* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?
אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?
המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו." בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות איתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.
ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.
אפשרות שנייה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.
אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם יילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.
ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל?
גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.
נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.
נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.
כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. ייתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החולייה החלשה בממשלה. זה לא קרה.
אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן," אבל מרצ היתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם," אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול," אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.
מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה היתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא היתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא היתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.
ההפתעה הגדולה, מבחינתי, היתה הצבעת שרי מרצ בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.
נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.
זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא היתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?
תנועת העבודה מעולם לא היתה "סלון סוציאליסטי". היא לא היתה תנועת מחאה. והיא היתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא היתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא היתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא היתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא היתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.
את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעלייה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).
ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.
כה מרה היתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה היתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא היתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא היתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.
לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. היתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.
השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו היתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.
אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעימה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?
לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תוכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחייה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.
כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.
וחשבתי בליבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"... נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.
זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

* ביד הלשון: ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה."
מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?
המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה."
האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.
בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי."
אורי הייטנר