רפיק, מהכפר הסמוך מיסקי, עבד אצלנו בתור עוזר-בית כאשר גרנו בקלמניה, שהיתה אחוזה חקלאית פרטית של יהודי עשיר, משה גרידינגר, שקרא לה על שם אביו קלמן. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר. האחוזה רחבת הידיים, ליד צופית כיום, שעל אדמותיה הוקם בית ברל – תוכננה ונבנתה על-ידי דודי ברוך בן עזר ראב, ואבי בנימין נקרא לנהל אותה. רפיק עבד אצלנו בשנים 1944-1945 לערך. כתבתי עליו ב"ספר הגעגועים" (2009):
בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני-גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר-מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.
רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי-הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף-ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.
יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת-הצהריים.
הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד-גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר-צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.
אני לא הבנתי מה קרה. לפנות-ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.
כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר-השינה ולזיין את אימא שלי ואם אפשר גם בתחת.
יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל "חילול כבוד המשפחה"? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? ואולי היְכולֶת הנפשית לרצוח בת-משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים של המשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת בברברים האלה קינאת גבר בגבר, כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא-עצמו בעל הזכות לבעול את בנות-משפחתו – ותשוקה זו היא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח את הבת, האחות או האֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן-משפחתה הרוצח אותה בִּבְּעילה בסכין!
אהוד בן עזר