יהודה הראל, "פרפר בחושך"
האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?
הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'
אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים. אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית." אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.
יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה. השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?
סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.
ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.
אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.
יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצויינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי היתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה היתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?
וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאיתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.
התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.
לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.
יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת פרנקלין רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.
יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.
האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?
קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה היתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל היתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?
"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר," כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.
ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק. הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.
ולפרטים על הספר ולרכישה – https://www.yehudaharel.co.il/

2. צרור הערות 7.9.22
* הפתרון הפרגמטי – דעתם על נתניהו, של השוללים שלילה מוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו, אינה שונה משלי. אין צורך להסביר לי על נזקי הביביזם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לעתידנו. נכונותי לממשלת אחדות עם נתניהו, נובעת מגישה אחראית, המחפשת את המוצא הפרגמטי האפשרי מהמשבר הפוליטי שתוקע אותנו כבר שלוש שנים וחצי. כן, גם אני יודע שאם רק נתניהו יפרוש או אם רק הליכוד יחליף אותו, תקום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים. אבל אני גם יודע שהסיכוי שנתניהו יפרוש אפסי והסיכוי שהליכוד יחליף אותו נמוך עוד יותר. אני יודע שאין היום כל היתכנות – לא רק לממשלת החלומות, אלא אפילו לקואליציה סבירה. הברירה היא בין ארבע אפשרויות: א. ממשלה צרה צרורה של נתניהו עם הכהניסטים. ב. ממשלת מיעוט בראשות לפיד שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (בתמיכה / הימנעות מבחוץ, מה שנותן לה כוח לסחיטה לפני כל הצבעה בכנסת). ג. ממשלת אחדות עם הליכוד בראשות נתניהו. ד. סיבוב בחירות שישי.
אם יהיה סיבוב בחירות שישי, על כל הנזק הנורא לדמוקרטיה הישראלית ולכלכלת המדינה הכרוך בו, נעמוד שוב בפני אותן חלופות. כל החלופות הללו רעות. כאשר כל החלופות רעות, יש לבחור ברע במיעוטו. אין לי ספק, שממשלת אחדות היא הרע במיעוטו. כמובן שלא בכל מחיר. היא חייבת להיות ממשלה רוטציונית. נתניהו חייב להיות השני ברוטציה (כי אחרת לא תהיה רוטציה, כפי שכבר נוכחנו). תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי נתניהו. בתמורה – תיקי החוץ, הביטחון והאוצר יהיו בידיו. זכות וטו לגוש לפיד / גנץ על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט. וכמובן, הכהניסטים – החוצה!

* בן גביר ב"בליך" – כבוגר "בליך" אני חש בושה עמוקה.

* שתי דתות מונותאיסטיות – הדבר היחיד המשותף ליהדות ולביביזם, הוא ששתיהן דתות מונותאיסטיות.

* ממינכן עד עלות השחר – לאחר הטבח במינכן, לפני חמישים שנה, התכנסה הכנסת לישיבת אבל. הקואליציה והאופוזיציה התאחדו להצעת החלטה משותפת המגנה בחריפות את הטבח. ההצבעה בעד הגינוי לא היתה מקיר אל קיר. רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה, התנגדה להחלטה. רק"ח היא הגלגול הקודם של חד"ש, המרכיב הנחשב "מתון" יחסית, ברשימה המשותפת. עמד אז בראשה יהודי – מאיר וילנר שר"י.
קו ישר עובר בין תמיכת רק"ח בטבח במינכן לתמיכת הרשימה המשותפת בג'יהאד האיסלמי במבצע "עלות השחר". ממשלה שתלויה ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נגועה בניגוד עניינים מוחלט – ממשלה שאמונה על האינטרס הישראלי ועל ביטחון ישראל תלויה במפלגה שחזונה הוא השמדת ישראל. ממשלה כזו היא ממשלת פיגולים.

* האם הרצוג הביע צער? – נאומו של נשיא גרמניה שטיינמאייר בטקס הזיכרון לטבח במינכן, היה מופת מנהיגותי של נטילת אחריות. בפגישתו עם הנשיא הרצוג לפני הטקס, הביע שטיינמאייר את צערו על כך שגורמים אנטישמיים בגרמניה הציגו את המאבק של המשפחות השכולות כרדיפת בצע. האם הרצוג הביע את צערו על כך שרוגל אלפר כתב דברים זהים?

* יהדות או השתמטות – אין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הסתירה הזאת, היא המצאה משותפת של עוכרי המדינה היהודית ועוכרי המדינה הדמוקרטית. עם זאת, אין חפיפה בין שני המושגים. יש נושאים שבהם יש מתח בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה. דוגמה לכך היא סוגיית ההשתמטות החרדית מצה"ל. מדינה דמוקרטית, בוודאי דמוקרטיה ליברלית, יכולה להכיל מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים אינו מוכן לשרת בצבא. מדינה יהודית, לעומת זאת, אינה יכולה להשלים עם השתמטות של שבט מתוכה מהגנה על המולדת ועל שלום אזרחי המדינה היהודית ועם עריקה ממלחמת מצווה. בוודאי שאין היא יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, בהצדקת ההשתמטות בשם ה... תורה ו... ערך לימוד התורה. הרי התורה שוללת מכל וכל עריקה שכזו.
הרי במקורותינו נאמר שאין פטורים ממלחמת מצווה, ואליה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. כן, גם נשים. ומי שטוען שהמלחמה על קיום המדינה היהודית אינה מלחמת מצווה, כופר בעיקר או שהוא בור ועם הארץ. הרי במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם – מלחמת מצווה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר." הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה."
כאשר משה חשד (בדיעבד, מסתבר שהוא חשד בכשרים) שהשבטים ראובן וגד שביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ, הוא נזעק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"
כאשר תושבי העיר מרוז השתמטו מהמלחמה במדיין קיללה אותם דבורה הנביאה קללה נמרצת: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה--אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ: כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."
ורבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הורה לתלמידיו לסגור את הגמרות, כאשר צריך היה לצאת למלחמה.
יש סתירה לוגית בין לימוד תורה להשתמטות מצה"ל, כפי שיש סתירה לוגית בין לימוד תורה לחילול שבת ואכילת טריפה. מי שמשתמט מצה"ל מבהיר מניה וביה שלא למד תורה כהלכתה ואם למד – לא הבין מה שלמד. "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.
המדרון החלקלק של ההשתמטות מצה"ל של שבט שלם וגדול בעם ישראל, החל מהשגיאה ההיסטורית של בן גוריון, שלימים הוא התחרט עליה, שאיפשר פטור מצה"ל ל-400 אברכים עילויים. האמת היא, שאותם גאונים – הם הראשונים שצה"ל זקוק להם.

* אנו יושבים בקווים חדשים – בדיון הציבורי בעקבות ניסיונו של חולדאי להציג לתלמידי ת"א את מפת הפנטזיה הפוליטית שלו כאילו היתה מפת ישראל, הוגדרה המפה הנוכחית, שאין בה "הקו הירוק", כמפה "מתנחלית". כאילו "הימין המתנחלי" כופה על תלמידי ישראל את עמדתו באמצעות סילוף המפה.
בהתייחסי לטענה הזאת, ציינתי שכתלמיד בשנות השבעים, תחת שלטון המערך, המפות שמהן למדנו כללו בשטח ישראל את יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בכתבה במוסף "הארץ" מאושש את דבריי אדם רז, ומכתבתו למדתי, שזו המפה הרשמית של ישראל על פי החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון כבר בקיץ 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. את ההחלטה יזם שר העבודה יגאל אלון. מדבריו בישיבה: "ההצעה שלי היא פשוטה: לצלם את המציאות האמיתית המוכרת, כפי שהנה... ההיגיון הוא כזה. הממשלה החליטה שעם הכרזת מלחמת ששת הימים חדלו הסכמי שביתת הנשק להתקיים וקיים כל מה שמשתמע מזה. אם אין הסכמי שביתת נשק, אין גבולות, או אין קווים של הסכמי שביתת הנשק. אנחנו יושבים בקווים חדשים, שיש להם סטטוס של קווי הפסקת האש." עמדתו התקבלה. "השרים, רובם ככולם, היו בעד הצעת ההחלטה," מציין רז. בראש התומכים – ראש הממשלה אשכול. אדם רז, כבלעם המודרני, בא לקלל ויצא מברך. מטרתו הייתה להבאיש את ההחלטה ואת המפה, עליהם שפך את ארסנל הגידופים המוכרים עד זרא. בפועל, הוא הציג את הנימוקים לצדקתה.

* צדיקים בסדום – בעקבות הודעתם של מאות אנשי קולנוע בישראל שיחרימו את קרן הקולנוע של השומרון ולא ישתפו עימה פעולה, חתמו חמישים אנשי קולנוע על תמיכה בקרן. מסתבר שבענף הקולנוע הישראלי, יש לפחות חמישים איש שהם גם אנשי תרבות, במובן העמוק של המושג. שהם אנשים נאורים, במובן האמיתי של המושג.

* אִם – מתוך כותרת משנה בווינט: "...אם אבו מאזן ימות." מה פירוש "אם"? יש אפשרות שהוא בן אלמוות?

* ביד הלשון: בצרה – בָּצְרָה הוא מושב שיתופי של תנועת האיחוד החקלאי, במועצה האזורית חוף השרון, מצפון לרעננה. בצרה היא גם עיר הנמל והבירה הכלכלית של עיראק. האם יש קשר בין הבצרות? התשובה היא חיובית. המושב בצרה עלה לקרקע ב-1946. הקימה אותו חברת רסקו של הסוכנות היהודית, עבור חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. חלוצי המושב, משוחררי הצבא, נלחמו בבצרה שבעיראק במלחמת העולם השנייה, והנציחו עובדה זו בשם יישובם.
במקרא, מופיעה עיר הנקראת בָּצְרָה. היא היתה בעבר הירדן המזרחי, בירת ממלכת אדום. הקמץ באות בי"ת, הוא קמץ קטן, ומבטאים אותה: בוצרה. האקדמיה ללשון עברית קבעה, לפיכך, שכך יש להגות את שם המושב בצרה. אבל בפועל, היא מבוטאת כ"בַּצרה" (batzra) ובמילעיל.
אורי הייטנר