היכרתי את נחום כאשר חזרנו מקלמניה לפתח-תקווה בשנת 1947, היינו בני 11, וישבתי לידו בכיתה ו' בבית ספר פיק"א בקומה השנייה בבניין שבפינת רוטשילד ופיק"א, כאשר המחנך היה משה נאמן. נחום היה מצויין בחשבון ואני העתקתי ממנו, ואילו הוא העתיק ממני במקצועות ההומאניים כמו עברית ותנ"ך. למשפחתו היתה חנות מכולת ברחוב ארלוזורוב במושבה, מול האיטליז של יוסקה פוגאץ', ומספרים שנחום התמחה בחנות בסיכום חשבונות והזמנות והיה לו ראש מצויין וזיכרון לחישובים מסובכים.

מתוך "ספר הגעגועים" (2009):
...בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם איפיונים אחדים של בן-כיתתי בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!
ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.
ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.
נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן-דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן. בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, "הפועל" פתח-תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" שלו – התנוססו בכל העיתונים.
במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית-המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת-גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ואפילו יותר מהיפהפייה המתוקשרת בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.

עד כאן מ"ספר הגעגועים". אבל צריך להוסיף עוד כמה דברים.
כשהיינו בכיתה ז' או ח', עשינו בינינו מגבית ונחום קנה עבורנו קופסת סיגריות. ירדנו כולנו לחורשת האיקליפטוסים שנמצאה ממערב-דרום לבית הספר שלנו, פיק"א, החורשה היתה ממש ליד בית הכנסת של ה"ייקים". נחום חילק לכל אחד שתי סיגריות וכולם עישנו חוץ ממני. לא בא לי. כאשר חזרתי הביתה נתתי את שתי הסיגריות שלי לאבי בנימין. התגובה שלו היתה, "כאשר כולם מעשנים, תעשן גם אתה ואל תביא את הסיגריות לאבא שלך!"
על המעשה הזה כתבתי ב"ספר הגעגועים" תוך שינויים רבים ומבלי להזכיר את נחום.

נחום היה חבר בסניף "הנוער העובד" במושבה, שבראשו עמד איציק (יצחק) נשרי מקיבוץ ארז. אבל בגלל האימונים הרבים בקבוצת הכדורגל "הפועל" פתח-תקווה, החל להיעדר מפעולות הקבוצה ב"נוער העובד", והחברים רצו להוציא אותו ממנה. אורי חדש, בן-דודי, שהיה אז מדריך בתנועה, הצליח להשפיע עליהם לא להפסיק את חברותו של נחום באומרו: "אם תפריעו לו לשחק ב'הפועל' הוא עוד עלול לעבור ל'מכבי' פתח-תקווה!"
זה היה כמובן נימוק משכנע. שתיהן היו אז קבוצות חזקות בליגה. "הפועל" של השמאל, של ההסתדרות ומפא"י, ו"מכבי" של הימין, של הציונים הכללים, חוגי ה"אזרחים", האיכרים והפרדסנים הוותיקים.
ב"נוער העובד" בפתח-תקווה היו שתי קבוצות מקבילות בגיל שלי, הקבוצה שאני הצטרפתי אליה מנתה את שרגא רבין, אריה שחל, אורי שולביץ, עודד רייקין, עוזי שטרן, ועוד חברים רבים וטובים, והצטרפה בבוא היום לגרעין "שדמות" וחבריה הלכו יחד לנח"ל והיו במייסדי עין גדי.
הקבוצה המקבילה, שבה היה נחום, לא החזיקה מעמד והתפרקה ולא הגיעה יחד לצבא ולקיבוץ.

כאשר נחום בילה את מרבית זמנו עם הכדורגל, על חשבון הלימודים, אימא שלו אמרה: "נחום, נחום, מה ייצא ממך? תראה זאב [קליין]! תראה אודי! תראה ג'אד [נאמן]! הם לומדים! הם לא מבזבזים את הזמן!"
לאחר לא הרבה שנים, נחום זכה בתהילת-עולם והיה החלוץ והקפטן של נבחרת ישראל בכדורגל, ואילו אני סטודנט צנוע לפילוסופיה כללית ועברית וקבלה בירושלים, המתקיים בקושי, ואז אימא שלי אמרה: "אודי, אודי, מה ייצא ממך? תראה נחום..."
לימים נעשיתי סופר ואילו נחום מת בגיל צעיר יחסית, כבר לאחר הקריירה המפוארת שלו בכדורגל. לקראת משחקי מוקדמות יורו 2000 מינה אותו שלמה שרף לעוזרו כמאמן בנבחרת ישראל. במסגרת תפקיד זה יצא ב-1999 לספרד עם נבחרת ישראל למשחק במוקדמות אליפות אירופה. הוא נפטר שם במפתיע מדום לב, לפני המשחק. [ויקיפדיה].

נחום ונירה אשתו גרו בבית קומות ברחוב פיק"א בפתח-תקווה, בבניין שניבנה על מקום בית ילדותי, במיספר 7 שלימים הפך למיספר 10 ברחוב.
אהוד בן עזר