נוֹוַאר, הנער הערבי כהה העור מהכפר מיסקי, שהיה נמצא תמיד לפני שער הכניסה לקלמניה, שהיה אז בצד המערבי הפונה לכביש. תפקידו היה לוודא שכל הנכנס יטבול את נעלו או את רגלו היחפה בתבנית ברזל שהיתה מלאה בתמיסת מי ליזול, כדי שלא להביא את מחלת הפה והטלפיים לרפת הגדולה של קלמניה. כאשר ניסה פעם בעת הטבילה גם למשמש אותי, סיפרתי על כך לאבי בנימין, שניהל אז את האחוזה, ומאז היה נואר מביט בי במבט נעלב.
בשנים 1944-1947 גרנו בקלמניה, שהיתה אחוזה חקלאית פרטית של יהודי עשיר, משה גרידינגר, שקרא לה על שם אביו קלמן. האחוזה רחבת הידיים, ליד צופית כיום, שעל אדמותיה הוקם בית ברל – תוכננה ונבנתה על-ידי דודי ברוך בן עזר ראב, ואבי בנימין נקרא בשנת 1944 לנהל אותה. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר.
על נוואר כתבתי קצת בהגזמה ב"ספר הגעגועים" (2009):
חבריי-מילדות הערבים נִראו על כן בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פלז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.
באחד משערי הברזל היתה דלת לא-גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי-רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת-החצר, בצד המבוא, בצל שיח הבוגונוִיליָה שפרחיו סגולים-אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי-ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית-הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.
בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל-על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות-ענק, ודקלי-תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר-טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה-שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן [משה גרדינגר, בעל האחוזה, והמכונית היתה אמריקאית, דומני ביואיק או קאדילאק], ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.
כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות-ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודוחק בי להיכנס עימו אל סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים-בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב-המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי-מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.
ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר-מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת-ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.
המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא-דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג-הרעפים של בית-האחוזה לאחר שאבא-של-גיורא [ישראל אקסלרוד] יורה בהן ברובה-הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות-ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.
אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל-כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על-כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.
אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.
אהוד בן עזר