כרבים מהסופרים הצעירים בני דורי הערכתי מאוד את מאמריו של קורצווייל על הספרות העברית והכללית במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", וגם את ספריו שבהם קיבץ את מאמריו, בייחוד על עגנון וקאפקא. למדנו ממנו רבות.

כאשר הופיעו בשנת 1957 בהוצאת "עם עובד" שני הכרכים של ספרו של גרשם שלום "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", פירסם עליהם קורצווייל מאמר ביקורתי מאוד ב"תרבות וספרות", ודבריו עוררו את סקרנותי ללמוד בבוא היום אצל גרשם שלום. גם קניתי את הכרכים וקראתי אותם.

כאשר יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" בהוצאת "עם עובד" בשנת 1963, הסתפק קורצווייל בשתי מילים על אודותיו, במאמר שסיכם את יבול הספרות העברית באותה שנה: "רפורטז'ה לשעתה."

לימים, בחודש יוני 1966, ריאיינתי אותו לסדרה "מחיר הציונות" שפירסמתי ב"מאזניים", בעריכת עזריאל אוכמני, ונכללה גם במהדורה הראשונה של ספרי Unease in Zion שיצא לאור בשנת 1974 בארה"ב, אבל הריאיון עימו לא נכלל בסדרה ובספר כי הוא לא הסכים לפרסם את הנוסח של דבריו ששלחתי לו.

רק לאחר מותו, כאשר הופיע בעברית "אין שאננים בציון", בהוצאת "עם עובד", 1986, הסכימה אלמנתו מרגוט לכלול את הריאיון במהדורה העברית.

הנה קטע מיומני על אותה פגישה: 23.5.1966. ד' בסיוון תשכ"ו. ירושלים. ערכתי שני ראיונות נוספים לסדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים". עם בועז עברון, בתל-אביב בבוקר ה-20.5, ועם פרופ' קורצווייל אתמול אחר-הצהריים בביתו שבאוניברסיטת בר-אילן. הראיונות עצמם היו בחינת חווייה מעניינת, אם כי עדיין רבה מאוד העבודה עליהם, ועם פרופ' קורצווייל עליי להיפגש פעם נוספת כדי לסיים את הריאיון.

קורצווייל הוא ... אישיות אחרת. תקיף, נוירוטי, בעל כוח מוסרי רב. גלוי-לב עד כדי נימה של רחמנות-עצמית, ויחד עם זאת בעל כבוד רב לזולת. מיוזמתו הציע שניפגש פעם נוספת כדי לסיים את הריאיון (שארך למעלה משלוש שעות, שרובן שיחה מחוץ לריאיון) ועשה הכול כדי שארגיש בנוח. הוא מכריז על כך שהוא צנוע – בצורה מעוררת חשד. ויחד עם זאת ניכר שהוא אדם לוחם בעל עקרונות אשר סבל הרבה למענם עד כי נתערבבו אצלו הגורם האישי והאידיאולוגי, הגם שהוא מכחיש זאת בכל תוקף.

שוחחנו על פרופ' שלום, בהיוודע לו [מפי] שאני תלמידו, והוא ניסה לשכנעני כי הוא מעריך את שלום כאישיות אך מתנגד חריף לדעותיו. בין היתר אמר שהללו, הפרופסורים בירושלים, הרסו את חייו משום שלא הסכים לדעותיהם. ומצד שני התפאר שכיום יש לו חמש מאות תלמידים בבר-אילן, ושוב אין עומדת אצלו על הפרק שאלת ירושלים, וכל מאבקו הוא רעיוני טהור, ולא "אן-בלוק" נגדם. הוא מתנודד בין קיצוניות של קטנוניות וצעקות "אני צודק!" ורימום עצמו, לבין גישה מוסרית חזקה ועקיבה. הוא ראה בי כנראה מעין "זירה" למלחמת הדעות בינו ובין שלום: אני חששתי כי היותי תלמיד של שלום, יהפכני בעיניו לאחד ממחנה רודפיו, אך לא כך קרה, בינתיים.

11.7.1966. כ"ג בתמוז תשכ"ו. ירושלים. אתמול סיימתי את הריאיון עם קורצווייל בפגישה נוספת עימו בביתו. עתה מחכה לי עבודה רבה בכתיבת הריאיון. לא ציינתי בשעתו ביומן, ולכן אני לא זוכר אם הדבר קרה בפגישה ראשונה או שנייה. נדמה לי שאירע בראשונה. אני באתי ועימי רק אגודת דפים ריקים מהודקים בקפיץ לקרטון-כתיבה קשיח, ועט, כדי לרשום מפיו. בתום הפגישה, כאשר כבר קמתי ללכת, שאל אותי לפתע, בקול חשדני שיכולתי לחוש בו פאראנויה קלה, ובמבטא "ייקי" – אם לא הקלטתי אותו בחשאי. אמרתי לו שלא, וכי כיצד יכולתי, הרי אין עליי דבר מחוץ ללוח שעליו הניירות, והמחשתי זאת בתנועת הגוף. אך הוא אמר ששמע, או שהוא יודע, שיש מראיינים שמסתירים עליהם מכשיר-הקלטה ומקליטים בחשאי את דברי המרואיין ואחר-כך מפרסמים אותם ללא רשותו.

אותה עת לא היה לי מכשיר-הקלטה, ובכלל, מכשירים אלה היו מאוד מסורבלים בסרטים מגנטיים על סלילים קטנים, ולא היה בנמצא מכשיר זעיר שמוצמד לגוף או מוסתר בתיק קטן. אבל אני הרגשתי שהוא עדיין חושד בי שאולי באתי לרגל אחריו ולהקליט דברים שלא נועדו לפרסום. אולי לכן דיבר מאוד בזהירות על פרופ' גרשם שלום.

[ואכן, בסופו של דבר פסל קורצווייל את הריאיון עימו, בעיקר משום שלא רצה להופיע יחד עם שלום ושאר הפרופסורים הירושלמיים. לכן הריאיון עימו אינו כלול במהדורה האמריקאית משנת 1974, ורק שנים אחרי מותו (הוא התאבד בתלייה בביתו) קיבלתי רשות מאלמנתו מרגוט, אישה נחמדה, רגישה ותרבותית, לפרסם את הריאיון במהדורה העברית של "אין שאננים בציון" משנת 1986, וזאת גם בהשתדלותו של חוקר הספרות יעקב אברמסון].

אהוד בן עזר