בשעתו הושפע כנראה מהמחקר שלי "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", קשת, קיץ 1968 – שעסק בדמות הערבי בספרות העברית, וכן קרא כנראה מאמרים אחרים שפירסמתי בנושאים קרובים, כמו "דמות 'היהודי הנורא' בספרות 'בני-הארץ'", "אות", חורף 1967 – וזאת לצורך כתיבת ספרו "הישראלים" (1971). אולי מתוך הכרת תודה, אם כי מעולם לא נאמרה במפורש, הזמין אותי אליו לארוחת צהריים בירושלים.

מתוך היומן: 7.2.1973. ה' אדר א' תשל"ג. יום רביעי. לפני כמה ימים קיבלתי מעמוס אילון את ספרו "הישראלים" עם הקדשה לבבית, ומכתב מצורף מלא השתפכות והערצה אליי ורצון להיפגש איתי [אולי גם רצה שאכתוב על ספרו, שבו השתמש לא מעט בדברים שכתבתי על הערבי בספרות העברית].

היססתי כמה ימים מלענות לו. את ספרו טרם קראתי, בכוונה, כי לא רציתי שיפריע לי בספרי על השאלה הערבית [בספרות העברית, מחקר שכאמור לא הושלם]. הראיתי לפיצי את המכתב, וגם ליהודית – ושתיהן אמרו שהוא נכתב ממש כמכתב אהבה [אני מניח שהוא תקוע בתיק כלשהו בארכיוני]. מוזר. התייעצתי בטלפון עם יהושע [קנז] והוא אומר שאיפגש עם אילון. "הוא פסח גם על 'לא לגיבורים המלחמה' וגם על מחקריך, למרות שהשתמש בחלק מהם, ועתה הכיר בך, והרי אתה תמיד התאוננת שאין מכירים בך. והנה עתה באה ההכרה. הוא אולי ייעזר בך אך יכול גם הרבה לעזור לך." – אלה דברי יהושע.

עניתי לאילון במכתב קצר ולבבי ואמרתי שאשמח לקפוץ לירושלים להתראות עימו.

23.3.73. י"ט באדר ב' תשל"ג. יום שישי. אתמול, ה-22.3, נסעתי לפני-הצהריים לירושלים. בצהריים הגעתי לביתו של עמוס אילון בדרך יריחו 2, מול כנסיית גת שמנים, יד אבשלום והחלק המזרחי-דרומי של חומת העיר העתיקה. ביליתי אצלו מאחת וחצי עד חמש. אכלנו צהריים באולם גדול כשמשרת ערבי מגיש לנו ועומד עלינו לשמשנו. שוחחנו רבות. אחד הדברים שאמר לי, אשר ראויים להיזכר – הוא שלא אקח את הגשמתה של כל דיעה, ואת המציאות – כקנה-מידה לצדק ואי-צדק, כי אז אצטרך להודות שתמיד צדקו הרשעים והמנוולים. זה נאמר בקשר להערכת דיעותיו האוטופיות של הרצל בשאלה הערבית.

ההתרשמות שלי ממנו מאוד מעורבת. חביב מאוד באופן אישי. קצת יקה. תערובת של תמימות וערמומיות. משתמש היטב בכנותו. אפילו לא סנוב. משתדל ליצור רושם של איש מלומד מאוד. דובבתי אותו על הספר שהוא כותב על הרצל. לבסוף גם רמזתי לו על כך שהפרק על הספרות הישראלית בספרו "הישראלים" מושפע הרבה מן העבודה שלי "פורצים ונצורים" [שפורסמה ב"קשת" בקיץ 1968] אם כי לא הוזכרה שם [בספרו].

הוא התחמק ואמר שלא קרא את העבודה, רק שמע את הרצאתי בקיץ 68' בבית הסופר עם צאת אותה חוברת "קשת" והוא זוכר שמסקנתי שונה משלו מאחר ואינני רואה התגברות רגש האשמה אלא ייאוש אשר עתיד להוביל לשוביניזם. [למעשה, ולא רק לדעתי, "גנב" את העבודה שלי לתוך ספרו, וליתר ביטחון גם לא הזכיר אותה אלא זקף את כל חידושיי לזכותו. לימים השתמש במחקריי אלה גם אמנון רובינשטיין, אבל הוא לפחות ציטט את המקור].

נפרדנו בידידות. לבתו הקטנה הבאתי את "לילה בגינת הירקות הנירדמים" ולו הבטחתי לשלוח את "אנשי סדום" שטרם קרא. ביקש שאמשיך לעמוד איתו בקשר ואבקר אצלו. גם סיפרתי לו על בעיותיי עם ספר הראיונות. אמר ש"ג'רוזלם אקדמיק פרס" אינם הוצאה רצינית [בכך צדק, הספר יצא מלא שגיאות] והוא ידבר שם עם אשר וייל מוויידנפלד וניקולסון [שהיתה להם אז שלוחה בירושלים], כדי שישקלו שנית בעניין ספרי. גם חקר מדוע אינני גומר את הספר על השאלה הערבית.

[למיטב זיכרוני לא נמשך הקשר עם עמוס אילון לאחר אותה פגישה ועד היום תמוה בעיני מפני מה הזמין אותי].

אהוד בן עזר