מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עימם. וגם צביקה פיק מת באב.
משחר נעוריי, אהבתי מוסיקה עברית. זו לא היתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת "כוורת" ואח"כ "גזוז", ולהקת "תמוז", יוני רכטר ושם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.
צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגנטי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח. קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו. אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?
חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים. עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ וכוורת וכל הגוורדיה ואת שיריהם. אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפירסמתי כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכו'. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק. לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז. אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.
צביקה פיק, נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, "נאסף תשרי".
השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג' ובגל"צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – "מוזיקה", עם להיטיו הגדולים "נאסף תשרי", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" "מעלה מעלה", "לא אני הוא האיש", "שוב נתחיל מחדש" ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את "נאסף תשרי" הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים.
שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג'. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן "מת אב ומת אלול". היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל"נאסף תשרי", שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, וכעבור שנה הוא זכה לתואר "שיר השנה" (והקדים אפילו את יצירת המופת "עטור מצחך" ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון "אבניבי").
סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק – האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוסיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר. והנה, הוא פרץ עם "נאסף תשרי" – השיר שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה איתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בראיון לעיתונאי דודו אורן: "מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה כאילו נולדתי מחדש."
פיק הופיע עם השיר בתוכנית הפופולרית "עוד להיט", ובו חשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם "נאסף תשרי" מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.
אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר, שאלו מילותיו:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים "מת אב". זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז "מת אלול". מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה, וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.
במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו "שירים". בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר' שמואל הנגיד את שורות הפתיחה, והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהילתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.
"מת אב", פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שאח"כ הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה "מת". וגם "נאסף" - הכוונה ל"נאסף אל אבותיו", ביטוי מקראי למוות. והעמומה והגדומה משרים אף הם את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת, ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.
מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: "לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו."
אב עוד לא מת ובאמצע אב מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, שממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול...

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול...

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול...

* פורסם לראשונה ב"תבור – יהדות ישראלית"

2. צרור הערות ‏17.8.22
* ממשלת אחדות בתנאים מסוימים – ממשלת אחדות עם נתניהו אינה רצויה, אך היא עדיפה על שתי האלטרנטיבות האחרות: ממשלה צרה צרורה עם בן גביר או ממשלה צרה צרורה עם המשותפת. כאשר אלו האלטרנטיבות, ממשלת אחדות עם נתניהו היא הרע במיעוטו.
אולם ממשלה כזאת מחייבת עמידה על ארבעה תנאים. א. הכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתחום. ב. נתניהו יהיה שני ברוטציה. למה? כי אם הוא יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו. ג. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיה בידי גוש נתניהו. משמעות הדבר, היא שתיקי הביטחון, החוץ והאוצר יהיו בידי גוש נתניהו. ד. זכות וטו לגוש השינוי על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט.

* כססתי את הציפורניים – כאשר נמסר על מסיבת עיתונאים "חשובה" עם בן גביר, ממש כססתי את הציפורניים. מה הוא יראה לנו הפעם? סמל שנתלש מרכבו של לפיד?

* חוק המורשע – אני תומך, כפי שכתבתי פעמים רבות, ב"חוק הנאשם", על פיו מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה. בנושא הזה אני בהחלט תומך בעמדתו הצודקת של נתניהו, כפי שהביע אותה והצביע עליה כאשר אולמרט היה רוה"מ. אגב, נתניהו דרש את התפטרותו של אולמרט כשרק החלה החקירה נגדו. אפשר לכנות זאת "חוק החשוד". לצערי, לא היה לחוק הזה רוב בכנסת הקודמת ולכן הוא לא עלה להצבעה. איני יודע אם כך יהיה גם בכנסת הבאה. אך גם אם לא, יש לכל הפחות לתקן אבסורד הזוי בחוק הקיים. על פי החוק הקיים, ראש הממשלה יכול להמשיך לכהן כל עוד לא הורשע הרשעה חלוטה. מה הכוונה? שגם אם הוא הורשע בדין, אך הגיש ערעור, הוא יכול לכהן, כל עוד הערעור לא נדחה.
ההיגיון בהתנגדות לחוק הנאשם (ולמרות תמיכתי בחוק, יש בהחלט, בעיניי, היגיון בעמדה האחרת), מבוסס על חזקת החפות. נאשם הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בדין, ועל כך מבססים המתנגדים את התנגדותם. אולם בערעור, המערער אינו בחזקת חף מפשע, אלא בחזקת אשם, כיוון שהורשע בדין. בעוד במשפט, הנאשם זכאי אלא אם הוכח אחרת, בערעור המערער אשם אלא אם הוכח אחרת. בעוד במשפט, חובת ההוכחה היא על התביעה, בערעור, חובת ההוכחה היא על המערער.
על פי החוק הקיים, ראש ממשלה שהורשע בפלילים והוא בחזקת אשם, יכול להמשיך לכהן כראש הממשלה עד אחרי הערעור, וזה יכול לקחת שנים. אם אי אפשר להסכים על חוק הנאשם, יש למצער לגבש הסכמה לכל הפחות על חוק המורשע.

* בקרוב על מסכנו – בימים הקרובים תעשיית השקרים וההסתה תציף אותנו בחומרי השמצה, שיימינג ופייק ניוז למכביר על איזנקוט. איזה אפס הוא היה בצבא, איזה רמטכ"ל גרוע הוא היה, שהוא בכלל בוגד ומושחת. והתוצרים ידוקלמו בידי ההמון הביביסטי.

* נפרדנו – איזנקוט קרא בנאומו להיפרד מן הפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הוא צודק. זה עיקרון ציוני מהותי. אבל הוא רק שכח שכבר נפרדנו.
נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרש"פ שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים ביו"ש. מעזה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף, שהפרדנו מהם את תושביהם. רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרש"פ היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, שב"כ, בתי כלא, שגרירויות במדינות רבות בעולם. נכון, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרש"פ, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם וכדי לעצור את הטבח ההמוני. נכון, עוד אין הסכם קבע ולא יהיה בעתיד הנראה לעין ומי יודע אם יהיה אי פעם. אבל היפרדות – יש ויש.

* טפילים חסרי מצפון – גדי איזנקוט שירת כל חייו הבוגרים כלוחם ומפקד בצה"ל. הוא שירת כלוחם ומפקד בגולני, עד תפקיד המח"ט, ומפקד בכל שדרות הפיקוד על תפקיד הרמטכ"ל. תמיד בדרג המסתער. פעמים רבות תחת אש. תמיד מתוך נכונות למסירות נפש. וכך מתאר אותו גיבור המקלדת רוגל אלפר: "מוג לב... שרתָּ גם את עצמך, אתה לא איזה אלטרואיסט... לו היה איזנקוט מפגין בקרב התנהגות מוגת לב כמו זו שהוא מפגין בסוגיה הפלשתינאית, הוא היה משתחרר מצה"ל רב"ט אחרי ישיבה בכלא על עריקה... איזנקוט הפחדן... הוא לא אמיץ... עגלה ריקה."
במה זכה איזנקוט שהורעף עליו כל הטוב הזה? בכך ש"אין לו אומץ לב" לומר שישראל היא "מדינת אפרטהייד". ולכן, "לכל סרבנית מצפון יש אומץ לב ציבורי גדול לאין שיעור ממה שיש לאיזנקוט." "סרבנית מצפון" זה שם מכובס לעריקה מצה"ל.
ומן הראוי לשרש מהשיח הישראלי את המונח השקרי "סרבני מצפון". אין שום מצפון בעריקה מצה"ל, אין שום מוּסָר בהשתמטות מהגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל, אין שום ערכים בהשתמטות משירות למען המדינה. להיפך, מדובר בנמושות, בטפילים שחיים על הדם של בנינו. אנשי המצפון הם אלה שנותנים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ושמחרפים את נפשם על הגנתם. הסרבנים הם פרזיטים, שבזכות אחיהם שמגינים על עליהם, הם יכולים לפעול בחופשיות, להשמיץ את המדינה ולהיות משת"פים עלובים של אויביה.

* הפשקוויל הבא – והרי התחזית: אם מחר רוגל אלפר לא יפרסם פשקוויל של שמחה לאידה של משפחת פיטוסי, שבנה נהרג בתאונת ירי בטול-כרם, הוא יפרסם אותו מחרתיים. ההימור שלי – מחר.

* עוכרי הארכיאולוגיה – יהודה ושומרון הם אזור רווי בארכיאולוגיה, המלמדת על תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובכלל על ההיסטוריה של המזרח הקדום. לכן, הוא אזור מבוקש לחפירות ומחקרים ארכיאולוגיים. פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד חפירות ארכיאולוגיות ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים, כי הן "פעולה בלתי חוקית בשטח כבוש... אינה לגיטימית... הכחשת הכיבוש" וכו' וכו'. זו עמדה עוכרת מדע, עוכרת מחקר, עוכרת ארכיאולוגיה. זו עמדה חשוכה המנוגדת לערכי הנאורות. זו עמדה הדורשת להכפיף את המחקר המדעי לשיקולי פוליטיקה רדיקלית. מערכת השוקניה תוקפת את האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל, שהעיתון כמובן מתנגד לעצם קיומה.
האמת היא שהם בעיקר חוששים מן הממצאים של החפירות, המחזקים את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, או בלשונם את "הנרטיב של זכות יהודית על השטח". נרטיב...

* אמי פלנט – שמעתי בצער על פטירתו של אמי פלנט, בעל עיטור העוז, שתחת פיקודו של קהלני היה בין בולמי הפולש הסורי בגולן, בקרב עמק הבכא, במלחמת יום הכיפורים. הכרתי את אמי פלנט בתנועת הדרך השלישית. הוא היה מנכ"ל המפלגה ואח"כ מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, בתקופת כהונתו של קהלני כשר. בשנה שעברה השתתפתי באירוע של יוצאי חטיבה 7 ליום הולדתו ה-77 של קהלני, שנערך באתר עמק הבכא. בלט בהיעדרו אמי פלנט, ושם שמעתי שהוא מתמודד עם מחלת הסרטן. ביום שני הוא נפטר. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: אפעל – השם אפעל הוא ראשי תיבות של אגודת פועלים עברית לאומית. אפעל קם כקיבוץ עירוני, בבקעת אונו. החזון של מייסדיו היה לרכוש קרקע בתוך העיר, ולהיות קיבוץ בתוך עיר, אך בשל העלויות הגבוהות של הקרקע, נגאלה קרקע בבקעת אונו, ליד כפר אז"ר, ושם קם הקיבוץ. הקימו אותו קבוצה של פועלים בהנהגת ד"ר שמעון גלביץ ואליהם הצטרפה קבוצה של כעשרים יוצאי קיבוצים שעבדו בנמל תל-אביב. הקיבוץ עלה לקרקע בתחילת 1947. הקיבוץ גבל בכפרים ערביים רבים והוא היישוב הראשון שהותקף במלחמת השחרור, כבר ב-4 בדצמבר 1947, חמישה ימים בלבד לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. חברי הקיבוץ ותגבורת של ההגנה בלמו את ההתקפה. בחודשים שלאחר מכן היו עוד שתי התקפות על הקיבוץ ואירועי ירי רבים. לאחר המלחמה, קיבל הקיבוץ אדמות של כפרי הפורעים שתקפו אותו ונטשו. וכך, חלק מחבריו החלו לעסוק בחקלאות, בניגוד לחזון המקורי של הקיבוץ העירוני. ב-1949 התקבל הקיבוץ לתנועת הקיבוץ המאוחד. ב-1952 הקיבוץ התפרק, בשל סכסוכים פנימיים, פער בין החקלאים לעובדים בעיר והעדר מנהיגות (ד"ר גלביץ נפטר במפתיע בגיל 47 עוד טרם עלה הקיבוץ לקרקע). על שטח הקיבוץ קמו הסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהיום הוא הסמינר של התנועה הקיבוצית כולה וכפר הגמלאים "נווה אפעל" של רשת "משען". ב-1969 הקימה חברת "שיכון עובדים" את שכונת הווילות היוקרתית רמת אפעל. השכונה היתה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית אונו, שב-1984 שינתה את שמה למועצה האזורית אפעל. רמת אפעל פעלה כיישוב קהילתי עד 2008, אז סופחה כשכונה לרמת גן.
אורי הייטנר