על "באור הכול נראה אחרת" מאת שרה פלד

גן נעול, 2022, 97 עמ'

לפני שאתייחס אל נתיב האימאז'ים בספר שלפנינו אני מבקש לכתוב מספר מילים על שיר האהבה היפה "משאלה" (עמ' 77):

הכניסני אל תוך גופך, אהוב

והיה לי מגן ומסתור

במפלס שערות חזך אדע מקלט

ובאוהל ידיך אתערסל.

והיה לי כמו אז, בימים אחרים

היה לי זר וחבר

היה לי מה שעבר והיה

החזר לי

אותך.

נקל לחוש מיד את הארמז לשני שירים קאנוניים: "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן" של יהודה עמיחי (השורה האחרונה בשיר זה: "עכשיו ובימים האחרים").

השיר של ביאליק הוא פסימי למדיי – הוא מקונן על כך שלא זכה לנעורים, ואיננו יודע מה זאת אהבה. בשיר של עמיחי מסומנת התקווה בעולם שאלוהים אינו מרחם על ברואיו – האהבה שגורמת לאוהבים להתעלם מכל מעקשי החיים.

בשיר של שרה פלד יש משאלה מהאהוב להיות שוב מי שהיה, וכאן מביאה הדוברת משפט מפתח לאהבה: "היה לי זר וחבר," לאמור, הדוברת מייחלת לביטחון שהחבר מעניק, ולעומת זאת, ציפייה לריגוש שאמור להתארע במפגש עם זר מסתורי – דבר והיפוכו – סוד האהבה. היא מבקשת מהאהוב להיות שוב מה שהיה בתחילתו של מפגש האהבה.

וכמובטח, אחזור אל נושא האימאז'ים שמאכלסים את רוב השירים בקובץ. כיוון שאין לדרוש מכל הקורא רשימה זו להיות מומחה בשפתם של חוקרי הספרות, אבהיר בקצרה שאימאז' הוא תמונה פיוטית מורכבת בדרך ייחודית.

אביא שתי דוגמאות: המשורר יצחק למדן מתאר את עצמו באימאז' הבא: "רוחו גלגל תמורות על ציר האינמרגוע." ברור שאין לרוח גלגל וציר, אבל התמונה הפיוטית הזאת ממחישה יפה מה מתחולל ברוחו של הדובר.

הדוגמה השנייה מפרי עטו של אמיר גלבוע: "לפני בוקר טיילה שמש בתוך היער" – ברור שלא השמש טיילה, אלא אב ובנו ביום שמשי ביער.

וכעת לאימאז'ים שבספרנו:

(הכאב) "תולש מאשליותיי / גידולי פרא / שיאריכו ימים ממני." (עמ' 9), והרי האשליות אינן גינה מוזנחת שבה גדלים גידולי פרא.

"...משב רוח עדין / מרפרף על תריסי העבר" (עמ' 18). והרי ברור שלזמן אין חלונות ואין תריסים.

"מנסה לדוג / פירורי שלומך" (עמ' 27). דייג מנסה לצוד דגים באמצעות פירורים בחכה, ואילו כאן הדיג הוא לגבי מידע מבוקש (של שלום הנמענת).

"לילדה שצילה נמס לתוך כיסא" (עמ' 38). הצל איננו יכול להימס, אבל התמונה מתארת, כנראה, פחד שממלא את הילדה, שאפילו הצל שלה נמס.

"אוטובוס כבד דמעות" (עמ' 65). ברור שהדמעות הן לא של האוטובוס, אלא של הנוסעת בו שהחמיצה פגישה עם זר.

"מנעול הרגש החליד" (עמ' 90). מנעול יכול בהחלט להחליד, אבל מנעול של רגש שמחליד הוא ביטוי חזק למה שמתחולל בנפש.

"הזמן צועד בשמש ובגשם" (עמ' 90). לכאורה, תמונה חסרת שחר – וכי זמן יכול לצעוד? ובכן כן, הזמן חולף כל הזמן גם בשמש וגם בגשם, הוא חולף תמיד ללא הפוגה.

הזמן מקבל בקובץ זה דיוקן שטני, כמו בשירת ימי הביניים: "מאכלת הזמן" (עמ' 36).

הזכרתי קודם את הארמז ל"הכניסיני" של ביאליק – בשיר אחר ("כבר עיני ההר מועמות", עמ' 30) יש ארמז ללשון המראות ("הבריכה"): "...מנסה / לפענח את קסמי שפת / האבנים והצבעים."

ניתן למצוא בשיריה של שרה פלד סינאסתיזיה (ערבוב חושים): "נושמת הד / הנס" (עמ' 23); "המחשבות מטפטפות עצמן לדעת" (עמ' 20); "רסיסי עצב שקוף" (עמ' 85).

כן, ניתן למצוא בקובץ אנאפורות (חזרה על מילה בראש שורה (עמ' 35, 92).

במיספר שירים יש חרוז חלקי (עמ' 47, 58, 89), המשך לספרה הקודם "געגועים טורפים" (גן נעול 2013), שכמעט כולו מחורז. אילו הסכימה המשוררת להטות אוזן לעצתי, היתה מוותרת על דרך פרוסודית זאת, שהרי אין דרך להתמודד עם החריזה הווירטואוזית של נתן אלתרמן, ומה שפחות מזה נראה על פניו עילג.

בספר יש מספר שירים על אשפוז (האם, האב, הדוד) במדור גריאטרי, המשך לתוכן העיקרי של "געגועים טורפים" שהוזכר לעיל, שם יש מעקב אחרי הידרדרות האם ובני דורה אל עמעום הזיכרון ושאר תחלואי הזקנה. בלא ספק: "באור הכול נראה אחרת" עולה לאין שיעור על "געגועים טורפים."

משה גרנות