בראיון עם א"ב יהושע במוסף של "ידיעות אחרונות" (21.4.2022) הציע יהושע שבמקום "שתי מדינות לשני עמים", שכבר חלף מן העולם בעקבות ההתנחלות המאסיבית ביהודה ושומרון, הוא מציע איחוד בין יהודים לפלסטינים במדינה אחת.

כתבתי לו שהחזון הזה הזוי, כי הרי עצם קיומנו איננו לגיטימי בעיני הפלסטינאים, כי נקוט בידם שכל מקום אליו הגיעה חרב האסלאם הופך להקדש שאין לשום אומה, ושום אמונה אחרת, כל זכות, וכוונתם בארצות מהאוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. עצם קיומם של היהודים מטמא את האדמה השייכת לאסלם. ראש ממשלת ירדן, שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, הזכיר לנו לאחרונה בעקבות המאורעות בהר הבית – בנאום בפרלמנט – עד כמה אנחנו טמאים.

בעקבות דבריי אלה יהושע התקשר אליי ושטף אותי בכעס שכביכול אני שונא ערבים, טען שאנחנו גזלנו את אדמתם, ולכן הם נוקמים בנו. הערבים לדעתו הם טובים מהאירופים שהשמידו אותנו. לדעתו היהודים חיו בשלום בארצות ערביות, ולכן יש סיכוי טוב לחיים בצוותא.

הזכרתי לו שלא גזלנו אדמות, אלא קנינו בכסף מלא פעם, פעמיים ושלוש, את אותה פיסת קרקע, ורק כאשר חמש מדינות ערביות פלשו לארץ-ישראל, וחברו למעשי האיבה של ערביי המקום – רק אז נכבשו אדמות. עובדה שבמדינת ישראל יש שני מיליון ערבים שחיים בשוויון זכויות (ואפילו בזכויות יתר: פוליגמיה, בנייה ללא היתר חוקי, פלישה אל אדמות מדינה), ואילו בארצות ערב אין בכלל יהודים בשל הגיהינום שיועד להם שם.

ואיך אפשר להסכין עם הרצחנות המבהילה של המוסלמים שהתפרצה בארץ ובעולם (דאע"ש, בוקו חראם, חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד איסלאמי ועוד ועוד קבוצות טרור מזוויעות הפרושות בארץ ישראל ובעולם)?

ובאשר לאידיליה שהיתה כביכול בארצות ערב בין עברים ליהודים – שטחתי בפניו סקירה חלקית של נתיב הדם והדמעות שחוו היהודים בארצות אלו:

ביוני 1941 נערכו פרעות בעיראק המכונים בשם "פרהוד". נרצחו 179 יהודים, מעל 2000 נפצעו, ורכוש של כ-50000 יהודים נבזז. עם התעוררות התנועה הציונית, ולאחר מלחמת השחרור בארץ ישראל גברו רדיפות היהודים בעיראק, נערכו מאסרים המוניים, נמנע חופש תנועה של יהודים, רכוש יהודי הוחרם, נאשמים בציונות נאסרו, וחלק נתלו. אחרי מלחמת ששת הימים נרצחו בהתפרעויות שונות כ-50 יהודים.

בשנים 1269-1146 שלטו במרוקו אל-מוואחידון שאיסלמו את היהודים בכפייה. 150 יהודים שסירבו להתאסלם מתו על קידוש השם.

ב-1033 נערך טבח ביהודי פס, שבו נהרגו 6000 יהודים

ב-1437 וב-1465 נערכו פרעות בעיר פס, וכמעט כל הקהילה היהודית הושמדה.

בפקודת הסולטן יזיד בסוף המאה ה- 18 נדונו יהודים לעינויים, נבזז רכושם, ואנסו את הנשים, ולבסוף גירשו את כל היהודים מפס. בוצעו פרעות במקנס, רבאט, איפרגן. 50 יהודים שלא היו מוכנים להתאסלם נשרפו חיים.

ב-1844 נערך פוגרום במוגדור – 50 יהודים נרצחו, ו-4000 נשארו ללא קורת גג. בתטואן נרצחו 400 יהודים. המלאחים בערים פס, מרקש ומקנס הותקפו, והיהודים נפוצו לכל רוח במרוקו.

ב-1903 נהרגו 40 יהודים בפרעות. ב-1907 אירע הפוגרום בקזבלנקה שבו נהרגו 30 יהודים. בפס נהרגו בשנה זאת 40 יהודים. בסטאת – 50 יהודים. ב-1912 נערך פוגרום (במרוקאית – "תריתל"), פלשו המורדים בשלטון הצרפתי לתוך המלאח, רצחו 51 יהודים, ו-12,000 נמלטו על נפשם ונותרו ללא קורת גג. במקנס נרצחו 150 יהודים בשנת 1913. בנובמבר 1942 נערך שוב פוגרום בקזבלנקה, ב-1948 (בעת מלחמת השחרור בארץ ישראל, נערכו פרעות באוג'דה וג'ראדה בהן נהרגו עשרות יהודים. באוגוסט 1953 נערכו שוב פרעות בעיר אוג'דה, וב-1955 – בעיר מזאגאן.

גם באלג'יר הגיעו המוואחידון במאה ה-12 וכפו על היהודים להתאסלם, והמסרבים נהרגו או גורשו.

במחצית השנייה של המאה ה-15 חוסלו קהילות יהודיות בדרום אלג'יר. רציחות יהודים התרחשו גם בסוף המאה ה-17.

בשנת 1805 פלשו היניצ'רים לרבעים היהודיים רצחו מאות יהודים ובזזו רכוש. בשנים 1885-1881 נערכו פרעות בערים שונות באלג'יר.

ב-1934 נערכו פרעות בעיר קונסטנטין – עשרות נהרגו, בתי היהודי וחנויותיהם הועלו באש.

ב-1897 נערכו פרעות במחוז מוסטאגנס.

בתוניס העמידו המוואחידון ברירה בפני היהודים – התאסלמות או מוות.

ב-1752 בזזו חיילי עלי ביי בתי יהודים.

לאחר שאלג'יר כובשת את תוניס נטבחים אלפי יהודים, נהרסות קהילות, נשים נאנסות.

ב-1808, 1811 שוב מהומות נגד יהודים.

ב-1855, 1864 בימי מוחמד ביי שוב פרעות ביהודים.

בנובמבר 1945 נערכו בלוב פרעות, בהן נהרגו 142 יהודים, נבזז רכוש, ונהרסו בתי כנסת.

ביוני 1948 נהרגו 14 יהודים ומאות בתים נהרסו.

לאחר מלחמת ששת הימים שוב נערכו פרעות ביהודי לוב.

הסולטאן הממלוכי ביברס (1277-1260) ששלט על מצרים וסוריה שרף יהודים חיים, ונעתר להפסיק את הזוועה תמורת כופר נפש.

ב-1301 נערכו פרעות במצרים נגד יהודים ונוצרים.

ב-1735 בוצע טבח ביהודי קהיר. פרעות נגד היהודים נערכו גם ב-1938 ו-1945.

בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 1947 נשלחו היהודים למחנות ריכוז, ורכושם הוחרם. במשך מלחמת העצמאות נשללה האזרחות המצרית מהיהודים, רכושם הופקע, ונרצחו מאות יהודים. פרעות ביהודים נערכו במצרים גם ב-1956 ו-1967.

בימיו של עבאס, שאה ששלט באיראן בתחילת המאה ה-17, בוצע רצח המוני של יהודים שנפסק רק לאחר הבטחת כופר. היהודים נחשבו לטמאים (עד שנת 1925!) – ובשנים 1662-1613 נכפה על היהודים להתאסלם, ובו בזמן שרפו את בתי הכנסת שלהם. בשנת 1839 אנסו את יהודי משהד להתאסלם תוך פרעות ורציחות. האנוסים שמרו על יהדותם בסתר, ורק בשנת 1930 יכלו לחזור ליהדותם בגלוי.

ולא כללתי ברשימה זאת את הזוועות שערכו ערביי ישראל במעט היהודים שחיו בארץ לפני קום המדינה – בתרפ"א, תרפ"ט תרצ"ו-תרצ"ט.

לבטח לא שיכנעתי.

בינתיים הלך בולי לעולמו, בוודאי נמשיך להתווכח בבוא היום גם שם.

משה גרנות

* המאמר פורסם לראשונה בשינויים קלים ב"האומה" גיליון 227 (אוגוסט 2022), בעריכת יוסי אחימאיר.

אהוד: המנוח פירסם גם הרבה שטויות אבל בזכות מעמדו החשוב בספרות העברית התייחסו אליהן ברצינות. אולי מוצאו ה"ספרדי"-ה"מזרחי" גרם לו להתעלם מהרדיפות ומהרציחות שביצעו מוסלמים ביהודים במרוצת הדורות, גם בארץ ישראל, ומצד שני גרם לו להאשים את היהודים (ה"אשכנזים" כמובן) בכך שקודם שיגעו את הגרמנים ואחר כך את הערבים!