נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ד
אסון (הפרק הגנוז במהדורת 1963)

"מעניין איפה גר הרופא שעושה שאפשר יהיה להיפטר מן הילדים?" – חשבה לעצמה בשעה שעברה ברחוב. ההמון זרם לעומתה, דחפוּ, מיהרו, "תשימי לב איך שאת הולכת, בחורה!" קרא מישהו. ליד תחנות האוטובוסים נתמשכו תורים ארוכים. פועלים חזרו מן העבודה, נשים עם ילדים נסעו למרכז העיר כדי לערוך קניות, והרחוב היה סמיך ומלא אדם. "שאני אלך לרופא?" חשבה, "או שאני אלך לרכבת?" – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת," – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת," והמילים הצטלצלו בה בקצב של מנגינה טיפשית אותה שמעה לפני כמה רגעים מפי שלמה אשר זימזם לעצמו בחדר, "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת?"
פעם דיברו בבית-הספר על הרופא שעושה דברים כאלה, היו נשים שהלכו אליו, כך התלחשו, הדבר עולה הרבה כסף, אבל הוא לא מספּר לאף אחד. מה אני אגיד לו? הוא יכול להיות כמו האבא שלי. שהרופא יצעק עליי? ניסים לוי גם כן יצעק עליי אם אני אספר לו. הוא אמר לי שצריך להיזהר, אחר-כך לא ניזהר בעצמו, מה זה להיזהר? אני מפחדת ממנו. שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? כמה כסף עוד יש אצלי? היה אפשר לקחת משלמה מה שיש לו, אביו יתן לו עוד, אבא שלו לא משוגע, יש לו מסגריה. אם הייתי אישה של שלמה היו הילדים שלנו הולכים לבית-ספר מקצועי ולא לרופא. שאני אלך לרופא? פעם גילו הבנות בבית-הספר את הכתובת שלו. ראו אישה יוצאת ממנו וזכרו את הרחוב. שאני אלך לרחוב הזה? אפשר להביט מה שכתוב על הגדות, איפה שיש שם של רופא נשים, שם הוא.
פעם ראיתי סרט בו הגיבורה הראשית הולכת בסוף ושמה את הראש שלה תחת פסי-הרכבת. אחר-כך בטח בכו כל המשפחה, והאהוב שלה, וכל אלה שעשו לה צרות. אם היתה יודעת שאפשר ללכת לרופא לא היה עליה למות צעירה כל-כך. שאני אמוּת צעירה? אימא שלי תצטער אם היא תשמע כי לבת שלה עשו ילד בבטן, היא תגיד שהייתי טיפשה. לאבא שלי לא יהיה מי שיבשל אבל גם עכשיו כבר אני לא גרה אצלו רק שוכבת עם ניסים לוי וחבריו. אבא שומר בלילה במחצבה וניסים לוי מפרנס אותו בגללי. אם אמות יפטר אותו מהעבודה.
הנה כאן הרחוב של הרופא, דווקא עכשיו הייתי רוצה שניסים יהיה על-ידי וייקח אותי ביד ויביא אליו. אם אני בכלל אמצא אותו? ניסים בוודאי שהיה כבר מוצא את הכתובת. אולי אחרי שאלך אל הרופא ואשתחרר מזה יהיה לי הבית שלי והמקרר שלי במיטבח וגז לבישול ורדיו גדול ומרבדים רכים בבית. שאני אתחתן? הוא כל כך מצחיק, שלמה, אבל הוא יאמין לכל מה שאספר לו, לא צריך שיידע שאני עשיתי הפלה. אולי אני אתגעגע לניסים לוי? מי יודע. מה שבטוח שאני לא אחזור עוד לבית הקפה של אבו-סנין. כמה שניסים לוי היה טוב אליי, כל-כך מהר עברו הימים היפים האלה, כשהוא היה לוקח אותי אני הייתי נפתחת כולי וכאילו מתחלקת לשני חלקים שנפרדים ורוצים להתחבר חזרה ביחד ולא יכולים עד שכל הגוף מתחמם מחוסר-היכולת הנפלאה הזאת. ואילו שלמה נישאר עליי למעלה כאילו לא נוגע בי. אני לא יודעת מה היו המחשבות שלו, ואולי אני אשמה מפני שנכביתי אחרי ההריון וכל מה שהבחורים הוציאו עליי והיו מדברים בגלוי עד שלא הייתי יכולה עוד לקבל אותם מבלי שאחשוב דברים רעים בראש. אולי אחר-כך, כשאני אגמור עם הצרות שלי, יהיו החיים שלנו יפים ואני ארגיש אותו אצלי עוד יותר טוב ממה שניסים לוי פתח אותי כשאני בכלל לא הבנתי שום-דבר –
על השלט רשום השם שהזכירו הבחורות בבית-הספר, יש לבית כמה קומות, מעניין באיזו קומה הוא גר. עלתה. בקומה השנייה שוב כתוב השם שלו על הדלת. צריך לצלצל? לא, הדלת פתוחה, משונה, אולי כך המנהגים כאן? נכנסה בלי להקים רעש. חדר קטן בכניסה, על הקיר – ראי, קולב למעילים, והקירות מצופים בבד-פרחוני. הדלת לחדר השני פתוחה, ובו – שולחן נמוך, כמה כיסאות, כורסאות, ספסל צמוד לקיר, ושתי נשים יושבות, גבן אליה, לא שמעו שנכנסה.
להמשיך הלאה? הרגישה כמו גנב. לפתע נפתחה הדלת הלבנה שהובילה אל חדר-הקבלה, "בבקשה, גברת – " יצא הרופא לבוש בחלוק לבן, אחר הִיטה מעט את גופו קדימה ופינה מקום לצאת, זו שבפנים התמהמהה מעט, לבסוף באה.
אוי! מה היא עושה פה? נכון, סיפרו בכפר שהוא הרופא שלה. בטח מספר לה הכול, אבל לשם מה לו לספר לה? הרי היא בעצמה רואה אותי כאן. אחר-כך יעבור הדבר לניסים? לא. אבל אפילו אם לא תספר, מספיק שתדע, אני לא יכולה להביט בעיניים שלה. שאני אשאר? ודאי ראתה אותי. לא. אף אחד מהם לא שם לב אליי, הם מדברים, שם בחדר יש אור מהחלון וכאן הכול חשוך והדלת פתוחה. הנה, היא מתכוננת לצאת, אני אברח כדי שלא תראה אותי, ואחר-כך אחזור עליו.
היא הסתובבה וחמקה, אבל מתוך מהירות ומחוסר תשומת-לב נתקלה רגלה בעציץ שעמד על כן ברזל גבוה וצר, ומבלי שתספיק לעצור נתפס אבזם סנדלה ומשך אחריו את אחת הרגליים הדקות ונשמע קול נפילה, ומכה אטומה של העציץ ברִצפּה, והרעש הקטוע של החרסים המתפזרים, וצלצול הברזלים הדקים שהתהפכו.
"מי שם?" קרא הרופא.
"היתה שם מישהי – " הספיקה עוד לשמוע את קולה. לא הביטה אחריה, ירדה במדרגות במרוצה, מישהו עמד למעלה וקרא – "הי! הי!"
מיהרה לדלת היציאה, עברה את שביל האבנים הקצר, השער, המדרכה, הרחוב, שדרת העצים. האם רודפים אחריה? האם ראו אותה ורוצים להעניש אותה? המשיכה במרוצתה כמה רחובות. לאן שאני אלך עכשיו? שאני אבוא שוב לחדר של שלמה? שאני אסע הביתה אל אבא? שאני אלך לבית-הקפה של אבו-סנין ואחכה לניסים לוי עד שיבוא? בחודש האחרון אין הוא מופיע הרבה, אומרים שהוא עסוק מאוד, יש עניינים במחצבה ואשתו היתה חולה. אולי כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה? שאני ארוץ אל החדר של החבר של שלמה שגר לא רחוק מתחנת-הרכבת? אני אגלה לו את הכול. אם הוא אוהב אותי באמת – ודאי יעזור לי. הוא יכול לעזור? ילְמד. הוא צריך ללמוד אם באמת דיבר אליי כך. כבר אי-אפשר לחזור אל הרופא אחרי שהם חושבים שבאתי לגנוב, אם אני אלך לשם יקראו בטח למשטרה ואחר-כך יבואו אבא וניסים לוי ויצעקו עליי ויכו אותי.
שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? לרופא לא אלך. אני אלך לשלמה שגר ליד תחנת-הרכבת. אַת הולכת לתחנת-הרכבת שנמצאת ליד החדר של החבר של שלמה, או לשלמה שנמצא בחדר של החבר שלו שגר ליד תחנת-הרכבת? אימא, אימא, איפה אימא שלי עכשיו? אם אימא שלי היתה הולכת איתי אל הרופא אולי לא היה העציץ נופל וציפורה לוי לא היתה רודפת אחריי והרופא לא היה צועק עליי – הי, הי, גַנבה.
הייתי רוצה שניסים לוי לא ירשה לי לעשות את ההפלה. שהוא יגיד לי – תבואי אליי, נתחתן, אעזוב את האישה שלי ואת הילדים וניסע בכסף שהרווחתי לחוץ-לארץ ואַת יהיו לך חיים טובים כמו השחקניות שבסרטים. ואיפה יגדל הילד שלנו, ניסים? הוא באמת הילד שלנו? כן, כן, מפני שאתה היית הראשון אצלי, וכל התקופה ההיא, בהתחלה, רק אתה היית בא אליי. אבל אם יש לך אישה יפה כל-כך שרודפת אחריי בבית-הקפה של אבו-סנין ואצל הרופא של הנשים ואתה לא בא להגן עליי מפניה – סימן שאתה כבר לא רוצה אותי בשבילך. כבר אני לא טובה לך מפני שנכנסתי להריון ואני מפחדת להרוג את הילד שלי. יותר טוב שיהיה לי בעל וילדים כמו לבחורות שהתחתנו בכפר, ולכן כבר אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שאהבתי פעם, כמו שאתה לימדת אותי לאהוב, והיית אומר לי שאני האישה שעושה לך טוב יותר מכל אישה אחרת בעולם. אתה זוכר את הימים ההם, ניסים לוי?
הנה שומעים את השריקה של הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "את אוהבת לנסוע?" שאל אותי. – "תלוי במה," אמרתי לו. – "ברכבת, באווירון, באונייה, טסת פעם?" – "לא," עניתי, ואתה?" – "גם כן לא." ואחר-כך אמר שהוא אוהב אותי. מתי זה היה? לפני שעה, ואולי בימים שהייתי עוד ילדה קטנה ואף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אפילו לא ידעתי שיש מילה כזאת – "אהבה". אחר-כך בבית-הספר היו הילדים הגדולים-יותר ממששים אותי דרך החלוק הקרוע שלי ומכניסים את הידיים שלהם, וזה קרה עוד לפני שהיה לי כסף לקנות חזייה, ואומרים – "היא מתפתחת טוב!" – ובערב היו כותבים את השמות שלהם, שהם אוהבים אותי, על הקירות. והיו מציירים בין השם שלי והשם שלהם ציורים גסים. וכל הילדים הקטנים היו רצים אחריי ושואלים: "תגידי? כבר עשו לך? כבר עשו לך? איך זה, הם אוהבים אותך?" – ובכן זאת היתה אהבה? מה שהם רשמו עליה על הקירות של בית-הספר והצרכנייה? – ניסים לוי אמר לי שהוא אוהב אותי. ואחרי שאמר כך ביקש ממני לעשות כל מיני דברים בשבילו, והיה שוכב ומוציא מתוכו קולות כמו ילד קטן, ובפעמים ההן אמר שאני האישה הכי טובה בשבילו. אז זאת היתה אהבה? ואולי אני הייתי הכי טובה בשבילו מפני שכל השאר לא הסכימו לעשות לו מה שאני עשיתי? מפני שהאבא שלהן לא היה משוגע שעובד אצלו במחצבה והאימא שלהן לא הסתובבה כמו שמספרים עם המלחים בנמל?
ופעם אמר – "את יודעת, אני לא יודע מה זאת אהבה, אף פעם לא אהבו אותי באמת." – והיא אמרה: "אולי זה ניסים מפני שאתה לא יודע עברית טוב, ולא מזמן למדת פה את המילה?" – והוא צחק ואמר: "טיפשונת, אהבה זה לא תלוי במילים אלא בא מן הלב, ולא חשוב באיזו שפה מדברים בה." – "אתה מדבר יפה, ניסים," אמרה לו, "כמעט כמו בסרטים, איך שהם יש להם לפעמים מילים שעושות לך חם בלב." – "רק איתך אני יכול לדבר על כך," אמר, "מפני שאַת מבינה אותי, קטנטונת. לא רק את הגוף שלי, גם את הנשמה שלי." – אבל מאוחר יותר ביקש ממנה לשכב עם כל החברים שלו. – "למה אתה עושה לי כך, ניסים?" – שאלה אותו בבכי. – "אני לא יכול להחזיק אותך לבד," אמר, "עוד יֵצא לי שֵם שהוצאתי אותך מהבית ואני מחזיק אותך בשביל התענוגות שלי. אבל אם את תסכימי להיות טובה ולהתחלק עם כל הבחורים, גם לך יהיה קל יותר, ואף אחד לא יחשוד בנו ונוכל להמשיך את חיינו היפים מתי שנרצה. את צריכה להשתדל להתחבר עם הנערות המסתובבות בקפה והן תדאגנה לך ותרגישי מצויין. – "אני לא רוצה," צעקה בבכי, "לא רוצה שכל העולם ימשש אותי ויעשה לי, לא רוצה להיות כמו האימא שלי, אני אוהבת אותך, לכן הלכתי אחריך ובאתי וישבתי כאן כל הימים, אני נערה טובה, אתה יודע שלא נתתי עוד לאף אחד חוץ ממך, ניסים, ניסים!" – ואיך שהוא נבהל והתרגז והיכה אותי, אי-אפשר היה להכיר בו את ניסים שהיה שוכב והבשר שלו מדבר כמו יונים קטנות. רק צעק: "אני אהרוג אותך אם אשמע ממך עוד פעם מילים כאלה! ואם אשמע מן החברים שלי שאַת עושה שביתה בין הרגליים שלך ולא טובה אליהם כמו שאַת טובה אליי – אכה אותך מכות-רצח עד שלא יישאר עלייך שום דבר יפה ואעשה לך צלקות כאלה בפנים שאיש לא ירצה עוד לשכב איתך ותצטרכי ללכת ולעשות סְפּוֹנזָ'ה [שטיפת רצפות] כל היום והגב שלך יתפוצץ. אַת שומעת? אני אחקור אותם בדיוק, ואוי לך אם זה לא יבער אצלך כמו שצריך – "
הרכבת שרקה שנית. כעת ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים. הוא אמר לי: "תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – " ואני שתקתי. הנה הבית שלו, חדר-המדריגות, הדלת, למה לא עונים? אולי הפעמון מקולקל. שאני אדפוק? חזק, חזק, עוד יותר חזק, באגרופים. שקט, נידמה לי שבדירה של השכנים מתקרב מישהו לדלת, שוב יצעקו עליי? איפה הוא? למה הלך ועזב אותי? אני לא רוצה להישאר לבד, אני מפחדת, מפחדת, "אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה," – "אני כבר היום אחפש עבודה," – הוא הלך לחפש עבודה בשבילי ובשביל הילד שלי ואותי השאיר כאן לבד? חָה, חָה, חָה, אתה כבר יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים.
תגידי כן.
כן.
לעולם?
לעולם, אבל עכשיו תיתן לי ללכת.
חה, חה, חה, אני לא יכולתי להתאפק, – אין דבר, גם אני לא יכולה יותר, – שאני אדפוק עוד פעם, חזק, חזק, "שלמה! הָלוֹ, שלמה!"
"גברת מה אַת עושה כאן?"
"אוֹי – "
"מה איתך, לאן את בורחת – "
"חה חה חה – "
"מה איתך? מה רצית לעשות כאן – "
גנבה, אני גנבה, שלום, תגיד לי שלום ילד רע שכמוך, השכנים שלך גירשו אותי. "את צריכה כסף אולי?" – לא, לא, חה חה חה, הרכבת עוברת קרוב מאוד לכאן. – "יופי, יופי, תחשבי עליי?" – כן, אני אחשוב כל הזמן עליך, עד הסוף, אשתדל. אפשר לשמוע את דפיקות הגלגלים על פסי המסילה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. אוֹי לא ידעתי שפסי-הרכבת קרובים כל-כך, הבית עומד ממש ליד המסילה, צריך רק לעבור את הגדר. אתה לא צריך לחפש עבודה יותר, אתה יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים ולנסות לשים את היד על הברכיים של מישהי אחרת שתהיה ילדה קטנה כמוני אבל שלא נכנסה עדיין להריון. אחר-כך תביא אותה אליך לחדר ותבקש סליחה, ועוד פעם סליחה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. עכשיו יש כבר קטרי-דיזל חדשים, שם בסרט זה היה קטן ישן ושחור עם ארובה ודוד גדול מלפנים. אפשר לראות את הרכבת מרחוק? הנהג יחשוב שאני קוטפת פרחים, יותר טוב שאתכופף כאילו לאסוף אותם, למרות שבכלל אין עכשיו פרחים. אַל תגיד לאף אחת אחרת שאתה אוהב אותה, ואַל תכעס עליי, גם אתה אשם, אם היית מחכה לי בחדר לא הייתי הולכת אל המסילה. שאני אלך אֶל הרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? מִסְכּנה, מִסְכּנה שכמוֹך, תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק – ניסים לוי, איפה אתה ניסים לוי שתבוא ותיקח אותי מפה? – וַי, אתה לא דואג לילד שלך? – תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק, ווּאוּ אוּ – אתה לא חזק כל-כך, ניסים לוי, כמו שחשבתי, אם אתה לא יכול לעצור בעד הקטר – ווּאוּ אוּ – הוא בא – בכלל לא – וַי –

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.