הגעתי לקלמניה בשלהי שנת 1944 ושם, בכיתה ג' בבית הספר לילדי עובדים בצופית, פגשתי את שמוליק גולדשמיד, שעליו כתבתי לימים ב"ספר הגעגועים" (2009):
בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דימיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות.
שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.

שמוליק היה ילד צנום, שחרחר, לא גבוה, מוכשר מאוד ובעל דימיון מדהים. אביו היה מורה בכיתות העליונות, ז'-ח', ושמוליק ואני למדנו אצל המורה רבקה קרמר. משפחתו של שמוליק נדדה ממקום למקום בעקבות עבודתו של האב כמורה, והם גרו בשכירות בשדה-ורבורג, וכעבור כשנה-שנתיים כבר עברו למקום אחר בארץ בעקבות משרה חדשה של האב.
כאמור, מאז עזב את בית הספר והמושב, לא היה לי שום קשר איתו במשך עשרות שנים. ואולם כאשר הופיע "ספר הגעגועים", שבו הוא נזכר, השגתי את כתובתו ושלחתי לו את הספר. דיברנו בטלפון. הוא התנצל שאינו יכול לפגוש אותי כי הוא מרותק למיטת אשתו החולה בבית חולים, אבל סיפר שבמשך השנים קרא את ספריי. שלחתי לו את המכתב העיתי שלי והוא התפלא מדוע אני מכנה את עצמי "סופר נידח" והבטיח כי לאחר שאשתו תחלים, ניפגש.
למרבה הצער זה לא קרה. באותו קיץ של שנת 2009 חלה בסרטן ומהר מאוד נפטר. לשבעה באתי לבקר את משפחתו יחד עם חברת ילדות מאותה כיתה בצופית, מרתה רענן, לימים יָפֵה, והיכרנו את אלמנתו וילדיו.
רק אחרי מותו נודע לי כי נולד בדמשק, שם כיהן אביו כמורה בבית ספר עברי, (וכי בבית הספר בצופית כינו אותו "הסורי") – ומשם עלו ארצה. הוא מעולם לא סיפר לי על כך והייתי בטוח שנולד בארץ וכאן עברו עליו כל שנות ילדותו. וכן נודע לי שהיה פרופסור לאסטרו-פיסיקה באוניברסיטת תל-אביב וראיתי בגוגל שהערך שלו מלא בפרסומים מדעיים באנגלית וכי היתה לו קריירה אקדמית מפוארת.

הנה עוד קטעים מ"ספר הגעגועים" [2009]:

רציתי להשתחרר מהשפעתו של צבי [הוא שמוליק, אחד ממרכיבי הדמות של צבי בספר] ולא יכולתי. אבל ביום בו נודע לי כי לא נוכל לעוף – התחילה ראשיתו של ספק מכרסמת בי גם באשר להמצאותיו האחרות, ואותה שעה נזרע אולי זרע המשבר בידידותנו, משבר שהיה גם תחילתה המכאיבה של הפרידה מן השנים שבהן לא היה גבול להמצאות של דִמיוננו ולאמון אשר נתנו בהן.
שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו [המושב שדה ורבורג]. במשעול החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם-ירק מעולף בחום, להציל את כפות-רגלינו מכווייה בחול הלוהט.
לאורך משעול החול התמשכה גדר עשויה עמודי ברזל ופרוצה פה ושם, והיא שהביאה בליבנו את מחשבת הטלפון והטלגרף.
רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" (די ברור שאהבתי את החוברות הללו, שערך אינג'ינר בשם פיינסוד, ולימים נודע לי שגם הדוד שלי יהודה ליפסקי, מהנדס-החשמל שהוסמך בצרפת, היה כותב בה, והייתי מחכה בקוצר רוח להופעת כל חוברת חדשה עם הכותרת בכחול-עמוק והנייר הלבן, הקשה והמחוספס, והמאמרים על ממציאים ומגלי-עולם, וההוראות המפורטות, בליווי רישומים פשוטים וברורים, כיצד להתקין דברים כה רבים במו-ידינו ומחומרים שאפשר בנקל להשיגם).
חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרַאנָה (איזו מילה נפלאה! – גילינו בהתלהבות מילים כאלה, חזקות, שלעיתים עצם השימוש בהן יוצר תחושה פיסית של מגע עם החומר).
את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת.
רעיון הטלגרף היה מורכב יותר. אורכו של חוט-המשיכה צריך להיות כפול. גלגלת אחת אצלי, גלגלת שנייה בביתו של צבי. וכשרוצים לשלוח טלגרמה קושרים פתק לחוט ומסובבים ומסובבים את הגלגלת על צירה – עד שהטלגרמה מגיעה אל הבית האחר.
ובדמיוננו כבר ראינו את הפתקים הלבנבנים נוסעים בנחת על גבי הגדר החלודה, מעוררים סקרנות, והערצה לממציאים.
אספנו חוטים, אספנו גביעי קרטון ששימשו כאריזות-מזון. ערכנו ניסיונות התקשרות – וחדלנו. כי כרגיל, בטרם התחלנו להגשים תוכנית אחת (ולהתאכזב...) כבר פיצינו את עצמנו בתוכנית אחרת, נועזת ממנה, והפעם – לבנות אווירון.
ממש אווירון.
אווירון ממש.

כדי לבנות אווירון, אמר צבי [שמוליק], עלינו לאסוף נוצות, שהרי ידוע כי נוצות הן חומר קל ביותר, מרחף באוויר, ובזכותן אין הציפורים נופלות במעופן.
נִבנֶה שלד של אווירון מקני-במבוק, שהם גמישים וחזקים. את הכנפיים נְצפה בנוצות. מלפנים נתקין פרופלור (המילה מדחף טרם נכנסה אז לשימוש) על ציר ארוך, והוא יונע בכוח רגלינו שלנו, הטייסים, היושבים באווירון פנימה כרוכבים על אופניים.
מלכתחילה ידענו כי התוכנית שלנו נועזת ומסוכנת עד מאוד, ועתידה לעורר התנגדות, ולכן שמרנו אותה בסוד כמוס. מאחורי פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין, המרגל, לא רחוק מביתו של צבי [שמוליק], מצאנו פתח של ואדי חרב. קירות אדמה יבשה שנחתכו בשיטפונות וכמו מסתירים לועי מערות. בקעה רחבת ידיים ונטושה, סגורה גבעות משלושת עבריה, ורק צידה המערבי, הפונה לים, פתוח עד קצה האופק.
"כאן," אמר צבי [שמוליק] ונעץ מקלו בקרקע הפריכה כמו איזה וַאסקוֹ די-גאמָה, "נתחיל לאסוף את החומרים לאווירון."
מצאנו שם מעֵין מערה קטנה, ששיחי קוצים אחדים כיסו את פתחה, והתחלנו לאסוף בה נוצות. נוצות של תרנגולות ופלומות של ציפורים נמצאו אמנם בשפע, אבל צבי אמר שהן אינן חזקות דיין למוטות הכנפיים, ויהיה אפשר לצפות בהן רק את דפנות המטוס. לכן עלינו לחפש היטב בחצרות ובכל מקום נוצות גדולות של אווזים וחסידות ונשרים.
מצאנו גם וִינטלטוֹר נטוש במחסן שבחצרו של אדון רובינשטיין, וצבי החליט כי בינתיים נתייחס אליו כאל פרופלור של מֶסֶרשְמִידְט גרמני. היתה נחוצה לנו גם רצועת-גומי חזקה כדי שיהיה אפשר לסובב באמצעותה את הפרופלור, או שנעשה זאת באמצעות ידית וגלגל-שיניים או כפי שהסברתי קודם, באמצעות מערכת פֵּדַלִים (גם במילה דוושות טרם השתמשנו אז) של אופניים, אבל אז תהיה בעייה כי לפחות אחד מאיתנו יצטרך לשבת מן הצד, אלא אם כן... טוב, לא אטריד אתכם יותר מדי בפרטים הטכניים.
בניין המטוס העסיק אותנו תקופה ארוכה. מחוץ לאיסוף קני-הבמבוק והנוצות, שקדנו כל אחד בביתו על הכנת תוכניות. שִרטטתי כחמישה סוגים של אופניים-בתוך-מטוס עם אפשרויות לתמסורת-צד. באחד מציורי הדגמים נמצא הטייס במצב שכיבה, רגליו מניעות את הפדלים וידיו נוהגות במטוס כשעיניו צופות קדימה.
צבי [שמוליק], שהעדיף את תורת החישוב, עשה חישובים רבים בקשר לאורך מוטות הכנפיים ומִספר סיבוביו של הפרופלור בדקה. יחד למדנו מתוך השרטוטים שנדפסו ב"הטכנאי הצעיר" את דרך פעולת ההגאים של המטוס, הגה-גובה והגה-כיוון, מעלה-מטה ולצדדים. אווירוֹדִינַאמיקה (כמו מֶמְבְּרַאנָה ומילים חזקות אחרות שגילינו) היתה מילת קסם, כאילו בכוחה בלבד להעיף חפצים לשמיים.

יום אחד אחר-הצהריים עשינו קיצור-דרך לבוא אל ביתו של צבי [שמוליק] מלמטה, מצד פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין. דרכנו עברה על פני פתח הוואדי שבו אספנו את החומרים לבניית המטוס. בדרך מצאתי שתי נוצות גדולות, אפורות, של חסידה או איזו ציפור-טרף גדולה (אותה תקופה יכולת עדיין לראות נץ או עיט – מרחף גבוה בשמיים, קופא על מקומו, נטוע בחלל הכחלחל-זהוב, משחֵר לטרף, לצניחת-פתע כחץ שלוח ממעל).
עמדתי ליד פתח ה"מערה" שלנו, בידי הנוצות שרציתי לצרף אותן אל המחסן הנסתר, ופתאום אמר צבי [שמוליק]:
"אתה יכול לזרוק את הנוצות. לא צריך אותן."
"מדוע?" שאלתי. הייתי בטוח כי במוחו עלה רעיון אחר, מוצלח יותר, להרכבת המטוס.
"אף פעם לא נוכל לבנות את האווירון," אמר, "דבר כזה לא יוכל לעוף."
ניסיתי לדבר על ליבו, להוכיח לו, בנימוקיו שלו, בחישובים ובהסברים שרק אתמול, רק לפני כמה ימים שִכנע אותי בנכונותם – כי כדאי לנו להמשיך בבניית המטוס, כי אי-אפשר לדעת – אולי יש סיכוי, אפילו זעיר, שאכן יטוס, הלא רק לאחר שנבנה אותו נוכל לדעת זאת בדיוק –
והוא, באחת: גמרנו. לא יהיה אווירון. חבל על הזמן.
במערב נטתה השמש לשקוע, וגוון חום כבד מאוד ומרגיע היה לכל הבִּקעה מסביב. האוויר היה שקוף כל-כך והגבעות ממול כה קרובות, כאילו אם רק נפרוש כפיים ונרוץ – נוכל לדאות ממקומנו אל-על, מרחפים על פני הבקעה, חופשיים להגיע אל כל מקום שנחפוץ.
לא. לא דמעות היו אלה שחנקו בגרוני אלא הרגשת הייאוש וקוצר-היד. אוזלת-יד מוחלטת. אם צבי [שמוליק] אמר. והלא כה קרובים היינו להמריא.
ואולי לא? אולי הכול שקר? חיים-צימוקי-היטלר, אדון רובינשטיין-גרינג, הטלפון, הטלגרף, הפרופלור, תורת האווירודינאמיקה ותרשימֵי האינג'ינר פיינסוד ב"הטכנאי הצעיר"? הכול! הכול? אז מה נותר אפוא לעשות? איזה ערך יש לידידות, למילים, לספרים, לתוכניות ולשאיפות-לעתיד –
זרקתי את הנוצות והלכתי אחרי צבי [שמוליק] כשפניי כבושים בקרקע. עלינו בשביל המתפתל בין קוצים, למעלה, לעבר פרדס הלימונים. צבי [שמוליק], אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה אתה ודאי תזכור את הרגע ההוא. לא. אתה לא תזכור. עבורך זה לא היה רגע חשוב כל-כך. אני ניסיתי לדבר אליך. אתה ענית לי אך המשפטים שלך נותרו כמו תלויים מאחורינו בבקעה, למטה. כאילו משהו חשוב ויסודי נשבר בינינו ונותר מוטל שם, עם הנוצות וקני-הבמבוק והווינטלַטור-מסרשמידט החלוד של אדון רובינשטיין.
אף פעם לא חזרתי לראות מה עלה בגורלם. לא רציתי להיזכר בכישלון שנבע מן התמימות שלי. אתה דיברת אליי כאיש מבוגר: כשנִגְדל נוכל ללמוד להיות מהנדסי-תעופה או טייסים. נוכל אפילו להתגייס לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, ה-אַר.אֵי.אֵף., או לחיל-האוויר של המדינה העברית, אם תקום (עוד לא ידעו ששמה יהיה ישראל). אבל אני מעודי לא רציתי להיות טייס, ובוודאי שלא מהנדס.
אני רציתי לעוף, בכוחות עצמי, וכל המכונות שבעולם לא היו עשויות ולא תהיינה עשויות לפצות אותי על החלום שנגוז. אילו הצלחתי לעוף היה כל עולמי אחר. חסר גבולות. עולם שאין בו הבדל בין מציאות לחלום. וכנראה שהייתי מאוד מפונק – אם רק מאורע כה תמים וחסר-חשיבות העמיד אותי על טעותי וגרם לי להבין מה טבעו האמיתי של העולם אשר בו אני חי. והלא באותה תקופה, נעוריהם של ילדים אחרים בני-גילי עמדו בסימן התפכחות מכאיבה יותר, מרה פי כמה, באירופה, הקרועה וההורגת. רוב הילדים היהודיים בני-גילי באירופה לא נותרו כלל בחיים.
נכון, לי לא נגרם כל סבל ממשי לבד מן הסבל של ההבנה. ההבנה המכאבת. אותה ודאות שאין טעם להתמסר, לכשאגדל – לעבודה, למלאכת-כפיים, ללימוד מקצוע, לבניין, לדברים ממשיים – שהרי ממילא שום פעילות של האדם במציאות לא תצליח להדביק את המאורעות שהוא יכול להעלות בדמיונו.
אני בחרתי בנסיגה לממלכת הדמיון. ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות כפי שהייתי – פלא שנעשיתי סופר? ועוד במשך שנים רבות לאחר-מכן היה חוזר ותוקף אותי לעיתים חלום של הַמְרָאָה. הריצה מול הרוח היתה מעניקה לי מידה מפתיעה של קלות וחופש, ואני מתרומם, ולפתע נמצא גבוה מעל לבתי המושבה, תחנת הרכבת, בית-הספר, שדרת הדקלים של אחוזת פלז [גרידינגר] והטירה המרובעת עם מגדל המים במרכזה, וגגות הרעפים, ומשעולי-העפר האפורים והאוויר האפור-כחלחל כמו בשעת בוקר מוקדמת או לפני גשם.
ובכל אותה הרגשה נפלאה של חוסר-משקל בהליכה על גבי העננים – ממלא את ליבי גם פחד מפני נפילה פתאומית. אני יודע כי כוח מסתורי מחזיק בי בשמיים, ועם הִפסקוֹ יינטל ממני הכוח לעוף. פסיעותיי הנמרצות באוויר עוזרות להרים אותי עד לגובה מסוים, אבל אני יודע כי בוא יבוא הרגע בו אבוסס באוויר כבתוך ביצה טובענית, וככל שרגליי תרבינה לפרפר בחלל, כן יקרב רגע נפילתי. וזו הרגשה מחרידה. אם אחדל להתנועע – אפול. אני חייב להמשיך ולהתנועע כדי להחזיק עצמי בשמיים, דואה ומרחף. אלא שתנועותיי נעשות כבדות ואני שוקע, שוקע באוויר הבוגדני.
באותה תקופה קראתי פעמים אחדות ספר שהלהיב אותי, "יותם הקסם" וכתב אותו הסופר היהודי-פולני יאנוש קורצ'אק, שנהרג שנים אחדות קודם-לכן יחד עם חניכיו בידי הגרמנים. יותם, שהיה גיבור-נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?

צבי [שמוליק] גם שִכנע אותי כי אדון רובינשטיין, האיש הממושקף ועב-הבשר שגר בבית הגדול, בשכנות לחצרו של צבי – אינו אלא מרגל גרמני מסוכן, בחדריו מוסתרים מַשדֵרים ועל גגו אנטנות מוסווֹת.
אכן ידענו גם ידענו כי אדון רובינשטיין הוא מרגל גרמני.
גם זה היה רעיון של צבי [שמוליק], ואני האמנתי לו. עד היום איני יודע אם הוא עצמו האמין אז בכל המצאותיו או שפשוט רימה אותי. אולי הוא היה מתחיל להאמין בבדיותיו רק לאחר שהתקבלו על דעתי?
מוזר כי מעולם לא עלה על דעתנו לגלות להורינו או למישהו מחברינו, אפילו לא לגיורא – את סודם הנורא של חיים-צימוקי או של אדון רובינשטיין, גם לא חששנו שיש איזה דבר יוצא-דופן בכך שהחלטנו להעלים מכולם ידיעה כה חשובה וגורלית.
אדון רובינשטיין, מיוצאי-גרמניה שהשתקעו במושבה, היה איש שמן ועור לו אדמוני, עור מלוהט ומגורה תמיד במעין "חָרַרַה" או מצריבת השמש הארץ-ישראלית. בביתו הגדול לא היתה אישה, חדריו היו תמיד אפלוליים בגלל התריסים המוגפים. בחלקת האדמה אשר ליד ביתו היו שניים-שלושה מחסנים לא-גדולים, עצי-פרי, בעיקר תפוחי-עץ ושזיפים, עיזים לבנות אחדות, תרנגולות ופרדס לימונים. להר-אדם הוא נִדמה בעינינו. מבעד למשקפיו עבי-העדשה נשקף מבט עיניים כחולות ומטושטשות אשר על פשרן לא הצלחנו לעמוד. גבות צהבהבות, שהיו גדֵלות פרא, נזדקרו משיפולי מצחו. שיער בהיר ודליל עטר את קרחתו.
הוא לא היה יפה, בקיצור.
ופעם, רק פעם אחת, רמז צבי מהי בעיניו זהותו האמיתית של רובינשטיין –
המַרְשַל גֵרינְג בכבודו ובעצמו! – מפקד הלוּפטוַפֶה, חיל-האוויר הגרמני במלחמת-העולם השנייה, מרשל שהיה אדם שמן מאוד, ובנוסף לכך גם מת. הוא נאסר בתום המלחמה והועמד למשפט פושעי-המלחמה הנאציים בנירנברג ושם הצליח להתאבד בטרם בוצע בו גזר-דין המוות שנחרץ עליו. אך כל הפרטים האחרונים הללו לא נחשבו כלל בעיני צבי [שמוליק]. כי מנין לנו שגרינג לא נמלט קודם, ואולי שלח מישהו אחר להתאבד במקומו?
כל פניותיו אלינו היו בשפה הגרמנית, אשר צבי [שמוליק] התיימר להבין בה מילים אחדות. לאחר כל דיבור שהיינו שומעים מפיו, נהגנו למצוא לעצמנו מסתור תחת עץ או על גג המחסן המקוּרֶה פח, בצל עץ האיקליפטוס הגבוה והענֵף, אשר המחסן נסמך על גזעו.
צבי [שמוליק] היה מגלה בדברים ששמע איומים נסתרים כלפינו, אשר מרמזים כי ספק אם הורינו עוד יזכו לראותנו אי-פעם, ומסביר מילים בגרמנית, שאינן אלא מילות-צופן המעידות על מומחיותו של אדון רובינשטיין בריגול, ועל קשריו האמיצים עם הסוכנים החשאיים הנאציים בכל רחבי העולם, וכמובן עם מפקדו חיים-צימוקי.
אמנם, מעולם לא ראינו את השניים נפגשים ומחליפים מילה ביניהם, וייתכן כי כלל לא הכירו זה את זה – אבל צבי [שמוליק] ואני ידענו היטב מה פירושה של הסוואה גרמנית.
אל גג-הפח של המחסן היינו עולים בדרך עקיפין – הגדר של דיר-העיזים, צינור-מים, קיר של לוחות, אשנב וגזע עץ האיקליפטוס. על גג המחסן ניצבה אחת העדויות המכריעות בפרשת הריגול: אנטנה. כיום אני משער שהיתה זו אולי אנטנה ישנה של רדיו (באותה תקופה היו מותחים אנטנת-רדיו באמצעות חוט-מתכת שזור לאורך החצר, מגג-הבית ועד לאחד העצים, ויכולת לראות נמתחים בחצרות חוטי ברזל לתליית כביסה וחוטי מתכת גבוהים מהם לאנטנה), או אולי היה זה סתם מוט גבוה וחוט-ברזל קשור אליו, שנשכחו מסיבה כלשהי על גג-המחסן, בלי שימוש.
ואילו לצבי [שמוליק] היה ברור כי זוהי אנטנה של מַשדֵר רב-עוצמה החבוי בביתו של אדון רובינשטיין ואשר באמצעותו הוא מְשַדֵר, בשפת-סתרים כמובן, את הודעותיו על רשת סבוכה של מרגלים וסוכנים חשאיים גרמניים הפרושה על פני כל העולם גם לאחר המלחמה.
היו אלה שעות-חרדה, בין-הערבּיים, ביושבנו על הגג, ליד האנטנה המסתורית, בעוד אדון רובינשטיין מסתובב למטה בחצר ועוסק במלאכות שונות של תיקונים, הובלת מספוא וחליבה. מילדותי קינן בי פחד גבהים. השתדלתי להסתיר אותו מפני צבי [שמוליק] כדי שלא יבוז לי. הוא היה זריז וקל ממני. עיניו פקחיות, אישוניהן הכהים התרוצצו תמיד בחוסר-מנוחה, כדולקים באש שחורה. אני רואה אותו, שערו השחרחר ועורו בצבע השוקולד – כשהוא מטפס בקלות כקוף ארך-גפיים, וכך גם ירידתו. ואילו אני משעין את גבי כמשותק אל גזע האיקליפטוס הרחב, הצמוד לשפת גגון-הפח הקטן, ומפחד לצעוד קדימה ולהסתכל למטה, מעבר לו, ומשתדל לגרש ממחשבותיי את הרגע הלא-נעים והבלתי-נמנע של הירידה. הלא אני סבלתי באותה תקופה מסחרחורות.
למטה, בחצר, מדבר אדון רובינשטיין גרמנית אל עצמו או אל עיזיו. מדי פעם הוא מפנה אלינו את פניו השמנים ובוחן אותנו במבט מטושטש. רגעים אלה, שהוסיפו מתיקות ומתח לחרדתנו המשותפת מפניו, הסירו כל צל של ספק מליבי בדבר מצבנו המסוכן אל מול מרגל רב-עוצמה ושטני כמוהו.
כך בילינו שעות ארוכות בעיקוב, משוכנעים כי רק אנו יודעים את הסוד הנורא. ומה הפלא? כל המעשה אירע כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד", שאותו קראנו בשקיקה רבה.