נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ו
"לא צריך לדבּר יותר!"

"שלום."
נכנס בחיוך. מדוע לא הופתע? האם ידע שהיא בפנים? ודאי מנטלו סיפר לו. התקשתה לענות לו ורצתה לבכות.
"שלום – "
"חזרת כבר?"
"כן. חיכית הרבה זמן?"
"אני לא יודעת."
"הוא פיטר אותי, אַת יודעת?"
"היית אצל ספראי?"
"כן."
"מה אמר?"
"כלום."
לבוש היה עדיין בגדי-העבודה. האם ידע שתבוא? אולי לא. ומה יעשו עכשיו?
"אכלת?" שאל.
"כן. ואתה?"
נזכר שלא טעם כלום מן הצוהריים. בשעה זו רגיל היה כבר לאכול ארוחה מבושלת.
"לא, אבל עליי לנוח קצת. עוד אני מרוגז מן הביקור אצל ספראי. לא אחזור יותר לכפר."
"נדבר אחר-כך, תלך להתרחץ?"
"טוב."
"בינתיים אכין לך את הארוחה."

כעבור רבע שעה חזר לחדר, רחוץ, לבוש חלוק ששאל ממנטלו, שׂערוֹ סרוק ומבוּשׂם מעט.
"כמה שאתה נחמד!" אמרה ונשקה על מצחו. השולחן היה ערוך בקפידה, "תשתה קצת יין?" שאלה.
"כן."
מזגה לו יין לבן יבש, וחייכה.
"בסדר, בסדר," אמר, "כבר הלכו כל הקוניאק והעראק לעזאזל."
שתקו, הסתכלו זה בזה ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. הביטה בו כיצד הוא אוכל, והביט בה כיצד היא מתבוננת בו, ולא היה להם מה לומר. לבסוף שאלה:
"חיכית שאבוא?"
"כן."
"איך ידעת?"
"הבן של מנטלו ראה אותך אתמול מסתובבת כאן."
"אה! היית פה אתמול?"
"כן."
"כל יום?"
"כמעט."
"אני מצטערת, הייתי חולה."
"אין דבר, גם אני."
"אה!"
"נשכח הכול, ציפורה."
"כן."
"לא אחזור יותר לכפר."
"ומה יהיה על חליפה, והילדים?"
"אני עוזב אותם."
"ואתה בטוח שלא תתחרט?"
"אני מתחרט שחייתי כך כל השנים."
"גם אני."
"אם רק היינו יכולים לתקן את השגיאות שלנו."
"כן."
"ציפורה – "
"גם אני לא אחזור אליו."
מנטלו דפק על הדלת, נכנס ושאל: "חסר לכם משהו? אפשר לעזור?" הביט אליה משה דויד בשאלה והנידה ראשה בסירוב. "לא, מנטלו, תודה לך." חייך אליהם ובצאתו אמר: "תרגישו כמו בבית. כל מה שֶשלי – שלכם."
"אני לא אחזור אליו יותר, משה."
"הוא יעשה צרות."
"אני יודעת."
"ירדוף אחריך להחזיר אותך. נצטרך לברוח."
"אני יודעת."
"לא אחזור יותר לעבוד במחצבה. אישאר אצל מנטלו."
"יופי."
"אבל אַת, ציפורה, אַת צריכה לחזור עד שאני אכין את הכול."
"לא."
"נצטרך לעזוב את הכפר, אולי גם את העיר, ללכת רחוק."
"אתה מפחד?"
כילה ארוחתו, ושוב שתקו.
"משונה," אמרה, "חשבתי שנצטרך לדבר הרבה. עכשיו פתאום הכול ברור, ואין מה לומר."
"כן," ענה, "גם מה שאנחנו לא אמרנו, הכל ברור. שמעתי על הכול."
"גם אני. הייתי חולה באותו לילה, כשלא באתי לכאן."
"ואני מצטער על מה שקרה באוטובוס."
"אבל הכול היה טוב בשבילנו."
"אַת בטוחה?"
"כן."
קם וניגש אליה. נפחדה ומיהרה לקום מן הכיסא. עמדו זה מול זה. החזיק בידה, ובידו השנייה עטף אותה.
"זה בסדר מה שאנחנו עושים?" שאלה.
"כן. הכל בסדר, הכול."

בשעה מאוחרת יותר לחש אליה: "אולי היה טוב יותר שתחזרי עוד הערב לכפר? אם לא – הוא ידאג לך ומחר כבר יתחילו לחפש אחרינו ולא נספיק לברוח."
"עכשיו – כל מה שתגיד לי אעשה. אם אתה רק חושב שכך צריך."
"מחר יש חתונה אצל הבת של דנינו. ילכו לשם ויֵשבו עד שעה מאוחרת בלילה. תגידי שאַת חולה ותישארי בבית. שילך הוא לבדו, ואנחנו ניפגש פה."
"טוב."
"עד מחר אני אתייעץ עם מנטלו. יש לו קשרים, ונוכל לנסוע מכאן."
"טוב."

חיכו עד לצאת האוטובוס האחרון לכפר.
"אני מפחדת," אמרה.
"ממה? רק עוד לילה אחד."
לפתע נזכרה כל הצפוי לה – ההריון, אם יתאמת החשד.
"אני מרגישה לא טוב."
"אַת מתחרטת, ציפורה? אַת חושבת שמה שאנחנו עושים זה לא בסדר?"
"אם אני מתחרטת?" חשבה, "שאני אחזור לשם? לא. מוטב שאמות."
"מוטב שאמות!"
"מה אַת מדברת?" נבהל.
"מוטב שאמות משאחזור לכפר."
"אה!"
כאשר קמו להתלבש הסתתרו בביישנות איש-איש בפינתו. "האם איננו מכירים זה את זה? כמה שאַת השתנית, ציפורה!" – "וגם אתה לא דומה עוד למה שהיית בצעירותך. רואים אֶת החיים הקשים שהיו לך, על גופך ועל כפות-ידיך. אבל טוב שאנחנו פה."
"נִדמה לי שזה היה אתמול," אמר.
"לא, זה היה לפני הרבה שנים. אבל השנים האלה לא היו בכלל, ואסור לנו לחשוב עליהן."
"אַת צודקת. הלוואי שאנחנו נצליח."
"אתה תלווה אותי?"
"גם אני אחזור איתך, באוטובוס, כדי שחליפה לא תקים צעקות. אגיד לה שמחר יש לי שוב עניינים לסדר בעיר, ולכן לא אהיה קודם בבית אלא אבוא ישר לחתונה. בינתיים, מתוך השמחה שתהיה שם, לא תרגיש שאני חסר עד למחרת בבוקר."
"ואתה יודע מה נעשה מחר?"
"כן. מנטלו יעזור לנו."
"טוב שיש לך ידיד כמוהו."
"נכון."

האוטובוס הגיע לכפר בשעה מאוחרת. ירדו כל אחד לבדו, כיוון שהיו עימם עוד אנשים מן הכפר שנסעו לקולנוע. לאחר כמה פסיעות השיג אותה וליווה עד לביתו של ניסים לוי.
"אני לא יכולה לדבּר," אמרה.
"גם אני לא," ענה, "אין לי יותר מילים."
"אני לא יכולה לדבר," המשיכה, "אבל כך אף פעם לא היה לנו, ולי – "
"ולכן לא צריך לדבר," ענה.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.