על "חותם אישי לדורותיי הבאים"

מאת רבקה-תפארת חקק

שלהבת ירושלים, תשפ"ב, 108 עמ'

אחת הקונבנציות הבסיסיות בעולם הספרות היא הצנעת כוונות כמוסות על ידי הכותבים. קונבנציה הזאת מאפשרת לחוקרים ולמבקרים להתפרנס, ואף להשיג תארים אקדמיים. וכל כך למה? משום ששני כוחות מתמודדים בליבו של היוצר – מצד אחד הרצון להיחשף, ומצד שני החשש שהחשיפה עלולה להזיק למוניטין של היוצר עצמו, ועלולה לקומם את הדמויות האמיתיות המתוארות ביצירה במסווה. התוצאה: כל יוצר מעמיד בפני קוראיו חידה, שהם חייבים לפענח כדי לרדת לעומקה של היצירה, וכאן פרוש כר פורה עבור מבקרים וחוקרים המוזכרים לעיל.

ההקדמה הזאת באה להבליט את דרכו של הספר שלפנינו, שכל הכתוב בו חסר מסווה לחלוטין: קודם כול, היוצרת מצהירה בגלוי שהקובץ הזה נועד להותיר חותם לצאצאים. רוב הכותבים מייחלים בסתר ליבם (האמיצים – בגלוי!) שהיו רוצים כי יצירתם תקנה להם חיי נצח, הגם שהמציאות מוכיחה שאחוז מזערי של יוצרים זוכים לכך. כאמור, היוצרת שלנו אינה מסתתרת אחרי חידות, ומביעה את תקוותה (הצנועה!) שספרה ישאיר חותם לצאצאיה – לא לאנושות כולה!

השיר "בגן שלי" (עמ' 20) משלים את הדברים שב"פתח דבר" (עמ' 3), והוא מוקדש לשלושת בניה יהלאור, נריעד ואנידור, והאותיות המפוזרות בשיר מרמזות על השמות הנ"ל של ילדיה.

הספר פותח בשירי אהבה לבן זוגה, המשורר בלפור חקק, ובלשון ברורה היא מתוודה עד כמה היא חושקת במגעו ("אני אוהבת את ידך" – עמ' 8; "גע בי" – עמ' 9). במרובעים שבעמ' 14 יש ארמזים משיר השירים, הבסיס האולטימטיבי של שירת האהבה העולמית.

הקובץ שלפנינו חושף בלי שום מסווה את קורותיה של הדוברת, ואת קורות משפחתה. נודע לנו שהיא נולדה בברסלב, ובילדותה עד גיל עשר משפחתה גרה בעיירה ליגניצה. דודה היפה, שלמה, סביה וסבותיה נספו בשואה, ומשפחתה עלתה ארצה בשנת 1957, כשהיתה בת עשר. הם נקלטו בקבוצת גבע, ואבא נאלץ לתפור את העמק של ביתו בארץ (קבוצת גבע נמצאת בעמק יזרעאל) עם הריה של פולין הרחוקה ("אני מלאת אהבה", עמ' 26; ראו גם "אבי ובגדיו", עמ' 34). מפולין היא זוכרת בעיקר שני אירועים: בילוי עם אבא באופרה בהיותה בת חמש ("מזכרת מאבי", עמ' 27), ואירוע אנטישמי בבית הספר הפולני בו למדה: קסת הדיו נשפכת, וילדה מאשימה את היהודייה, הז'ידית ("קללה", עמ' 47), שבעקבות כך נודתה והוכתה. הזיכרון הזה אינו מרפה ממנה:

אישי שואל אותי:

אינך רוצה לנסוע לשם?

ואני בקסת הדיו השפוכה

ראיתי את הדם.

("קסת הדיו", עמ' 46)

כמו כל עולה לארץ, גם היוצרת שלנו עברה את ייסורי ההיקלטות בעולם החדש והאמיץ של הצברים בכלל, ושל ילידי הקיבוץ בפרט: המבטא הפולני הפריע לילידי הארץ, הריש שאיננה גרונית, ולכן צובטים אותה שתיטיב את ההגייה – מה שגרם לה לדבר "עברית צבוטה" ("הצביטה", עמ' 52-51), וכשמכנים אותה "עדינה", היא מבינה את הרמז, וחשה עלבון ("עדינה", עמ' 55; ראו גם "תלבושת אחידה", עמ' 54-53).

מעמוד 73 ואילך מופיע בספר יומן מסע לפולין בפברואר-מרץ 2012. הדברים מנוסחים ככרוניקה, ללא יומרות של סיפורת אמנותית, אבל זה אינו מונע מהכתוב להיות מעניין, ואפילו מרגש, שהרי פולין היתה ערש החיים היהודיים במשך מאות שנים, והפכה באבחת הזמן של מלחמת העולם השנייה לבית הקברות הקולוסאלי של יהודי אירופה כולה. הסיור לפולין אורגן על ידי אגודת הסופרים העברים, שתפארת ואישה, בלפור, חברים בה (בלפור כיהן גם כיו"ר האגודה). לא אזכיר בסקירה זאת את כל האתרים לזיכרון הקהילות היהודיות בפולין שהמשלחת ביקרה בהם, אזכיר רק את הביקור ברחוב טטרסקה 4 בעיירה ליגניצה, שם גרה תפארת-רבקה (אז ריטה רבי) עם משפחתה, וכן הביקור בבית הספר, ובחדר הכיתה שהיא למדה. שני עניינים נוספים שאזכיר הם הביקור במוסדות שבהם מלמדים עברית בטורון ובוורשה, והביקור המאלף באגודת הסופרים הפולנית שאכסנייתה (בניגוד לבית הסופר בתל-אביב) היא ממש ארמון.

במדור "זיכרונות" מוזכרת ההיכרות של תפארת חקק עם הזוג בן-גוריון, והחברות האמיצה שלה עם פולה, ממנה למדה כיצד יכולה לשרור אהבה בין בני זוג לאורך שנים.

לא הבנתי מדוע השיר "קסת הדיו", המתאר אירוע אנטישמי בבית ספר פולני, שהוזכר לעיל, מופיע פעמיים (עמ' 46-45; 87-86).

לסיום סקירה זאת אני מבקש לציין כי השיר "אבי ובגדיו" מופיע גם בתרגום אנגלי (עמ' 35-34), והשיר "שלום ירוק" מופיע גם בתרגום לערבית (עמ' 59-58), וכן שהעיצוב היפהפה של העטיפה ומגזרות הנייר העדינות המופיעות בשערי המדורים – הם מעשה ידיה של המחברת, שהיא, בין השאר, גרפיקאית מדופלמת.

משה גרנות