בעריכת יוסי אחימאיר
בפתח הגיליון מובעת שמחה על עיבוי ההתיישבות היהודית בשומרון, בני קצובר קובע שבין הים לירדן אין מקום למדינה אחרת. נקל להסכים עימו על הנייר, אך איך מבצעים את זה בפועל? נדמה לי שגם מה שמכונה "השמאל" מבין שאין ליבם של הערבים למדינה עצמאית פלסטינאית – אותה יכלו לקבל ב-1947, ב-19 השנים של שלטון ירדני, בהצעות הנדיבות של יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט, ובנסיגה החד צדדית מעזה על ידי אריאל שרון. כל מהלך כזה גבה מאיתנו מחיר דמים זוועתי. ברור מעל כל ספק שאין כוונתם למדינה, אלא לחורבן המדינה שלנו, כי במרחב שבין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט – כל פיסת קרקע שנכבשה בכוח החרב של האסלאם הופכת להקדש, שאין לשום אמונה אחרת זכות קיום בה. נדמה לי שלתובנה הזאת הגיעו גם "השמאלנים" (להוציא את שונאי ישראל הקבועים – הקומוניסטים), אבל קשה להידבק באופטימיות של בני קצובר באשר לריבוי הילודה היהודית, ועיבוי ההתיישבות היהודית בתוך האוכלוסייה  שרואה בנו "מטמאי הארץ". ממש לא ברור לי מה הפתרון של בני קצובר, ובאמת אינני זוכר שקיבלתי אי פעם תשובה לשאלה כואבת זאת.
בפתח הגיליון מופיעה גם התובנה של אהרן מגד, סופר מרתק ואדם חכם – מסתבר שהוא הבין מה שרבים מהניצים על כיסא בכנסת אינם מבינים, והוא כי ביטויים של שנאת אחים הם בבחינת אסון לאומי.
יוסי אחימאיר מזכיר את תכונותיו התרומיות של יצחק שמיר ז"ל, ולא קשה להסכים איתו שהאיש יכול לשמש דוגמה למנהיגים שבאו אחריו באשר ליושר ולניקיון כפיים.
;האלוף (מיל) יצחק בריק, מחבר הספר "בריק לוחם ללא פשרות", מהלך עלינו אימה במאמר על הקטסטרופה שעלולה לחול על ראשנו כשאיראן, וכוחות הרשע מסביבנו (חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלסטינית, ערביי ישראל) יחליטו לחסל את מדינת ישראל עם אלפי טילים מדויקים מדי יום. את הזהרותיו של יצחק בריק קראתי גם במקומות אחרים, והן בהחלט מבהילות. עלינו ארצה כאל מקלט מפני שנאת הגויים, והנה, השנאה רודפת אחרינו. למזלנו, למדנו להגן על עצמנו. אני מניח כי מי שצריך לתת דעתו על הזהרותיו של בריק איננו שאנן.
פרופסורים אשר כהן ואברהם דיסקין צודקים במאמריהם כי העלאת אחוז החסימה לא רק שלא הועילה – היא אפילו הזיקה. הפתרון לחולשת המשילות בארץ, לדעתי, הוא שינוי שיטת הממשל, אבל הסיכוי שזה יקרה בקרוב קלוש למדיי.
"האומה" מצטט את השר חילי טרופר החכם והעדין, שמציע לא לשפוט אדם רק לפי שיוכו הפוליטי. הלוואי! הפירוש שלי: אפילו אם בר-סמכא קובע כי מי שאיננו מסכים איתו הוא שמאלן, ולכן "בוגד", צריך להעריך את האדם על שלל תכונותיו, ולא על פי התווית הפוליטית שהודבקה לו.
מאמר חשוב מאוד הוא המאמר של פרופ' רפי ישראלי שמתאר את מסכת הייסורים שעברו יהודי מרוקו מידי השליטים המוסלמים: השפלות, מס גולגולת, מס כדי לאפשר להם לנעול נעליים (!), המרת דת תחת איומי רצח, השמדת קהילות שלימות. מעניין אם סמי שלום שטרית, הטוען שבמרוקו היתה הרמוניה בין יהודים לערבים, לעומת השלטון "הלבן" בארץ, שבעיניו הוא האוייב האמיתי (לא הערבים!) – מעניין אם שטרית מתעלם מהמידע הנורא הזה במכוון. חשוב לציין שפרופ' ישראלי הוא יליד פס שבמרוקו.
ד"ר אורי כהן מצביע על הקרטל המכוער של האוניברסיטאות הבולם את אישורן של אוניברסיטת רייכמן ואריאל. לי יש נגיעה לנושא, כי בני הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אריאל.
פרופ' אריה נאור מזכיר את העובדה שזאב ז'בוטינסקי צידד בקימום הלאומיות והלשון האוקראיניות, והתנגד לרוסיפיקציה של המקום והתרבות, כשמתבקשת גזירה שווה לגבי הלאומיות והלשון היהודיות.
בניגוד לטענה גסת הרוח של ישעיהו ליבוביץ' שהדגל הוא סמרטוט קשור למוט, מביע אביגדור קהלני, בן יקר לעם ישראל, את אהבתו ויראתו כלפי הסמל שבדגל.
פרופ' זיוה שמיר מצביעה על "מגילת ערפה" של ביאליק כמעין תשובה ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זה לא כל כך מסתדר לי – הרי "שמשון" טרם ראה אור כשביאליק חיבר את האגדה הזאת. אולי לא הבנתי את התיזה?
ד"ר יואל רפל מרחיב את הדיבור על יסוד בית"ר בריגה שבלטוויה ב-1923, ומספר על מזוודת מתכת שנקברה על ידי שני בית"רים, ובה דגלים וחפצי יודאיקה. המזוודה נתגלתה באמצעות מגלה מתכות, ונמכרה למוזיאון השואה של לטוויה – מספיחיו של החורבן הגדול.
גרשון סתיו מתאר את האודיסיאה שעבר ישראל יברוביץ מליטא, דרך סיביר ("פשע הציונות"), דרך קזחסטן, כשרוב משפחתו, שלא הוגלתה – נספו בשואה – ועד עלייתו ארצה בסיוע משפחת בגין.
אהבתי מאוד את הרשימה של עקיבא נוף על שירים ופזמונים שהתחברו על דמויות תנ"כיות, ביניהם גם שירים ופזמונים של נוף עצמו.
יוסי אחימאיר פירסם גם שני מאמרים שלי – האחד בו אני מתמודד עם שני "הפתרונות" של א"ב יהושע לבעיה הפלסטינאית – "שתי מדינות שלני עמים" והפיכת מיליוני הערבים ביהודה ושומרון לאזרחי ישראל.
המאמר השני עניינו סקירת כרך ח' של הסדרה "ספרות במעגליה" מאת נורית גוברין. הספר שלה מלא וגדוש בידע, אבל הרשיתי לעצמי לקבול על כך שנורית גוברין לא הזכירה את תרומתו הגדולה של אהוד בן עזר במיספר ספריו על נושא ברנר*. לדעתי, חובה היה להזכיר זאת בפרק על 100 שנים להירצחו של ברנר; כן קבלתי על כך שבשני תחומים שאני עצמי תרמתי תרומה לא מבוטלת ("לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", ואסופת ראיונות של 28 מבחירי הסופרים בישראל) – נורית גוברין החליטה להתעלם. אולי שכחה? מכל מקום, אני מודה ליוסי אחימאיר שלא צינזר את קובלנותיי.
ברור שאני קצת משוחד, אבל באמת מדובר בגיליון מלא וגדוש במאמרים מעניינים.
משה גרנות

* אהוד: קיבלתי כרך גדול ועבה "קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה", כרך ח', מאת נורית גוברין בהוצאת "צבעונים" 2022, 348 עמ', ובו פרק פותח ארוך: "100 שנה לרצח ברנר" – ומעניין, למרות שניזכרים ומצוטטים בפרק סופרים רבים וחשובים שעסקו בברנר ושהושפעו מברנר, כמו למשל דן בניה-סרי – שמי שלי נפקד כליל מהכרך –
למרות שפירסמתי פרק מקסים על ברנר בספר "בין חולות וכחול שמיים" (1980) – מזיכרונות נחום גוטמן (והסתמכתי בו בין השאר על ראיון חשוב מאוד שערך בשנת 1971 משה נתן עם גוטמן על ברנר, במלאת 50 שנה להירצחו של ברנר בידי ערבים, וזאת לתוכניתו המרתקת של נתן על ברנר ששודרה אז ב"גלי צה"ל" ולכתבה הארוכה שפורסמה במקביל בעיתון "במחנה").
וכן פירסמתי ספר מחקרִי שלם, "ברנר והערבים" (2001), שפרקיו נדפסו בעיתונות הספרותית החל משנת 1979, ואשר נורית גוברין מעולם לא התייחסה אליו למרות שאם איני טועה עסקה בְּנושאים הכלולים בו.
ולמרות שהרומאן שלי "הנאהבים והנעימים" (1985) – עם כותרת המישנה: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל" פותח ב"התנצלות מאת המלביה"ד" – וכל אלה וגם בהמשך הן פרפרזות על פתיחת הרומאן "מכאן ומכאן" (1911) של ברנר.