נעוצות בציפורה כעיני חיה נרדפת. הבחור שישב לידה לא הבין מדוע אינה שמה לב אליו עוד, ובהרגשת בעלוּת הניח ידו על ברכּהּ והחל מושך מעט לאחור את החצאית הקצרה. היא תפסה בעצבנות בכפו והורידה אותה מעליה.
שניים אחרים, שישבו לידם וזרתותיהם הנחבאות מאחורי השרפרפים שלובות זו בזו – חייכו, והמבוגר ביניהם אמר: "עוד לא נמאס לך המין הזה?"
"מה אתה מבין?" ענה הבחור שניסה להחזיק בה, "היא פצצה, הקטנה הזאת. פצצה שמתפוצצת כל פעם מחדש באותו הפתיל. מה זה בשבילך פתיל? בחיי, כמו תולעים אתם, פוּי! לא נכון, קטנטונת? אצלך הפתיל זה משהו!"
מיד קמה נעלבת והחלה צועדת לפתח ועדיין מביטה לעבר ציפורה ומודדת אותה בעיניה. הבחור בא אחריה ופרשׂ את ידו על כתפה. היא מיהרה בין השרפרפים וניערה אותו ממנה.
"מה לך היום?" אמר לה, "אפשר לחשוב שהבשר שלך מלא קוצים."
"שתוק!" ענתה לו.
"יותר טוב תשמרי את הקוצים שלך מתי שנעים להרגיש אותם," ענה לה בקול רם כדי שישמעו הכול.
קולות צחוק והסכמה ליווּ אותו. "אַחסַן עליך, שלמה. אבל תיזהר כשאתה מטפל בקוצים האלה שלא תדקור אותך הקטנה הזאת, מפני שהיא חמה מאוד."
ציפורה שמעה הכול. נעים ניענע רגליו הנה והנה ואמר: "אולי נצא כבר?"
"עוד רגע," ענתה לו.
בתו של חדידו צעדה מולה. ציפורה ישבה סמוך לדלת ויכלה להתבונן בה. "איך השתנתה הקטנה בזמן כה קצר," חשבה, "רק לפני כמה חודשים עדיין היתה מבקרת בבית-הספר וקולעת צמותיה, ובוכה לעיתים קרובות, ומטפלת באבא שלה ובאח הקטן, וכולם צועקים עליה ומעבידים אותה, ולפעמים גם מרחמים עליה. יום אחד צמחה ונהייתה לבחורה מושכת ולבשה בגדים הדוקים והבליטה את חזהּ וירכיה, עד שכל הגברים ברחוב הופכים ראשם להסתכל אחריה."
באותה תקופה פגשה בה ציפורה במקרה ברחוב, ועדיין נישאר בה, בקטנה, עם כל חוצפתה, מין תום של בתולים וביישנות אשר עשו אותה ללא ספק מסַקרנת יותר בבואה לעיר. אולם הילוכה היום, ושכבות-הצבע העבות סביב עיניה, והמבט הכבד והאדיש הזה – גרמו לה להיראות זקנה בעשר שנים לפחות, ודומה כאילו כבה משהו בגופה. האם היא יכולה עדיין לגרום להם הנאה בעצב הזה ובלאוּת הזאת שממלאים אותה?
בתו של חדידו עברה ומקרוב ניראו פניה נפוחות וחיוורות תחת שכבות הצבע, והבעתן כאילו הולכת היא להקיא. נזכרה ציפורה בהרגשה הרעה שתקפה אותה לפני יום באוטובוס. תודה לאל, לפחות סימני השׂרטוֹת נמחו מהר. כפי הניראה, נבהלה יותר מדיי. אבל למה ההיא מכווצת את שרירי בטנה ואוספת אותן פנימה בשעת הילוכה? מה ה י א מנסה להסתיר? חשד עמום החל מכרסם בליבה. הילדה ניראתה עצובה כל-כך. האם גם זאת? אלוהים! הייתכן? רק לחשוב על כך, שהיא, וזו –
עשן-הסיגריות העבה והקהל המזמזם ומתבונן בה. חוקר ובולש אחריה, העיקו עליה ולפתע חשה סחרחורת קלה. מיהרה וסיימה את כוס המיץ כדי להיפטר מן הטעם הרע בפיה. אולם המיץ היה חמוץ ועורר בה הרגשה כאילו סכינים חותכות בתוך בטנה. "בתו של חדידו," אמרה לעצמה, "בתו של חדידו בהריון ואותו זרע שהיא נושאת בתוכה יכול להיות שבא מניסים לוי שהוא בעלי, ובן נוסף אני מבשלת לו עתה בתוכי. אלוהים, תן לי כוח לברוח מהם, עשֵה אותי חזקה. אַל תיתן לי ליפול כאן מתעלפת להנאת כולם. אלוהים, תן לי כוח לחיות כפי שאני חפצה לחיות, אפילו שכל העולם ילעג לי וידבר עליי רעות…"
מן הצד קלטו אוזניה שיחה:
"זאת היא?"
"כן."
"מה פתאום התחילה לבוא לכאן?"
"לא שמעת?"
"מה?"
"אתמול, באוטובוס…"
"ברצינות?"
"שכה אֶחיה. אומרים – רק לתפוס בה – והידיים שלך מתחילות לבעור…"
ציפורה הירהרה: "עכשיו כולכם יודעים, ולא חשוב אם זו האמת או שקרים שמתפרסמים והולכים. חשוב רק שאינני שייכת יותר ואינני יכולה להיסתר עוד מפני הזרוּת האיומה הקיימת ביני לביניכם. אישתו של ניסים לוי! לוּ רק ידעו כמה אינני אישתו עוד, ולוּ רק שיערו מהו הרעב ומהי השינאה ומהי הנקמה שיש לי בליבי עליו כל השנים הארוכות הללו שחייתי איתו. ניסים לוי, האם טוב לך שאישתך תרצח את הילדים שלך ואתה תמשיך להתעסק עם הבת של חדידו או עם מישהי אחרת, רק מפני שהכפר שונא אותנו ואנחנו שונאים אותנו וכל העולם מלא שינאה אחרי שלא הצלחנו לחיות בו? אני לא רוצה בנים, בנים אומללים ממך, אתה מבין? ולכן אני בורחת ממך."
"בוא," אמרה לנעים, "די לי להיום."
נאנח אנחת-רווחה ומיהר ללוותה החוצה.
"לאן אַת רוצה להגיע?"
מסרה לו את מַענוֹ של הרופא. הביא אותה למקום, נפרד ממנה לשלום, ולפני שהתניע את המכונית עוד היסס רגע:
"אני מבקש ממֵך – "
"כן?"
"זה היה במקרה – "
"בסדר, אַל תדאג. ממני איש לא ישמע."
מעניין מי מן האנשים שהסתובבו שם הוא אַבּו-סנין בעצמו ובכבודו, חשבה בעלותה במדרגות אל דירת רופא-הנשים. צריכה הייתי לשאול את נעים.
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.