על הרומן "צל ידו" מאת חיים באר
עם עובד 2021, 317 עמ'
חוט מקשר את הרומן שלפנינו עם הציור של הצייר השוויצרי ארנולד בקלין "אי המתים", שהשפיע על יצירותיהם של המלחינים גוסטב מאהלר וסרגיי רחמנינוב – ועם "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, שעניינה הוא עולם המתים –והסיבה: הרומן הזה מבקש את הבלתי אפשרי – והוא שנאמין כי המעוות ניתן לתקון, ולו חלקית, אחרי המוות.
אביא בתמצית את סיפור המעשה: חיים באר הסופר הוא הגיבור העיקרי ביצירה זאת (כמו במרבית יצירותיו הקודמות – אם בגלוי, ואם במסווה), מוזמן בכבוד גדול על ידי הטייקון ד"ר רפאל ליוורנו "הקפטן" להתארח בטירה שלו באוסטריה כדי לדובב יוצאי העיר אוברוץ' (היום בצפון אוקראינה), שהיא עיר מוצאם של אביו של חיים באר, ואימו של ליוורנו עצמו. ליוורנו נפגש עם הסופר במסעדות ובאירוחים שונים (המתוארים כמפוארים במיוחד), אבל בטיפול היום-יומי מופקדים ד"ר הילה אנגל, היסטוריונית, ד"ר ורה שרף שתחבר את ספר הזיכרון של אוברוץ', המשגיח מלאכי הג'ינג'י שנוטע מלשינים בין "אנשי העדות" (לפניו היה מלווה אחר בשם שחק שנאן), התאומים אוראל ונוריאל ארגמ"ן (= ראשי התיבות של חמשת המלאכים) – לכולם שמות מלאכים.
לטירה קוראים מנמוסינה, כשמה של אלילת הזיכרון שילדה לזאוס תשע מוזות. בקומה רביעית, ששמה "שער השמיים" (שם המזכיר את חלום יעקב), והיא מקום מגוריהם של "אנשי העדות", מקום חסר חלונות. מסתבר שאין חלונות גם בחדר ההתוועדות עם "העדים" בקומה החמישית הנקראת "וילון", מקום הסוויטה של ליוורנו, הוא המקום שאירח בצורה מלכותית את הסופר שלנו. השם "וילון" הוא שמו של הרקיע הראשון מתוך השבעה על פי ריש לקיש (בבלי, חגיגה דף י"ב ע"ב).
כמו בכל הרומנים הקודמים של חיים באר, הקורא עומד נפעם אל מול הבקיאות האדירה שלו – לא רק בעולם התורה, אלא בספרות ישראל והעולם, באמנות, במוסיקה, בדברי הימים של עם ישראל והעולם – והנה, בקיא מופלג זה סופג בסיפור המעשה רמזים לאינספור (שמות כל "העוזרים", גם שמה של אשת המיליארדר – אראל אופן; שמותיהם של המדורים בטירה, העובדה שאין כיבוד בהתוועדויות, שהרי מתים אינם אוכלים, והעובדה שלכל אחד מ"העדים" יש שמות בדויים – כנ"ל למרצה שאימץ לעצמו את שם סבתו – מינדלין), והוא איננו נרמז עד אשר "העד" האהוב עליו, חווקין, מזכיר צדיק שהכיר, והצדיק הזה חי לפני 200 שנה (!), ואם כך, חווקין עצמו חייב להיות בן 130 שנה – המסקנה: הסופר משוחח עם מת! – ובהמשך הוא משתכנע שחווקין, המת האהוב עליו מכל "העדים", הגונבים מעשיות מספרי יזכור של ערים אחרות, ומספרים אותם כאילו קרו בעירם – הוא בעצם אבא שלו (עמ' 134)!
וכאן לוז הרומן: גם המת וגם החי מבקשים ליישר הדורים מהשנים המעטות שזכו לחיות יחד, ויש מה לתקן: אביו הוליד אותו מאשתו השנייה כשהיה בן 54, והבן התבייש באביו הזקן והמרושל; האב נדר נדר להזמין לסעודה לכבוד הבר-מצווה של בנו היחיד את כל נדכאי העיר, והאירוע הזה היה קטסטרופה (הקבצנים והנכים גנבו סכו"ם, התנפלו על האוכל ודחסו לכליהם, התקוטטו, שרפו את המפה וכו'). האירוע הזה היה טראומטי עבור חיים הנער, והוא מטיח בפני אביו שהוא משוגע, והוא שונא אותו. על מפץ כזה לא ניתן להתגבר בחיים, מה עוד שהאב נפטר בעקבות אירוע מוחי כשחיים באר (אז רכלבסקי) טרם התגייס לצה"ל.
"התיקון": אברהם רכלבסקי המת מסכים שהיה צריך להודות בטעות. חיים החי מודה שלא הבין את אביו, ומסתבר לו שהוא לא האדם הנרגן שהכיר בילדותו ובנעוריו, אלא בר-אוריין שיש לו אפילו חוש הומור. חווקין, שמו הבדוי של המת אברהם רכלבסקי, הוא סלחן כלפי כל מי שפגע בו בחייו. נקודת זכות נוספת לאביו: אפשר לבן לקנות 25 ספרים "של זקנים" (משל ע"צ מלמד, מ"צ סגל, נלסון גליק וכו' מאוחר יותר גם "ספר האגדה"), שהיווה הפתיח לאהבה האדירה של באר לעולם הספר. נקודת זכות נוספת לאב: נידב מכספו לילדים העזובים לתלמוד תורה של ילדי בני עדות המזרח, ושם גם יסד בית כנסת בשם "בת ציון" לזכרה של אשתו הראשונה ליובה-בת-ציון.
לפני הפרידה מזכיר חווקין, הלא הוא אביו המת של הסופר, את ספרו של המשורר והמחזאי הבלגי מוריס מטרלינק "חיי הדבורים", שבו מתואר מעוף הכלולות האכזרי – כיצד אחרי ההזדווגות עם מלכת הכוורת הזכר מאבד את חייו. הנמשל: לאחר שחיים נולד, האב חש חסר משמעות במשפחה.
הסופר סיים את תפקידו בדיבוב המתים, ועליו להיפרד מהטירה. "העדים" מיועדים לטיול ארוך לבאזל, ניו-יורק, ברלין ולייפציג, שם נמצאות 4 מגרסאותיו של "אי המתים" של בקלין, ובהמשך ישוטו על פני הים התיכון לחפש את האי הזה. ליוורנו הכול יודע (יש מצלמות בכל פינה בטירה, יש מלשינים, הוא דומה להאדס במיתולוגיה היוונית) מעניק לסופר מתנת פרידה את "ספר תולדות האר"י", שם מודגש שיש נוכחות מוכחת של העבר בתוך ההווה.
ברור שחיים באר מבקש בספר הזה להתפייס עם אביו אחרי מותו, וכפי שהעניק זיכרון לאימו בספר "חבלים", כן הוא מבקש להעניק זיכרון גם לאביו בספר זה, אבל לא ברור מדוע לשם כך הוא נאלץ להזכיר את "חבלים" 23 פעם!*), ולא רק זאת, הוא מספר על הגיבורה הבדויה, אראל אופן, רעייתו של ליוורנו, שקראה את "חבלים" פעמיים, וקנתה שלושים עותקים כדי לחלק כמתנות לחבריה (עמ' 170). אנרי ברגסון טען בצדק שאין אנשים צנועים – יש אנשים שיודעים להסתיר בחוכמה את תשוקת ההתבלטות שלהם – איך חיים באר, שעל חוכמתו והשכלתו אין איש יכול להטיל ספק – איך הוא לא נשמע לעצה הכל כך נכונה של ברגסון?
זאת ועוד, אחרי רצח רבין חיים באר הסיר מעל ראשו את הכיפה, אבל מסתבר ש"הכיפה" לא סרה מליבו – הוא נמשך בחבלי קסם אל ארון הספרים היהודי, ליבו נמשך אל המסתורין, והוא משוכנע שיש אדון לבירה**), וגם מאמין בכל ליבו בהישארות הנפש (ראו עמ' 43). ההנמקה להעניק למתים "זכות דיבור" מעוגנת אצלו בתלמוד (בבלי, מסכת ברכות, מי שמתו), ב"קומדיה האלוהית" של דנטה (המוזכרת בספר בעמ' 296-292, 310) וברמזי האר"י.
אני, כתלמידו של אהרן מגד***), מעדיף כתיבה ריאליסטית.
*) הספר "חבלים" מוזכר בספרנו בעמודים 10, 30, 60, 62, 63, 78, 116, 127, 133, 165, 170, 195, 196, 208, 209, 229, 232, 252, 286, 287, 292, 299, 301.
**) "אני לא מסוגל להישיר מבט אל מצב שאין דין ואין דיין," דברי באר בראיון עימו בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 307.
***) ראו ראיון עם אהרן מגד בספרי הנ"ל עמ' 162.
משה גרנות