נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ג
בתו של חדידו

"כמה עולה להפיל?" הירהרה בצאתה מבית-הקפה של אבו-סנין.
שלמה אמר: "יא קטנטונת, למה לך לבזבז את כל אחרי-הצוהריים בחוץ?"
"תִקנה לי גלידה?" קראה באי-סבלנות.
"מה אַת מרוגזת? ראית את האישה של ניסים לוי, וכבר אצלך הבטן מתהפכת? יותר טוב תחשבי עליי. אַת רואה שאצלו כבר אין לך הרבה סיכויים. מספיק להביט על האישה שלו כדי לדעת שרק טובה עשה לך כשהכניס אותך לעניינים. מה אַת שווה לעומתה? אַת חושבת שהוא יוותר עליה בשבילך?"
"סתוֹם את הפה שלך."
"רוצה גלידה?"
"…"
"תגידי, מרגיזה שכמוך. אני צריך לנחש מה שהולך על הלב שלך?"
"טוב."
ניגשו לקיוסק והזמין מנה. כשהוציא את הארנק לשלם הרכינה ראשה מעט לפנים והסתכלה בתוכו בחטף. הרגיש בכך וסגר בדפיקה את הארנק והחזירוֹ לכיסו וירק בכעס על הרצפה.
"קחי. אַת באה?"
"עזוֹב! אני לא מרגישה טוב היום."
"מתגעגעת לניסים לוי? הוא איננו. הוא עכשיו גונב בוודאי כסף בשבילך במחצבה."
"שתוֹק!"
תפס בידה וכיוון אותה לרחוב שאליו רצה להגיע.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"למקום טוב, אַל תדאגי."
"אמרתי לך, אני לא יכולה. אני חולה."
ניסתה להשתמט מידיו ולא יכלה. הניח אותה לפתע, ירדה בתנופה מן המדרכה אל הכביש ועמדה.
"לאן תלכי לבד?" שאל אותה, "מה אַת חושבת, שאני חיה? תבואי איתי ואדאג לך."
"לאן תלך לבד? לחזור לקפה? – אי-אפשר כל עוד ההיא יושבת שם. לנסוע הביתה? – כבר שבועיים שלא היתה. ואל ניסים אינה יכולה לבוא ככה סתם." הביטה רגע אל שלמה, הירהרה וחזרה למדרכה.
"אַת רואה? צריך לדעת להיות טובים אחד עם השני."
הלכו בשתיקה, עברו כמה רחובות. ילדים חזרו מבית-הספר, רבו, צחקו, רצו. ילדות מבית-ספר תיכון עברו על פניה, בתלבושת אחידה, כה דומות זו לזו. בנות כמה הן? בנות שש-עשרה, שבע-עשרה. יכלו להיות חברותיה. היא יכלה ללמד אותן, והן היו נהיות מומחיות. חה-חה-חה, היה נעשה להן חם בבטן, במקום המורים שעומדים להן על הראש. מה הן יודעות? ניסים לוי לא השכיב אותן על הרצפה, ושלמה לא לוקח אותן עכשיו בשביל למשש להן את הבשר עד שיכאב. "אתן רוצות לשחק איתי?" רצתה לשאול, "אני לא רוצה לשחק עוד עם הבחורים. מעולם לא היו לי חברות. בבית-הספר כולן שנאו אותי, ואבא היה מגרש כל מי שהיתה באה אליי הביתה. אני רוצה חברות…"
הכניס אותה לחדר-מדרגות אפל, בבית ישן. צבע הקירות מתקלף, וריח של בצל מטוגן ממלא את המקום.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"יש כאן חדר של חבר. תנוחי."
"אני לא רוצה."
"מה אַת רוצה?"
תפס בידה ונעץ ציפורניו בזרועה. כמעט צעקה מכאב. בייחוד דקרה אותה ציפורן הזרת שהיתה ארוכה ומחודדת כסכין.
"עזוֹב!"
הִרפה ממנה ועלתה בעצמה. "חכי!" הוציא מפתח ותקע אותו במנעול.
המפתח לא התאים. זיעה עלתה במצחו. עמדה והביטה בו, נפחדת. גופו רעד שעה שהתכופף והוא האדים כולו. "כמו חיה," חשבה.
"מה אתך?"
הניח את המפתח תקוע במנעול, נִפנה אליה, תפס בה ודחף עצמו בכוח אליה. "החזיקי אותי, החזיקי אותי – " גימגם ונשך בתחתית צווארה, בשקע הכתף. תיבת שעוני-החשמל לחצה על עורפה והכאיבה לה.
"עזוֹב אותי!" קראה, משתנקת מחמת ריח הזיעה, החולצה המלוכלכת ובית-השחי. "אני, אני רוצה ל – "
"מה אַת רוצה?" דיבר לתוך שערותיה, "לאן אַת רוצה שאני אלך? שאלך אל החברים שלי? אלוהים עשה אותך בשביל שתהיי טובה."
"עזוֹב אותי. יכולים לבוא פה אנשים. משוגע!"
התחמקה ממנו, ניגשה לדלת, סובבה פעם ופעמיים את המפתח ונכנסה פנימה. הדירה היתה קטנה, מלאה ארגזים ישנים, בגדים ישנים, אבק, ספרי-כיס על הרצפה, משקופי-עץ ערומים ודלתות בלתי-צבועות. החזיקה בבטנה ורצה אל החלון. פתחה תריס והוציאה ראשה החוצה. שמעה את צעדיו, בא אחריה ותפס בה.
"עזוֹב, עזוֹב אותי. אני רוצה להקיא."
נבהל ממנה והלך למיטבח הקטן. שמעה את קול הברז, הקיאה בינתיים כלפי חצר קטנה ועזובה. מזל שאין איש בסביבה. חזר והביא לה כוס מים.
"הוקל לך? שתי."
שתתה.
"סליחה."
"אין דבר. אני לא כועסת עליך, תודה."
"אַת משגעת אותי. אַת יודעת שאַת משגעת אותי. אני מצטער שהתנהגתי איתך כך."
"לא נורא, אתה לא אשם. הכול בא ממני."
"אני לא מבין. מה יש לך?"
"שום דבר, תשכח."
פרשׂ לה כיסוי דהוי על מיטה בלתי-מסודרת, החביא במגירה פיז'אמה של גבר, דחף גרביים מלוכלכים לתוך הארון ושׂם כר בפינה.
"בבקשה, תנוחי קצת, תשכבי."
חלצה סנדליה ושכבה על המיטה.
"אולי אַת רוצה שאביא לך משהו? שאלך לרופא?"
"לא, תודה."
ישב על המיטה והביט בה – שׂערה מפוזר על הכר, חצאיתה השחורה התרוממה מעט וגילתה את ברכיה. "למה אַת מרגישה לא טוב?" הירהר, "אני כל-כך רוצה אותך. אף פעם לא היית אצלי. סוף-סוף הבאתי אותך לחדר, לבד." נשמה במהירות, חולצתה עלתה וירדה. הביט בה וטעם של תפוח לפני נגיסתו עלה בפיו. נגע קלוֹת באחת משוֹקיה, שתקה ותלתה עיניה בתקרה, הוסיף ללטפה בין רגליה.
"כבר טוב לך?" שאל.
לא ענתה.
הניח ראשו על ברכיה והחל מנשקה. "איפה אני? כבר טוב לך?" חשבה. שמעה אותו מדבר, לוחש, מבטיח, מתחנן. "למה לך ניסים לוי? אני אקח אותך, יש לי עבודה במסגרייה. אַת לא צריכה ללכת עם כולם. אני רוצה שתהיי שלי, שלי, רק שלי." בינתיים עלה עליה ולחץ בכל גופו, ושוב הזיע ונשם. "תגמור כבר," לחשה לעצמה, "אני לא יכולה יותר." חיכתה, תפסה בו, משכה אותו אליה. "תגמור כבר." אחר-כך הסמיק והחל נאנח ולוחש אליה: "תיכף, תיכף, חכי לי – " הרגישה שהוא מגשש לידה ומתאמץ. ריחמה עליו, סילקה את ידיו ממנה ועזרה לו. טיפות זיעה ירדו עליה, ושוב נאנח. לבסוף נרגע. התבוננה בו, לקחה את ראשו בידיה וליטפה את שערותיו.
"סליחה," אמר, "אני מצטער. רציתי שיהיה לך טוב ממני. היה?"
קשה היה להכיר בו את הבחור היהיר מן הקפה, עם דיבוריו החצופים, תנועותיו, ועיניו הערמומיות.
"היה לך טוב? אוֹי – "
נוכח שאולי השתטה בשאלתו, ושוב אמר: "תסלחי לי, אַת בטח מומחית יותר גדולה ממני. תסלחי לי שאני שואל."
"מה אתה מדבר?"
היה כה נרגש, וגאה, ומאושר. ונישק אותה שוב ושוב. "האם היתה זו פעם ראשונה לו?" חשבה. אולי העמיד פנים, וכאשר נישאר עימה איבד את כל ביטחונו.
נשמעה שריקת הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "אַת אוהבת לנסוע?" שאל אותה.
"תלוי במה," אמרה.
"ברכבת, באווירון, באונייה. טסת פעם?"
"לא. ואתה?"
"גם כן לא. אני בסדר?"
"לְמה הוא מתכוון?" חשבה. נזכרה בחשדהּ הקודם. "כן, אתה בסדר גמור," ענתה לו, "אתה נפלא."
"אני כל-כך שמח לשמוע ממך."
הרכבת שרקה שנית. עתה ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים.
"תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – "
שתקה.
"אַת לא רוצה להבטיח? אני אעשה הכול למענך. אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה. יותר לא אשב שם לפני-הצוהריים."
"בן כמה אתה?"
"שבע-עשרה, גדול ממך בשנה. זה בסדר. אנחנו לא נסַפּר לאף אחד ונתחתן. אַת מבטיחה?"
לא ענתה, רק הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה.
"אה," אמר, "אַת לא אוהבת אותי. בטח יש לך גברים אחרים, יותר טובים ממני."
פניו היו מלאים אכזבה, כילד קטן ונזוף, כילד שגזלו ממנו צעצוע יקר והוא קרוב לבכי.
ליטפה שוב את שערותיו, לחצה את ראשו בכל כוחה בין ידיה.
"אַת מבטיחה שלא תשובי לשם, לעולם, לעולם?"
הרכבת עברה קרוב מאוד. ניתן לשמוע את קול הגלגלים על פני המסילה. תַק. תַק-תַק-תַק.
"תגידי, כן?"
"כן."
"לעולם?"
"לעולם. אבל עכשיו תיתן לי ללכת."
"לאן? כבר – "
"הביתה, אל אבא שלי."
"אַת תיסעי לכפר?"
"כן."
"יופי, יופי. תחשבי עליי?"
"כן, אני אחשוב כל הזמן עליך."
"גם אני עלייך. אני כבר היום אחפש עבודה."
הרכבת נעלמה, אולי כבר הגיעה לתחנה. אין דבר, אחריה יש רכבות אחרות, ופסים ארוכים. ארוכים.
"אני מצטער."
"למה?"
"אַת יודעת, זה אצלי כמעט… ואולי הייתי צריך להיזהר. החברים אומרים ש… אַת מבינה?"
ובכן, צדקה. עכשיו אפשר להבין את התנהגותו. "אוֹי, אַת כבר מומחית גדולה. מכניסה אחרים בסוד. היינו צריכים להיזהר, טיפשון. אין כבר מה לפחד. אין מה לדאוג, בכלל – " הירהרה.
"אני, אני לא יכולתי להתאפק."
"אין דבר, אַל תפחד. שום דבר לא יקרה."
קמה, ישבה על שפת המיטה והביטה אליו באלכסון.
"אַת בטוחה?" שאל והקיף אותה בידו ופניו קרובים אליה.
"כן." לוּ ידע כמה היא בטוחה. "אלוהים, שמוֹר על הנער הטוב הזה, אם הייתי מכירה אותו לפני שנה, אולי היה הכול אחרת," חשבה.
"ואַת לא תחזרי יותר לניסים לוי?"
"לא."
"ו – "
"מה?"
"מוּתר לספר לחברים שאנחנו – "
"לא, לא. תחכה עוד קצת."
"טוב, אני מבין," אמר וחייך אליה כממתיק-סוד.
"מה אתה מבין?" חשבה. "נשק אותי," אמרה.
תפס ונישק את פניה, מצחה, שׂערהּ.
"עוד?"
"עוד."
הִרפה ממנה, והיה שקט גדול בחדר. שמש של אחר-הצוהריים חדרה פנימה, האירה את הקיר, המיטה. איפה הרכבת? שוב לא שומעים אותה. קמה, קם ועמד לידה. ניגש אל החלון וכיפתר בבושה את מכנסיו. בחדר-האמבטיה סידרה את בגדיה הפרועים.
אחר-כך עמדו בחדר-הכניסה הקטן, ליד הדלת.
"אלווה אותך."
"לא, לא צריך."
"בכל זאת, אצא איתך."
"לא, תישאר פה. אני לא אוהב אותך, אם לא תעשה מה שאוֹמַר," חייכה.
משהו כאילו הפריע לו והוא התבונן בה. "אַת צריכה אולי כסף?" התפרץ בגסות ובבושה, והסמיק. נזכר שהכול משלמים לה. אבל הפעם? ובכל-זאת, אולי? סתם חסר לה כסף להגיע לכפר. הרי הם –
"לא, לא צריך. באמת, תודה."
"אבל אני יש לי, ואני לא רוצה שתחשבי שאני קמצן," הסתבך בלשונו, גימגם והסמיק כפליים.
"אין דבר," אמרה, "תשמור לך את זה למזכרת ממני."
"אני לא מבין?"
"לא צריך שתבין, מוֹתק," תפסה את ראשו בידיה ונשקה על מצחו. "אַל תכעס עליי, טוב? תגיד שאתה מבטיח שלא תכעס עליי לעולם."
"טוב, אבל אני לא מבין."
עמדה בחוץ, והוא – ליד הדלת הפתוחה, בתוך הדירה.
"לא צריך שתבין. תגיד עוד פעם שאתה אוהב אותי."
"אני אוהב אותך."
"חה-חה-חה," נשקה אותו, עוד פעם אחת היא נשקה אותו, "שלום."
"למה אַת בוכה? לא הכאבתי לך?"
"לא, חה-חה-חה. שלום! תגיד שלום, ילד רע שכמוך."
"שלום."
היא ירדה במדרגות והצחוק שלה ממלא את הבית. ועיניה אדומות, אדומות ודומעות. רץ אל המעקה וקרא כלפיה:
"להתראות!"
אך היא לא שמעה. ראה רק רגע את שׂערהּ. מיהר אל החלון וראה שהיא עוברת בפינה. קרא אליה ונופף בידו. נפנתה ונופפה אף היא ונעלמה בסיבוב.
"היא אוהבת אותי," אמר לעצמו, "היא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי…" והחל לזמזם שיר מאחד הסרטים שראה באחרונה, ולהשיב את הסדר הקודם בחדר ויותר ממנו. החבר ודאי יופתע למצוא, בשובו, חדר כה נקי.
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.