* מרצ אחרת – בספקטרום הפוליטי הישראלי, מרצ ממוקמת בין מפלגת העבודה לחד"ש. ניצן הורוביץ ויאיר גולן הם הקרובים למפלגת העבודה. הורוביץ נדחק למקום השביעי, הבלתי ריאלי. יאיר גולן נבחר למקום החמישי, הספק-ריאלי. מוסי רז הוא הקרוב ביותר לחד"ש. הוא נבחר למקום השני. המנהיגה הנבחרת, זהבה גלאון, גם היא קרובה יותר לחד"ש מאשר למפלגת העבודה. זו מרצ אחרת ממרצ הפרגמטית של הממשלה הנוכחית. זו לא מרצ של הורוביץ, זנדברג ופרייג'. עם מרצ כזאת, לא תוכל לפעול כאן ממשלה כמו ממשלת השינוי. לא בגלל רע"ם. בגלל מרצ.
תוצאות הבחירות למרצ הן בשורה רעה מאוד לחברה הישראלית – זו בשורה של הקצנה, של ניצחון לכוחות הצנטריפוגליים המפרקים את החברה הישראלית, מעמיקים את השסע, מרחיבים את הקרע. במקום להתכנס לקונצנזוס ציוני ממלכתי, אנו מתמודדים עם הקצנה בימין ובשמאל.
במציאות הזאת, ממשלת אחדות לאומית היא הרע במיעוטו.

* הרוח הציונית של אמתי פורת – אני שמח מאוד על הצטרפותו של אמתי פורת לחיים הפוליטיים ולצמרת הרוח הציונית. אמתי הוא חבר קיבוץ כפר עציון שבגוש עציון, ראשון היישובים ביהודה ושומרון, שהוקם בידי בני המקום שחזרו ליישוב שנפל בתש"ח, בהנהגת חנן פורת, אביו של אמתי. אמתי הוא חבר קיבוץ ותנועה נאמן, שמילא את כל התפקידים החברתיים, החינוכיים והקהילתיים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, ואף שירת כמזכ"ל התנועה. פורת הוא לוחם וחולם, מחנך ומגשים. הוא מגלם את הטוב והיפה בציונות הדתית (לא במפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג) – התיישבות, חינוך וביטחון. הוא מגלם את מהותה של תנועת הקיבוץ הדתי, כאליטה משרתת הרתומה להגשמת המטרות הלאומיות, בעליה, בהתיישבות, בחינוך, בחברה ובביטחון. הקיבוץ הדתי הוא אי של מתינות וסובלנות, החותר לאמנה חברתית בין חלקי העם, בין חילונים לדתיים, לגיבוש חיים משותפים ולעיצוב פרהסיה יהודית מוסכמת ומקובלת, במדינה היהודית. הקיבוץ הדתי מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אמתי פורת מגלם את ערכי הקיבוץ הדתי.
אמתי מבטא מסר חברתי-כלכלי פרגמטי, המשלב שוק חופשי עם מדינת רווחה; כלכלה ציונית, המשרתת את צרכי העם והמדינה. הוא ממובילי המאבק למען החקלאות בישראל ולבטח יעשה זאת גם כחבר כנסת.
הצטרפותו להנהגת הרוח הציונית מקלה עליי מאוד את תמיכתי בה בבחירות. ההצטרפות שלו והפרישה של אביר קארה, המייצג קו מיליטנטי של ימין כלכלי (ובלשון המעטה, איני מחבב את התנהלותו הפוליטית) ממצבת את הרוח הציונית במקום טוב יותר והולם יותר את הרוח הציונית האמיתית.

* הטרגדיה הכפולה של יוסף בורג – בנו של ד"ר יוסף בורג, אברום בורג, יצא לשמד. הוא נטש את הציונות והפך לאחד התועמלנים האנטי ציוניים, האנטי ישראליים והאוטואנטישמיים הארסיים ביותר. הציונות הדתית, שאותה הנהיג בורג עשרות שנים, סטתה מהדרך, אימצה קו לאומני קיצוני המנוגד לרוחהּ, ונגררת אחרי התועבה הכהניסטית בהנהגת בן גביר הפשיסט הגזען.
מי יגלה עפר מעיניך, יוסף בורג.

* סקרים בערבון מוגבל – איך אתה תומך במפלגה שעל פי כל הסקרים לא עוברת את אחוז החסימה? שואלים אותי. אינך מפחד לבזבז את קולך, לזרוק אותו לזבל?
בעיניי, השאלה אם לבזבז את הקול על מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה, היא שיקול לגיטימי בהחלטה בעד מי להצביע בבחירות, אבל היא רלוונטית רק ברגע הבחירה בקלפי, אולי יום קודם לכן. חודשיים וחצי לפני הבחירות, אין לה שום משמעות. בבחירות הקודמות תמכתי בתקווה חדשה. שבועות אחדים לפני הבחירות היו לה מעל 20 מנדטים בסקרים ולבסוף היא קיבלה 6 מנדטים. על פי הסקרים, בזמן הזה לפני הבחירות הקודמות, כחול לבן לא עברה את אחוז החסימה. בעיתונים התפרסם קול קורא של קצינים בכירים בדימוס הפונים לגנץ לגלות אחריות ולפרוש, כדי לא להביא לבזבוז קולות, הרי אין לו שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה. לבסוף כחול לבן קיבלה 8 מנדטים. ומפלגת העבודה שהיתה על סף אחוז החסימה קיבלה 7 מנדטים. וב-2019 פייגלין היה הפתעת הבחירות, בסקרים הוא כבר הגיע ל-7 מנדטים והמספר הלך וטפח מסקר לסקר, ולבסוף הוא לא עבר את אחוז החסימה.
הסקרים הם בעייתיים, כי הם אינם רק משקפים מציאות, אלא גם יוצרים מציאות. איני שולל את מהימנות הסקרים, אך הם מבטאים את דעת הקהל ביום הסקר ודעת הקהל עשויה להשתנות. אני יכול להבין שאדם מחליט לא להצביע למפלגה שמבטאת את עמדתו אם יחשוש שלא תעבור. אבל לקבל החלטה כזו על פי סקרים חודשיים וחצי לפני הבחירות, זה בלתי רציונלי.

* פשיסט פשיסט – כאשר מציינים את העובדה שבן גביר הוא פשיסט, מיד קופצים כאלה שמזכירים שגם על בגין אמרו שהוא פשיסט, וגם על שרון ועל רפול ועל נתניהו. ובאמת אמרו זאת עליהם. אגב, גם על בן גוריון. כמובן שזאת הייתה אמירה מופרכת.
הנה, אנו רואים בעליל את תסמונת ה"זאב זאב". כאשר אנשים בחוסר אחריות הדביקו פשיזם ליריבים סתם כגידוף ריק, בשל היותם יריבים פוליטיים, הם הרגילו אותנו שפשיסט זה לא כל כך נורא. וכאשר מגיע פשיסט אמיתי, פשיסט וגזען צמא דם, בן גביר – הציבור קהה חושים ואדיש לנוכח הסכנה.

* רוקחים קונספירציה – ארבעה ימים אחרי רצח רבין, ביקש מישהו להיפגש איתי. הוא הציג לי דף נייר ועליו שורה של שאלות. השאלות הללו היו תמצית תאוריית הקונספירציה המטורללת על פיה השב"כ רצח את רבין. כן, ארבעה ימים בלבד! קראתי כלא מאמין ושאלתי את בן שיחי: "אתה מאמין בזה?" והוא היתמם: "אני רק שואל שאלות." כך רוקחים תאוריות קונספירציה. קודם מציבים סימני שאלה, ובהדרגה הם מחלחלים והופכים לסימני קריאה.
השבוע חשף ערוץ "כאן 11" התארגנות טרור של קבוצה חרדית. עקיבא וייס ראיין ארוכות את א', מחבל חרדי, נין כפול של הרב קנייבסקי ושל הרב שטיינמן. אגב, שלא תהיה אי הבנה – יש סתירה מוחלטת בין דרכם של הרבנים הנ"ל לדרך הטרור.
וכבר קראתי "שאלות" קונספירטיביות שמבטאות "מחשבה ביקורתית" והנה נבנית לה תיאוריית קונספירציה חדשה.
אגב, עם כל תיעובי לדרכו של המחבל הנ"ל, הוא הרשים אותי. בחור ישיבה גאון, שלא למד מעולם לימודי ליבה, אך כאוטודידקט למד מספרים פיזיקה וכימיה, הבין, הפנים, זכר וידע לתרגם את הידע הזה להכנת אמל"ח. איזה בזבוז של אינטלקט.
מיותר לציין שהגיבור הזה לבטח ישתמט מצה"ל. הכנת אמל"ח לפיגועי טרור אינם ביטול תורה, מן הסתם.

* מפת ישראל האמיתית – כשלמדתי בבית הספר היסודי, המערך היה בשלטון. שרי החינוך היו יגאל אלון ואהרון ידלין, שניהם מטעם המערך.
בין הקישוטים בכיתה היתה מפת ישראל. בשיעורי גיאוגרפיה נפרשה על הלוח מפה גדולה. ישראל במפה הזאת היתה הרבה יותר גדולה מישראל של היום, כי היא כללה את סיני, הגדולה הרבה יותר מגודלה של מדינת ישראל. מה פתאום סיני במפת ישראל? הרי היא לא סופחה לישראל, היא לא היתה בריבונות ישראל, היא היתה שטח מוחזק. נכון. אבל סיני היתה בשלטון ישראל, וכפי שההגנה על הגבולות היתה ליד התעלה, כך ברור היה שלימוד גבולותיה של ישראל התייחס לתעלת סואץ כגבול עם מצרים. כי הוא, אכן, היה הגבול עם מצרים.
"מחיקת הקו הירוק היא בשורה מתנחלית" – כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ", בנוגע לשערורייה התורנית שעורר חולדאי, שהורה לתלות בבתי הספר בתל-אביב, לא את מפת ישראל, אלא את המפה הפוליטית המשקפת את עמדתו הפוליטית באשר לגבולה הרצוי של ישראל. ובכן, הבשורה המתנחלית היתה של ממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים.
כאשר ישראל נסוגה מסיני, נכון היה להחליף את המפות ולתלות בבתי הספר את המפה ללא סיני. נכון הדבר הן למצדדים בנסיגה והן למתנגדים לה. הדעות הפוליטיות השונות לגיטימיות, אולם המפה התלויה בכיתות אינה צריכה לשקף השקפה פוליטית אלא את המציאות, נכון לזמנה.
באטלסים שמהם למדנו, היו גם מפות שהציגו את שינויי הגבולות. היה בהן קו מקווקו שהציג את "הקו הירוק" לשעבר והיה קו שהציג את גבולות החלוקה, כיוון שהקווים הללו משמעותיים להכרת ההיסטוריה של מדינת ישראל.
מה שהיה נכון אז, נכון לאין ערוך היום, כאשר חצי מיליון אזרחים ישראלים חיים מחוץ ל"קו הירוק". להציג את מפת מדינת ישראל כך שאותם מאות אלפים הם אוויר, כי כך חולדאי (ובעבר גם שרת החינוך יולי תמיר) רואה אותם – זו גישה אנטי חינוכית, כי היא מבוססת על שקר.
איני מכיר את המפות התלויות היום, אך אם הן כוללות, למשל, את רצועת עזה בשטח ישראל, הן פסולות, כי ישראל נסוגה מרצועת עזה. גם גבול הרש"פ צריך להיות מסומן בהן. התעלמות מהשינויים האלה, מבטאת עמדה פוליטית השוללת את הנסיגות שהיו, אך אינה מציגה את המציאות. בדיוק כפי שהצגת הקו הירוק כגבולה של ישראל, משקפת פנטזיה פוליטית, אך לא את המציאות.
ובאשר לחולדאי – הצעד האנטי חינוכי שלו אינו מפתיע. הוא הולם את המגלומניה שלו. גישתו היא "תל-אביב זה אני", ולכן עמדתו הפוליטית היא, כביכול עמדתה של תל-אביב. כך, הוא חילק כשי לבוגרי י"ב את ספרו הפוליטי של עמוס עוז "שלום לקנאים" (אגב, ספר רדוד מאוד), כדי ללמד אותם איך תל-אביבי צריך לחשוב ומה צריכה להיות דעתו הפוליטית. אבל הפעם הוא הגדיש את הסאה, כאשר מינה את עצמו קומיסר-על לענייני חינוך בתל-אביב. משרד החינוך של ישראל קובע שיש להציג את מפת ישראל האמיתית בכיתות, במדינת תל-אביב המפה שתוצג בכיתות היא מפת חזונו הפוליטי של מי שקובע מה צריכים לדעת ילדים תל-אביביים.
זו תוצאה ישירה של כהונה ארוכה מדי. אחרי 24 שנות שלטון, מפלס השתן כבר הציף את המוח. די, זה הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לקצוב את מספר הקדנציות של ראש רשות מקומית. אין סיבה שראש רשות יכהן יותר מעשר שנים.

* ללא תחפושת – מטרת הדמות של השוקניה בסוף השבוע היא אביב גפן, שהופיע בפני מתנחלים ביהודה ושומרון. "מתקרנף," "פופוליסט," "נסחף לאן הרוח נושבת," "הסמל של נוער הנרות שעבר לנוער הגבעות" וכו' וכו' וכו'.
אני מעריך מאוד את המסע שעשה גפן, מהיות וקטור של שנאה ופלגנות ופסילת חלק ניכר מבני עמו, להיותו אדם של קרוב לבבות וחיבור בין אחים. טענת הפופוליזם מתעלמת מכך שהדבר הקל ביותר הוא להיסחף בזרם של המיליה שלך. הנכונות של אביב לספוג את מטחי העלבונות, הבוז והשנאה מצד המיליה התרבותי שלו, הן ההיפך מפופוליזם.
מה שלא אהבתי בהופעתו של גפן, הוא חבישת הכיפה הסרוגה בשעת ההופעה. לא שיש לי משהו נגד הכיפה, חלילה. אבל אני רואה באקט הזה חנופה והתבטלות. אני רואה בכך ניגוד למסר הפיוס שגפן נושא. הרי הוא לא הופיע בבית כנסת או באירוע דתי. כפי שזמר דתי לא יסיר את הכיפה כשהוא מופיע בפני קהל חילוני, אין סיבה שזמר חילוני יחבוש כיפה כשהוא מופיע בפני קהל דתי. המסר של קבלה הדדית מתבטא ביכולת של אמן להופיע באופן אותנטי, כפי שהוא, בפני אחיו, שדרך חייהם שונה משלו, והם יקבלו אותו כפי שהוא. ללא תחפושת.

* איתן ניצח – במהלך מבצע "צוק איתן" העליתי פוסט ובו שאלה: איזה שם יהיה נפוץ יותר בשנה הקרובה – צוק או איתן?
בכתבה גדולה ב-ynet על שמות נפוצים ונדירים קראתי שבשנת 2015, השנה שאחרי המבצע, אחד מכל חמישים ילדים יהודים שנולדו קיבל את השם איתן!
בין השמות הנדירים, הוזכר השם עשורה. בשנת 1958, שנת העשור למדינת ישראל, חמש בנות קיבלו את השם עשורה. אחת מהן היתה המדריכה שלי בצופים בכיתה ד'.
השם הנפוץ ביותר לבנות בשש השנים האחרונות הוא תמר. מסתבר שתמר שלנו הקדימה את זמנה בעשר שנים.
התופעה שהפתיעה אותי בכתבה היא חזרתו של השם דוד. לאחר עשרות שנים, מאז הדורות שהשמות הנפוצים בהם היו יוסף, משה ודוד, בשנה האחרונה השם הנפוץ ביותר ליהודים שנולדו בישראל הוא דוד.

* ביד הלשון: יהוד – יהוד היא עיר במזרח בקעת אונו. היא הוקמה על חורבות הכפר הערבי יהודיה, ששימר את שמו של היישוב היהודי יהוד, שהיה במקום בתקופת המקרא. שמה של יהוד המקורית מופיע בתיאור נחלת שבט דן בספר יהושע: "וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן." השם אל-יהודיה, משמעותו – היהודי.
הניסיון הראשון ליישב את יהוד נעשה כבר בשנות השמונים של המאה ה-19. ב-1881, שלוש שנים לאחר ייסוד פתח-תקווה, נאלצו חלוצי המושבה לעזוב את המקום, בשל הקדחת שהיכתה בהם והתעמרות השלטון התורכי. ב-1884 הם שבו לאזור בכוחות מחודשים. התיישבו ביהודיה והקימו את המושבה יהוד וחזרו לעבד את אדמותיהם בפתח-תקווה. יהוד רחוקה יותר מהירקון, ולכן לא היתה בה מכת הקדחת. שנתיים מאוחר הם חזרו לפתח-תקווה.
הכפר יהודיה, ששלט על הדרך שהובילה מיפו ללוד, היה כפר פורעים אלים. כבר ב-30 בנובמבר, יום לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בא"י, תקפו תושבי יהודיה אוטובוס יהודי. הכפר היה מוקד קרבות במלחמת השחרור. ב-4 במאי 1948 כבש אצ"ל את הכפר וכעבור יומיים הדף התקפה ערבית לכיבושו מחדש. אצ"ל שלט בכפר חמישה שבועות. ב-11 ביוני הותקף הכפר בידי כוחות שריון וחי"ר של הלגיון הערבי. לאחר קרב קשה, שבו איבד אצ"ל 14 מלוחמיו, ובהם שתי לוחמות, נכבש הכפר בידי האוייב. במבצע "דני", ב-10 ביולי 1948, שחרר צה"ל את הכפר. תושביו הערבים נטשו ומרבית בתיהם נהרסו.
באוקטובר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, עלו לקרקע ראשוני יהוד, חלוצים שעלו מטורקיה. השפה השלטת ביישוב היתה לדינו. ב-1950 הוכרזה יהוד – מועצה מקומית. הצטרפו אליה עולים מתימן. מאוחר יותר סופח ליהוד היישוב הסמוך ביאליסטוק, שהוקם בידי חלוצים, שורדי שואה מביאליסטוק שבפולין. יהוד התפתחה וגדלה לאורך השנים וב-1995 הוכרזה כעיר. ב-2003 אוחדה עם היישוב הקהילתי נווה-מונוסון ושמה שונה ליהוד-מונוסון.
אורי הייטנר