את אלכס זהבי הִכרתי כאשר למדנו באותה תקופה בראשית שנות ה-60 באוניברסיטה העברית בירושלים, בקמפוס גבעת רם. היה בן-גילי. למד בחוג לספרות עברית אצל פרופ' שמעון הלקין. כף רגלי לא דרכה בחוג הזה כי רציתי להיות סופר עברי.

מתוך היומן, 22.11.1996. יום שישי: בדואר מגיע אליי מכתב מאת נירה הראל מהוצאת "עם עובד" עם חוות דעת [...] של אלכס זהבי על כתב-היד של ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין". אני מחליט עם עצמי שבסופו של דבר אולי יותר טוב שהספר ייצא בהוצאה אחרת, אולי של משרד הביטחון. אני מכין לנירה מכתב תשובה:

לנירה שלום רב,
היום קיבלתי את מכתבך מה-19.11.96, יחד עם חוות הדעת של אלכס זהבי על ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין".
חוות הדעת אינה מקובלת עליי. מסמך מתנשא, מצחיק ומטופש שכזה מזמן לא קראתי. תשאלי בהזדמנות את אלכס אם רק הטרנזיסטור הפריע לו מכל האנאכרוניזמים שהכנסתי בספר, במכוון.
אם חוות-הדעת ניראית לך רצינית, ומקובל עלייך שאלכס זהבי ילמד אותי "לכתוב מחדש חלקים מכתב-היד על-פי הנחייתו ולתת לו יד חופשית למחיקה..." כדברייך במכתב, ואם זו גם דעת ההוצאה ["עם עובד"], אזיי ניראה לי שאין מנוס מביטול החוזה להוצאת הספר, כהצעתך, ואני מניח שנמצא את הדרך הרשמית לכך.
הספר ייצא כניראה לאור בהוצאה אחרת, בשלמותו, זאת כמובן לאחר בדיקה מדעית-היסטורית ועריכה ספרותית, כפי שעשו נאמנה מוטקה נאור וחיים באר בספרי "ג'דע". אני מניח ש"אומץ" יזכה לתפוצה נאותה וישמש במשך שנים רבות ספר יסוד לתלמידים ולנוער על משה דיין ועל תולדות ישראל.
בברכת ידידות,
אהוד

[לימים, לאחר שיצאה הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" (1998), כתב עליה אלכס זהבי ביקורת באחד העיתונים – שזו למעשה אינה ביוגראפיה אלא טיוטה לביוגראפיה שהיתה אמורה להיכתב].

ואכן, הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין", הופיע ככתבו ובשלמותו בשנת 1997 בהוצאה לאור של משרד הביטחון, בבדיקתו המדעית-ההיסטורית של ד"ר מרדכי נאור, וביוזמתו של העורך ישי קורדובה מטעם ההוצאה.
בכתב-היד המקורי הכנסתי בכוונה 8 אנאכרוניזמים בדויים כדי לבחון את מי שעתיד לבדוק את המהימנות ההיסטורית של כתב-היד. כמובן שהם אינם מופיעים בספר הנדפס, וכמובן שמרדכי נאור עלה על כולם, ואפילו תפס שגיאה עובדתית אחת שאני לא שמתי לב אליה.
רחל דיין, שקראה גם היא את כתב-היד, מצאה רק אנאכרוניזם אחד! – יתר הקוראים לא מצאו כלום וכנראה התייחסו לאנאכרוניזמים ששתלתי כאל עובדות היסטוריות או שלא קראו בתשומת לב את כתב-היד כולו.

בקטע הבא, בכתב-היד המקורי, "שתלתי" בחורה ערבייה שבאה ושוכבת על האדמה לצד דיין בלילה בשנת 1948. רק רחל דיין הרגישה במוזרות של הקטע ושאלה אם הוא לא מוגזם:

לפנות-ערב חוזר משה מתל-אביב, בג'יפ, דרך פתח-תקוה ווילהלמה לכיוון דיר-טריף. זהו כפר ערבי נוסף שנכבש על-ידי גדודו, ומקומו ממזרח לשדה התעופה לוד, כיום נמל התעופה בן-גוריון. היום כבר החשיך, ומשה עוד עושה את דרכו מזרחה. לפתע הוא נקלע לדרך-עפר צדדית ונטושה, וקרוב לוודאי ממוקשת, ממש על גבול החזית של אתמול. אם ימשיך – רבים סיכוייו לעוף השמיימה. הלילה ליל קיץ חמים, ואצלו נצטברו חוסר גדול בשינה ועייפות רבה מאז שובו מהטיסה הממושכת והמתישה במטוס התובלה היישר אל שדה הקרב. משה מחליט לחכות לאור ראשון ושוכב לישון בשדה דורה סמוך.
חרף היותו מפקד גדוד פשיטה ממוכן, הנלחם כבר על גבי זחל"מים וכלי-רכב בעלי שיריון קל, "לא היה לי דבר קרוב ומרגיע מן האדמה. החום השופע ממנה, החול והעפר התחוח, המחסה והמסתור שבקפליה – היו לי כבני משפחה. בלי חציצות ובלי בגידות. אפשר לסמוך עליהם בקרב ולהניח את הראש על כתפם למנוחת לילה."

בתקופת המרד הערבי בשנות ה-30 משתתף דיין במארבים יחד עם החיילים הבריטיים לשם הגנה על קו צינור הנפט מעיראק לחיפה. כך בספרי:

בסופו של דבר יוצאים למארב, ואולם החיילים מרעישים ומעשנים. נראה שאין להם שום עניין להסתכן בקרב יריות עם המחבלים. אחר שעתיים הם נעשים רעבים, פותחים קופסת בוליביף – בשר בקר משומר, ומעבירים מאחד לאחד, והאחרון משליך את הפחית הריקה בקול צלצול לעבר חלוקי-הנחל שבוואדי.

לקטע הזה הוספתי בטיוטה הראשונה – שבהיותם שוכבים במארב הם מאזינים בטרנזיסטור [בשנות ה-30!] לשידור החדשות של הבי.בי.סי. מלונדון. זה הטרנזיסטור שהפריע לאלכס זהבי, שלא חש בבדיחה – אלא הציע לערוך מחדש את הספר כולו ללא התערבותי!
אהוד בן עזר