על ספרם של הרצל ובלפור חקק

"ירושלים אשר אהבנו –

מסה על ירושלים, שירים על ירושלים"

הוצאת שלהבת ירושלים תשפ"ב, 140 עמ'

אני מודה שאני מקנא באחים התאומים הרצל ובלפור על אהבתם הכנה לירושלים – העיר הזאת, הקיימת כבר מעל 3000 שנה, היא באמת כלילת יופי, ויש בה אתרים עכשוויים והיסטוריים מעוררי התפעלות, אלא שבליבי מצטרפת להתפעלות הזאת גם התחושה המטרידה על מעמדה של עיר זאת בסכסוכי הדמים לאורך אותן אלפי שנים ועד ימינו אנו.

בכל אשם אותו דויטרונומיסט (הסופר בעל השקפת העולם הדברימית) שקבע כי מאחר שיש רק אל אחד, ורק אמת אמונית אחת – הפולחן של אל זה חייב להתקיים רק בעיר אחת, הלא היא ירושלים. את המהפכה הדתית הזאת חולל אותו דויטרונומיסט עלום שם בימיו של המלך יאשיהו, ומהפכה זאת גרמה, שגם הנצרות קבעה שהאל האחד שלה הוא האל האמיתי האחד שאין בלתו, וכי מקום הפולחן שלו חייב להיות בירושלים.

באותה הדרך חשב ופעל גם האסלאם, והנה שלוש דתות, שכל אחת בטוחה שרק האל שלה הוא אל האמת, ולכן חובה שהפולחן שלה יתקיים בעיר היחידה בעולם שנבחרה בוודאות על ידי האל. ברור ששלוש אמיתות הסותרות זו את זו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וגורל העיר הזאת, במשך דורות על גבי דורות, היה לשפיכות דמים למען האמת האחת והיחידה שאין בלתה.

הרצל ובלפור אינם מתעלמים מכך שירושלים היא סלע מחלוקת של שלוש הדתות, (וגם בתוך הכתות הפנימיות של שלוש הדתות! (ראו עמ' 121 ואילך; 127), אבל במבט הטוב שלהם, ובאופטימיות שלהם הם משוכנעים שאף על פי כן ניתן ליצור הרמוניה בעיר המפולגת הזאת. דוגמה הם רואים ב"שבת אחים גם יחד" בקבר דויד, שמעליו חדר הסעודה האחרונה הנוצרי, ומעליו מסגד נבי דאוד (עמ' 9-8).

שני האחים הנלבבים האלה מביעים אהבה לירושלים, להיסטוריה שלה ולאתרים שלה, וכמובן, לתושביה, ובראש ובראשונה למשפחתם. מרנין את הלב לקרוא את ההערצה שלהם לסבים, לסבתות, לאב ולאם, שידעו אגדות מהתלמוד, ושכמהו לירושלים. הם מצטטים את אמרותיהם החכמות של הסבים וההורים, שכולן אהבה גדולה למסורת. הם מתארים באהבה את החיים הפשוטים שנועדו להם בעיר הזאת בילדותם, כאשר גרה כל המשפחה בחדר אחד, כשבית שימוש אחד שימש את כל דרי החצר, כשמים נשאבו מבור במנואלה (עמ' 102), כשכל השכונה אפתה בתנור אחד, המקרר היה ארגז קרח, הבישול נערך בפרימוס, כתשו בעלי ומכתש (לא בבלנדר!), האירו בעששית נפט ("למפה"), הרחצה בגיגית, המגהץ היה עם פחמים; כשבחוצות ירושלים התהלכו זגגים, מחלקי בקבוקי חלב, משחיזי סכינים, מוכרי תירס חם, צמר מתוק, תפוח מסוכר, מדליקי פנסים, מצחצחי נעליים, רפדים, סנדלרים (עמ' 14, 19, 93), ומה שיכול להתפרש היום כחיים עלובים, הרי בעיני המחברים מדובר בעולם מלא פלאות (עמ' 24).

המחברים עוברים משכונה לשכונה בירושלים, מזכירים באיזו שנה הן נוסדו, מאיזו עדות תושביהן. הם מתארים את אופייה של כל שכונה, את בתיה, את בתי הכנסת, שבעיני השניים היו מקום של קדושה והתרוממות הרוח, מפגש עם נשמת העם (עמ' 96). הזבנים ברחוב אגריפס נוטשים את מסחרם ומתאספים לתפילת מנחה. המחברים מתארים את בתי הספר "אליאנס לבנים", "למל", ואינם מסוגלים להסכין עם כך שבית הספר האהוב, שבו לימדו מורים חכמים ומשכילים (עמ' 119), נהרס, ובמקומו נבנה מגדל – קניון "מרכז כלל" (עמ' 67, 118).

המחברים מזכירים גם את המושבה הגרמנית ואת בית קברות הטמפלרי, וכן את נהייתם של הטמפלרים אל האידיאולוגיה הנאצית (עמ' 47), להודיע לקורא שלא נעלמה מהמחברים המורכבות הרת הסכנות של עיר הנצח ירושלים.

הם נזכרים בערגה בבית "זהרי חמה" שנבנה עבור המקובלים, לשם הגיעו השניים עם הסבים (עמ' 54). הם מתארים הליכה עם סבא יצחק חבשה ליד גיא בן הינום, שם בימי קדם הקריבו ילדים למולך, ולכיוונו של מקום זה היה הסב יורק. (עמ' 60).

חוויה מיוחדת במינה, אשר כנראה קבעה את עתידם של האחים חקק, היא המפגש עם בית הדפוס (עמ' 61) – הם היו סבורים שפועלי הדפוס הם סופרים, וכמהו להיות כמותם. הם למדו להכין תבליטי אותיות מהופכות, והפיקו עיתון שהפיצו בין ילדי בית הספר. מהחוויה הילדית הזאת נבעה המוזה שהפכה את השניים למשוררים ולסופרים, שנועדו לשיר שיר הלל לירושלים, שירים המשובצים לאורך כל הספר שלפנינו.

המחברים אינם מתעלמים גם מחלקה האפל של ירושלים, שבה פוגשים עיוורים, פיסחים, מצורעים, והמחברים מבכים את נידויים (עמ' 109-107); הם פוגשים שורדי שואה הנושאים את שקי הסבל שלהם על שכמם (עמ' 136-134).

הרצל ובלפור חקק הם מומחים גדולים בלשון העברית, בתנ"ך (חתני תנ"ך עולמיים), בדברי ימי ישראל וירושלים, ברזי הספרות העברית, ובאשר למומחיות המוזכרת אחרונה, הם רק מרמזים בספר הזה כשהם מזכירים סופרים הקשורים בירושלים: עגנון, שהעירייה קבעה שלט לציבור שלא יפריעו לו בכתיבתו (עמ' 64), אצ"ג, יהודה בורלא, י"ח ברנר, נתן אלתרמן, ביאליק, זלדה, רחל, אמיר גלבוע, נעמי שמר (הסדר לפי הופעתם בספר). אישים אחרים המוזכרים בספר: ברטה ספפורד וסטר, שכתבה ספר על "החתן המת", קונרד שיק שגילה את נקבת השילוח, אברהם סוצקובר, המשורר היידי.

יש עוד הרבה מה לכתוב על ספר מלבב זה, אבל אסתפק במספר הערות: בספר שורה האווירה של קדושה ומסתורין, אווירה שונה לחלוטין מהמקובל אצל יוצרים "מפוכחים". בספר הזה, כמו בשאר ספריהם, שהיה לי הכבוד לקרוא, חסרה החידה, שהיא חליפת המגן של כל יוצר – אצל הרצל ובלפור – מה שהקורא מקבל, זה בדיוק מה שהכותבים התכוונו. ועוד דבר: השיבוץ התכוף של שירים ליד כל קטע של פרוזה (שירית!) מקשה (לפחות עליי) על הריכוז.

אנחנו רגילים לקרוא אצל יוצרינו ביקורת, לעיתים עוקצנית, על ההוויה החדשה שלנו בארצנו המתחדשת – בספר הזה של האחים חקק אנו מוצאים אהבה נטו לירושלים בפרט, לארץ ישראל, תרבותה ודברי ימיה – בכלל.

משה גרנות