יעסר, מהכפר הסמוך מיסקי, עבד אצלנו בתור עוזר-בית בקלמניה, בשנים 1946-1947. קלמניה היתה אחוזה חקלאית פרטית של יהודי עשיר, משה גרידינגר, שקרא לה על שם אביו קלמן. האחוזה רחבת הידיים, ליד צופית כיום, שעל אדמותיה הוקם בית ברל – תוכננה ונבנתה על-ידי דודי ברוך בן עזר ראב, ואבי בנימין נקרא ב-1944 לנהל אותה. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר. על יעסר כתבתי ב"ספר הגעגועים" (2009):

עד מהרה חדל רפיק לעבוד אצלנו. אביו אמר לאבא כי הילד מתעייף בזמן האחרון וכי בקרוב גם צריכים לערוך לו ברית-מילה ויהיה חולה שבועות אחדים ועל כן מוטב שינוח עתה ויעלה מעט בשר על עצמותיו.
ואז הופיע לעבוד במקומו יַעֲסֵר, אף הוא מן הכפר השכן, אך טיפוס אחר לגמרי. נמוך מעט מרפיק ובעל מִבנה-גוף איתן ומרובע. גלוי ראש ולו שערות שחורות, עזות ומתולתלות, לא כשערות המשי הדקות-חומות של רפיק. ועיניו, עיניו של יעסר היו שחורות ומבריקות בהתרוצצות אישונים שכולה אמרה שמחת-חיים ותיאבון כביר ומזג טוב. שפתיו היו עבות וחושניות ולא דקות כשפתי רפיק, הנשיות-כמעט. כל זמן שהיתה עינה של אימא פקוחה עליו – היתה חריצותו מדהימה. תופס כל צלחת בכיור כאילו היא חמור סרבן, והיה צורך לצנן את התלהבותו הפראית ולבקש ממנו לנהוג בצלחות ביתר עדינות, "שׁווֹיֶה, שׁווֹיֶה," פן תישברנה.
אך רק יצאה אימא מן המִטבח או הלכה לנמנם, כמנהגה בשעות אחר-הצהריים, מיד היתה עבודתו של יעסר נעשית מרושלת ואיטית מאוד כמו סרט בהילוך-איטי. לעיתים היה יוצא בשעות אלה לחצר הצפונית, ושם, בצל קיר-המִטבח וסוכת-העצים הקרובה, ליד הברז, היה שוטף דלי, קערת-פח וכד לחלב. עבודתו מעולפת, כחולם, והוא שר בלחש, כמזמזם אל עצמו, בעצימת עפעפיים, שירים של ערגה בניגון חדגוני, מזרחי, כמשוחח עם איזו אהובה נעלמת ומפציר בה ומבקש שתופיע מתוך חלומו כאן, עכשיו.
לא פעם, כאשר הייתי עומד ומסתכל במלאכתו, חומק מהכנת השיעורים שתמיד שנאתי לעשותה ובייחוד בשעה חמה זו של היום, לא פעם, כאשר ידע לבטח כי שנינו מצויים לבד לגמרי ושום עין זרה אינה מסתכלת בנו – היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפניי. מתגאה עליי בגודלו. תחתונים לא לבש מעודו, וגם בהיותו לבוש חולצה ומכנסיים לא-חדשים, היה ניראה תמיד כאילו הוא הולך ערום. עד מה קינאתי בימים ההם בגברותו הגואה. שעות ארוכות הייתי בוחן אחר-כך את עצמי בסתר, וגם מול הראי – ונוכח, למרבה הצער, כמה דל ולבנבן אני לעומתו, חלשלוש כזה.
לפעמים היה מרשה לי לגעת.
"שלך כְּבִּיר מאוד," הייתי אומר לו בערבית בלולה עברית, ככה דיברנו בינינו, "כמו של בַּחֲרִי, כמו של קוּנְדַרְרְגִ'י," כמו של מלח, של סנדלר, "שלי עוד זְרֵיר, קטן. פעם יהיה גם לי אַכְּבַּר כמו שלך."
בשרו היה חום כצבע האדמה. נרגש למגע ידי. לא הבנתי עדיין מה פשר השינוי שחל בו למגעי. חשבתי לתומי כי כך הם תמיד ממדי הענק המסתתר בחביון מכנסיו, אולי גם משום שאף-פעם לא התיז ולא צָמק בנוכחותי. עיניו יקדו כלפיי במבט אהבה מלטף. אחרי שנים הרהרתי שאולי לא בי חשק אלא ראה בי, ובעורי החלק הבהיר (אולי פִנטז גם על פי-הטבעת שלי) – את בן-דמותה של אימי צחת-העור. אני חושב שגם הוא, כרפיק, היה מאוהב בה וּוַדאי עוררה את דימיונו. וכך שאף בזהירות לקִרבתי, חושש פן יתגלה דבר משחקיו עימי.
היה לי שׁכל לא לספר על כך דבר לאבא ולאימא.
לאחר שסיים להתגלות בפניי לקח את הנֶצֶ'ה, זה שיח יבש של סירה קוצנית שמלופף היטב בחוטי-ברזל סביב מקל של מטאטא, והחל לגרד בה במרץ את אדמת החצר כמשפשף עליה את שארית תאוותו ומותיר אחריו חלקה נקייה ומקוּוקוֶת כמו במגרפה.
בימים ההם גם דימיתי בנפשי שאני יודע ערבית על בורייה. מעט המילים שהייתי צריך להן לשם השיחות בינינו – הספיקו כדי להביע בשלֵמות כל מה שרציתי לומר. ודיברנו הרבה.
כמה קינאתי ביעסר. חשבתי כי לעולם לא אתבגר ולא אגיע למעלת גברותו.
כאשר היתה נערכת חתונה בכפרו היה בא וכפות-ידיו צבועות בחִינָה אדמדמת-חומה. שיניו הבריקו בצחוקו. עומד שעות ארוכות ליד הכיור, שוטף כלים ומבריק ומצחצח את הקירות והשיש, ומזמר בלחש, כמו אל תוך שיניו, את השירים החדגוניים שלו, שזורי הכמיהה והגעגועים. אסרו עליו לשיר בקול רם כי זמרתו לא ערבה לאוזני אימי.
יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס-אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח-התיכון בתור גווייה.
יותר מכל מאכלי ביתנו אהבתי פיתת בצק לחה, אפויה-למחצה וממולאה באורז ומלוחה, שהיית מביא עמך מביתך ובוֹצע למעני פת ממנה. גם זה היה נעשה בינינו בהסתר, לבל תגלינה עיניה שוחרות-הניקיון של אימא את המזון הערבי.
מהיותי הבכור בבית הייתי מסתכל אליך כאל אחי הבוגר. מעולם לא העזת להרים יד עליי ואף אני לא הכיתי אותך, למרות שאולי יכולתי, ולך היה אסור להחזיר לי. היית מסתכל במחברות שלי בהערצה. מבקש ממני עיפרון כדי לשרטט את תווי האותיות של שמך, בערבית. יותר מכך לא ידעת. (ובי הבאת אז הרגשה, שחוזרת ומלווה אותי מאז במצבים דומים בחיי – שתמיד בהימצאי בחברת אנשים שהשכלתם פחותה משלי, פשוטי-עם, אני מעורר כלפיי איזו יראת-כבוד מהולה באהדה מסויגת ועימה מנוד-ראש כלשהו על "בטלנותי" – אך לא רגשי איבה, כאילו מוּנה לי איזה מעמד אכסטריטוריאלי ביניהם. אבל יש גם הסבר פשוט יותר והוא שהייתי ילד קולוניאלי).
במִסתרים היית מביא לי גושי חמאה צהובה שחוּבּצה ביד, חמאה מלוחה ושמנה מאוד, שערות-צאן שחורות בה, היא מדיפה ריח עשן וצמר-כבשים ועטופה במטלית כהה ולא נקייה ביותר. כל ימי המלחמה העולמית וגם לאחריה לא ידענו טעמה של חמאה, ובפי היא נמסה כמעדן מלכים, מגולגלת בפיתה טרייה ממאפה-ביתך.
יעסֵר, יעסֵר, כמעט בן-גילי היית, ומי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך – רפיק טרוט העיניים, ועלי מן הכרם, ונוֹוַאר שומר השער של האחוזה, וכל היתר, אשר השפיעו כה רבות על הילדוּת השקטה, החולמנית והמפונקת שלי –
מה שבטוח שאתה לא יעסר ערפאת, היית הרבה יותר יפה וגברי ממנו.

לאחר שנים רבות קראתי סיפור נהדר – "תחרות שחייה" מאת בנימין תמוז, והרגשתי כאילו הוא מספר גם עליך ועל התחרות הסמויה שהיתה שוררת בינינו אז, אתה בגברותך ואני בשרטוטי האותיות שלי –
אהוד בן עזר