נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ב
משה דויד הולך לדבר עם ספראי

משה דויד ניגש למודיעין ושאל: "איפה יושב כאן חבר ספראי?"
הפקידה באירגון-הפועלים אמרה: "קומה שנייה, חבר." ולא טרחה כלל להסביר לו אם ספראי נמצא ואם הוא מקבל קהל. מה איכפת לה? יעלה וייווכח בעצמו אם הוא דווקא מתעקש לדבּר עם ספראי.
לאחר השיחה עם ניסים החליט לנסוע לעיר. תחילה רצה לנסוע באמצע היום, אך נמלך בדעתו וסיים את יום-העבודה. בשעה ארבע לערך, עודנו לבוש בבגדי-העבודה, הגיע למקום.
עבר במסדרון הקומה השנייה כשהוא בודק את השמות הרשומים על כל דלת ודלת. לבסוף מצא את הדלת הנכונה. דפק ולא קיבל תשובה. ניסה לפתוח – נעול. קרא את הפתק התלוי: "הכניסה מן החדר הסמוך".
ניגש לשם, דפק, לא ענו. דפק שוב, לבסוף ענו. נכנס, אל שולחן-הכתיבה ישבה מזכירה, מבוגרת, בעלת ארשת-פנים חמורה, והביטה בו כמורה של בית-ספר הנוזפת בתלמיד שסרח.
"מה אתה רוצה, חבר?"
"אני צריך לדבר עם חבר ספראי."
"אתה לא יכול לקרוא מה שכתוב על הדלת?"
"מה כתוב על הדלת?"
"שעות-הקבלה שלו. עכשיו הוא לא מקבל קהל."
"מתי מקבל?"
"בעוד חצי שעה."
"אני אחכה."
"בבקשה, תחכה."
יצא וישב במסדרון על ספסל ארוך. עימו נמצאו עוד כעשרה אנשים.
"אתם לספראי?" שאל.
"כן, חבר. ויש תור. אתה באת אחרון."
"הוא נמצא בפנים?"
"אומרים שכּן, בישיבה."
"מישהו ראה אותו?"
"לא."
ובינתיים הביט סביב. הקירות צבעם בהיר. רובם חלקים, רק כמה מודעות וכרזות-תעמולה צבעוניות. חלק מן האנשים התהלכו הנה והנה, אחרים ישבו באורך-רוח, בלי להעיף מבט ובלי להוציא הגה. שקט שׂרר במסדרון, כמו בחדר-המתנה של רופא. רק שניים מן המחכים, כפי הניראה אב ובנו, ישבו בפינה ושוחחו ביניהם בלחש. רוב המחכים היו בבגדי-עבודה, כמוהו.
כעבור שעה התחילו אנשים להיכנס. כל אחד חייך בקומו ואמר: "רק כמה דקות. מיד אני חוזר, חברים." הראשון יצא מספראי רק לאחר רבע שעה, השני שהה מחצית השעה. בינתיים יצאו ונכנסו אחרים, חלקם מעובדי האירגון, חלקם מבקרים שחמקו פנימה – כל אחד בטענה משלו, זה למסור הודעה, זה לקבל חשבון, זה הכיר את המזכירה. הרביעי היה חבר של ספראי ונכנס דרך חדר צדדי. הטלפון צילצל לעיתים תכופות ונגזלו דקות רבות משעות-הקבלה. זמן-הקבלה של ספראי היה שעה אחת. משחלפה, עדיין חיכו שלושה אנשים בתור לפני משה דויד. כמה פעמים ניסה להיכנס ולדבר עם המזכירה.
"אדוני, חבר, יש תור. מה אני אשמה לך? תבוא מחר אם אין לך זמן."
לא ידע מה לענות. חזר וישב. האם אפשר להסביר לה שבא אחרי יום-עבודה? שהעניין דחוּף? תגיד שגם היא עובדת, ולחבר ספראי יש הרבה עניינים דחופים. "אולי אתה יכול, חבר, לסדר את העניין שלך אצל מישהו אחר? ספראי אינו יכול לטפל בכל הבעיות של האירגון, יש פקידים לכל דבר, ויותר מדיי אנשים רצים מיד אל ספראי בכל עניין קטן ומבלבלים לו את המוח."

בשש, כשעה לאחר שהחל ספראי לקבל אנשים, ומחצית השעה לאחר גמר המועד האחרון לקבלתם, לפי הכתוב על הדלת, עדיין חיכו שני אנשים לפני משה דויד.
פתח את הדלת ואמר:
"חברה, אני מבקש ממך – "
"אני לא בטוחה," אמרה לו, "אשתדל לדבר עם ספראי."
כעבור חמש דקות חזרה ואמרה: "הוא ממהר, ביקש ממני שתבוא אליו פעם אחרת."
האדם שחיכה בתור לפניו הקים צעקות.
משה דויד שאל: "הוא עוד בפנים?"
"כבר יוצא," אמרה.
"אבל העניין דחוף!"
"תשתדל להשיג אותו במדרגות, יצא מן הצד השני ויורד למטה."
משה דויד מיהר, עבר את המסדרון וירד, ובאולם-הכניסה ראה את ספראי בא מולו, נושא בידו תיק שחור ומשוחח עם בחור צעיר.
ניגש אליו ואמר:
"חבר ספראי – "
הלה לא שם לב אליו, מיהר לדרכו.
"חבר ספראי, חבר ספראי," רץ אחריו משה דויד ונגע בזרועו.
"חבר! בבקשה!" פנה אליו ספראי בתרעומת, "מה אתה רוצה? יש שעת-קבלה."
"לומר לו ששעה וחצי אני מחכה לו לחינם? לא, מוטב לא להתווכח על כך." תחת זאת אמר: "יש דבר דחוף במחצבה."
"מה אני? מטפל במחצבה?" ענה ספראי, "תיגש לניסים לוי או לוועד-העובדים שלכם במקום או למזכיר שלהם כאן." והוא המשיך בדרכו.
"אבל, חבר ספראי – "
הלה כבר יצא לרחוב. משה דויד לא ויתר ומיהר אחריו עד לפתח מכוניתו.
"חבר ספראי, אתה מוכרח לשמוע מה שיש לי לומר."
"אני לא יכול, חבר. אתה רואה שאני ממהר, יש לי ישיבה שהתחילה כבר לפני רבע שעה. באמת, אני מצטער, אולי תכתוב לי מכתב או תבוא בפעם אחרת?"
משה דויד כמעט ויתר על בקשתו. הוא אמר בליבו: "האִם חייב האיש לשבת כל הימים ולחכות עד שאני אבוא להשמיע את צרותיי לפניו? ודאי גם הוא טרוד מבוקר עד ערב, נוסע ממקום למקום, בינתיים עוד מקבל קהל, שומע טענות, מטפל בבת-אחת בעניינים רבים. הרי אי-אפשר לדרוש ממנו לעשות בעבודתו יותר ממה ששעותיו מספיקות."
ספראי כבר ישב בתוך המכונית, כאשר ניסה משה דויד עוד פעם אחת לגשת אליו, ואמר לו: "חבר ספראי, ניסים לוי עושה במחצבה מה שהוא רוצה – פיטר פועלים, גונב שעות. חבר ספראי, אתה מוכרח שתבוא ותעשה סדר שם."
ספראי פתח את החלון והביט אליו בחוּמרה: "חבר, אתה יודע מה שאתה מדבר? אלה הן האשמות חמורות. לא אומרים אותן על רגל אחת ברחוב. צריך לברר קודם, לפנות לוועדת-הביקורת, לעשות חקירה. יש סדר במפעל, ואתה לא יכול לבוא ולהאשים מישהו סתם."
"אבל, חבר ספראי, אין לי זמן. אם אני אחכה – בינתיים לא יהיה לי מה לאכול."
"מה אתה מדבּר? אַל תגזים. תוכל לפנות למזכיר הממונה על ענייני העובדים במחצבה והוא יטפל בעניין שלך. ואם יש לך טענות על גניבה – עליך להביא הוכחות. אתה רואה – רק היית פונה ושואל במקומות הנכונים, והיית חוסך זמן. כי אחרי הכול – אני לא לשכת-מודיעין!"
"חבר ספראי – "
"באמת, מספיק."
אלא שמשהו במבטו של משה דויד היה מוכּר לו, ולפתע חייך ואמר: "הֵי חבר, אתה לא זה שדיבר אז ברדיוֹ, בערב המסיבה?"
"כן."
"אתה רואה, זכרתי אותך," אמר ספראי בשמחה. תמיד אהב להפגין את ידידותו עם בני-אדם במקומות שבהם ביקר.
"כן," ענה משה דויד.
"ובכן, מה אתה רוצה, חבר? אם אני לא טועה, אמרת אז שהכול בסדר. וגם שמענו אותך אחר-כך ברדיו. הרי לא שיקרת לנו, נכון? הנה לך בעצמך הוכחה כמה אתם ממהרים לכעוס ולשנות את דעתכם משבוע לשבוע. לא נכון?"
"נכון," אמר משה דויד והסתלק.
ספראי נישאר פעור-פה – מה מתכוון הבחור לומר? ובמאוחר יותר נזכר בפרטי המסיבה אחד לאחד, וכיצד נגמר אותו שידור משונה ברדיו. "שכחתי," אמר לעצמו, "הרי הבחור הוא שיכור, שיכור מוּעד."
המכונית יצאה לדרך ובלב ספראי רגש לא נעים. הבחור לא הכחיש דבר. ובכל-זאת לא חזר בו ממה שאמר קודם-לכן. משונה, משונה מאוד. וההרגשה התמוהה שהיתה לו אותו ערב בשעת ההקלטה חזרה ופקדה אותו. "כמין אזהרה על רעידת-אדמה העומדת להתחולל כל רגע," הירהר, "לא נוח, מאוד לא נוח. ואיזה מבט היה לבחור! מחר אסע לכפר ואראה מה מתרחש שם. ואולי גם אצטרך לרסן מעט את ניסים לוי. אחרי הכול, צריך לפקוח עין על המתרחש. חבל שלא אמרתי לאותו בחור שאבוא. ממילא עליי לערוך כבר ביקור בכפר. ועכשיו הוא ודאי כועס עליי. חבל."

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.