זה היה בשנת 1946 לערך, ואני כבן עשר. אבא, שניהל את האחוזה, שלח אותי בחופש הגדול לעבוד בכרם של קלמניה כדי שאלמד להכיר את ערכה של העבודה ולא אגדל להיות הולך-בטל. וב"ספר הגעגועים" (2009), תיארתי כיצד שם פרש עליי הנער הערבי עָלִי את חסותו, אמנם, תיארתי קצת בהגזמה:
...תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז [גרידינגר, קלמניה], ואני נשלחתי לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוני לקחת חלק. אך נתנו בידי מקטפה, המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר-צבע, והעמידו אותי בתוך חבורת שְׁקָצִים ערביים ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת-גפנים רחבת-ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות אשר לכל אורכה שדרת עצי תאנה נהדרים, והיא כיום הכביש לניר-אליהו ולבית-בֶּרְל המסתעף מכביש כפר-סבא-רמת-הכובש. מעצי התאנה ומן הגפנים לא נותר זכר.
ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומדת בהם.
אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. נעשיתי בקיא בזני ענבים: מוסקאט שחור, מוסקאט לבן, דַבּוּקִי, תמר בַּיְרוּתי. מדי בוקר היתה אימא נותנת בידי את שקית האוכל שנועדה להפסקה הגדולה בבית-הספר, עשויה בד ונסגרת במשיכת שרוך עבה שבו נושאים אותה, ובשקית ארבעה כריכים דקים כרוכים בנייר דק של עטיפות תפוזים נוטף ריח חומר חיטוי, דֶפִינִיל, וממולאים בפלחי ביצה קשה ובגבינה צהובה. מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתי שמה בשקית אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל אטעם מן האשכולות המגוּפּרים בכרם, שגם נגעו בהם אצבעות הבוצרים.
באה שעת הצהריים ואני מאסתי באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי-ההשקאה שראשו החלוד פעור כפִתחה של מערה עמוקה, ישבתי לאכול בתוך חבורת שְׁקָצים ערביים. עָלִי פרס לי מפיתת-בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל, וחלָק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדמדמות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבֵּן, בקיץ צומח שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צוֹאת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של עלי היו חמצמצות וערֵבות לחֵיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הִרוותה אותן במיטב דשניהָ שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן-עדן פראי של עגבניות-בר בצהרי-יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.
מי תיאר לעצמו שעגבניות ההפקר של עָלִי תכבושנה את מרכּוֹלֵי העולם בדמות עגבניות השֶׁרִי, ומי היה מעלה על דעתו שעגבניות הבַּלַדי הכרסתניות, אלה הרכּוֹת-מבפנים, אלה מלכּוֹת הסַלַט של ילדותנו, דווקא הן תיעלמנה כליל מהחקלאות הארצישראלית לטובת עגבניות חדשות בעלות לב קשה, גוף קפוא וציפה חסרת טעם, ומי תיאר לעצמו כי את הסלט תצֶלנה דווקא הקטנטנות החמצמצות האלה, שבראשיתן גדלו על צוֹאה בצידי הדרכים.
לימים סיפרתי על כך לסופר אֶמִיל חַבּיבּי, והוא לא כל-כך הבין על מה אני מדבר. לדבריו לא חש כל שנותיו שום שינוי בעגבניות – ועלה בדעתי שאולי הוא לא כל כך מעוּרה בארץ כמונו, צאצאי העלייה הראשונה, ולכן גם ספריו שקראתי בתרגום עברי, לא כל כך משכנעים.
חלקתי עם עלִי את הכריכים שהכינה אימא. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי-הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי אלומיניום ומסגרת-ברזל עם מיתרים דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלִי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל אותם. הוא גם בלע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר אותו החביא בצל אחד הארגזים הריקים.
אחר-כך שכבנו לנוח שעה קלה בגומת-העץ, ה"צלחת", שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החוּם של עץ השׁמוּטי עלו פטריות-עובש צהובות. דופן הגומה שימש לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה הביא בנו הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס היה כיער אפל, ואני נמנמתי עד גמר ההפסקה.
בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה שעליה ניצבה חצר האחוזה המוקפת חומה של משפחת פלז [גרידינגר]. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן-הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי בכּאפייה של בד פשוטה ומי בטַקִיָה, כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואני ביניהם, ילד עברי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם, יחפים. ואני נגרר עימם במכנסי-חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פי ללא מילים כדי שלא ירגישו שאינני מכיר את הלחן, ואני מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.
הם גם לא יכלו להבין מדוע אני צריך לעבוד. האם קיבלתי עונש? הכול ידעו שאבא, חוואגָ'ה אַבּוּ-אוֹרי, [אבּו-אוֹדי] הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כלפיי כבוד רב ונזהרו מלפגוע או להתעלל בי. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעות העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג'ה לַייבּוֹ, הוא אריה-לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף לתומו אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק עָלִי אל המשליך והִכה בו נמרצות. אפילו חוואג'ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.
אך מה מעשיו של הילד העברי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?
לא היו די מילים ערביות בפי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת-הכפיים, וספק אם אני עצמי האמנתי בכך, ואילו הם – ודאי לא היו מבינים את כוונתי גם לוּ דיברתי ערבית רהוטה.
בוקר אחד בא אבא לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.
שנים רבות לאחר מותו של אבא עדיין הייתי רואה אותו עומד שם כפוף-קמעה ופניו צרובי שמש. לבוש חולצת-חאקי בהירה, קצרת-שרוולים, בכיסו פנקס ועיפרון, מכנסי-חאקי קצרים יורדים סמוך לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי-חאקי גבוהים. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם. או בסנדלים סגורים היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימי החול בגדי-חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי בלבד שהישראלים סולדים ממנו בבגדי יום-יום שלהם.
אבא החזיק תחת בית-שחיו כובע-שעם בצבע חאקי, הֵלְמֶט קולוניאלי, שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות ועד היום ניתן לראותו במִסדרי הצבא ההודי. הוא קינח את זיעתו במטפחת-חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל השׁבַּאבּ.
הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת, וגם כאשר התכוון לשבּח את פועליו, היה מרים את קולו. מן המעט שניחשתי בדבריו הבנתי שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית "פשוֹט נבלה בשוּק ואל תצטרך לעזרת הבריות!" – ומצביע עליי.
מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העֵז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו, ואף לא לאחר שהסתלק.

וכך מדי יום, בגמר העבודה, הייתי צועד ושר ומנופף בידיי בתוך חבורת לובשי הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. הייתי נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתי, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת אבק קלה בדרך-העפר המוליכה לכפרם.
אהוד בן עזר