חברי-לנפש מילדות שאותו לא ראיתי 63 שנים
וגם לא אראה עוד לעולם
בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט [כך נתקבע בזיכרוני, למרות שמתברר שהשם הנכון הוא גולדשמיד], שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דימיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות.
שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.
[מתוך "ספר הגעגועים", עמ' 310]
הדסה וולמן בשיחה עם אהוד בן עזר,
התוכנית לספרות, קול ישראל, 13.3.09
הדסה: "ספר הגעגועים" מתאר יום הרפתקאות בחייהם של שלושה ילדים, צבי גיורא ואורי, – ואורי, אני מבינה, הוא בן-דמותך...
אהוד: כן.
הדסה: אתה עוד בקשר עם צבי וגיורא? אלה שמות אמיתיים?
אהוד: לא. הם צירופים. גיורא הוא צירוף של חבר ילדות שלי שכבר לא בחיים, אהוד אקסלרוד-אלמגור, שהיה חקלאי בצופית. לא מזמן שלחתי ספרים לשני האחים הצעירים שלו [גיורא ודוד], ובמידה מסויימת, גם נחום סטלמך, שאיתו למדתי אחר-כך בפתח תקווה. הספר בנוי משתי חטיבות. האחת רומאן, והאחת פרק דוקומנטארי. בחלק הדוקומנטארי אני מסביר ממה בניתי את הדמויות שברומאן. אז חלק נוסף של גיורא הוא נחום סטלמך, שהיה לימים הכדורגלן המבריק של ישראל.
וצירפתי גם עוד כמה דמויות, פחות ידועות. וגם צבי הוא צירוף של כמה חברים שלי. אחד כבר לא בחיים, ד"ר זאב קליין-קינן, וחבר אחר ששמו שמוליק גולדשמידט [כאמור, גולדשמיד], שלא ראיתי אותו כבר יותר משישים שנה. זה הוא שפיתה אותי שנבנה אווירון, ושהאדון רובינשטיין משדה ורבורג [שבחצרו גר שמוליק עם אביו המורה לתנ"ך] הוא [הפילדמרשל] גרינג שברח ארצה בתחפושת. הוא היה ילד עם המון דמיון [ואני הייתי קצת פתי] ויש לו חלק גדול בספר הזה.
הדסה: ואתה לא יודע מה קורה איתו עכשיו?
אהוד: לא. האחרון שאני צריך עוד למצוא אותו ולשלוח לו ספר, זה שמוליק.
מתוך היומן:
22.3.09. יום ראשון. לפנות ערב מצלצל שמוליק גולדשמידט, חבר הילדות שלי מקלמניה, הוא גר בשעתו בשדה ורבורג, ואותו לא ראיתי ואיבדתי קשר עימו משנת 1946 לערך, כאשר הוריו עזבו איתו יחד, תקופת זמן של כ-62 שנה.
הוא פרופיסור אמריטוס לפיסיקה מאוניברסיטת תל אביב, ועכשיו טילפן מבית חולים שם הוא יושב ליד אשתו ומקווה שתבריא בקרוב ואז יזמין אותנו. קולו נשמע רענן וטרי, ומתברר שאת רוב ספריי קנה וקרא וגם עקב אחר דבריי במרוצת השנים. אני מאוד סקרן לראותו אותו. יש לו כבר נכדים.
אני שולח לו מאוחר יותר עותק של הספר עם ההקדשה: "לשמוליק גולדשמידט היקר, אתה הוא היודע דברים רבים שאכן קרו בספר הזה ואשר את חלקם אתה המצאת – שלך בחברות עתיקה-חדשה – אהוד בן עזר".
המכתב האחרון של שמוליק, בטרם נפגשנו,
ולא ניפגש עוד לעולם
לאהוד שלום,
אני מתנצל על התשובה שהתעכבה עקב הביקורים שלי בבית החולים. מצבה של אשתי משתפר אולם לאט לאט. התחלתי לקרוא את העיתון שלך ואני מתפעל. לאמיתו של דבר חבל שהעיתון לא מתפרסם. מדוע צירפת לעצמך את התואר סופר נידח? משיחות מועטות שכבר ניהלתי ברור לי שהתואר לא נכון.
אחזור אליך ביתר פרטים,
שלך,
שמואל
לשמוליק היקר,
אני מקווה שמצבה של רחל אשתך משתפר והולך וכך נוכל להיפגש בקרוב.
אני מצרף כאן נוסח ראיון איתי ב"מעריב" שהועתק למכתב העיתי שלי וממנו תעמוד קצת על התואר שלקחתי לעצמי, סופר נידח. אתמול, יום רביעי, גם היתה סוף-סוף ביקורת מעניינת על "ספר הגעגועים" ב"ספרים" של "הארץ" ובוודאי קיבלת אותה עם הגיליון שלי של היום.
ועל השאר נדבר בעל-פה.
וכמובן אני מקווה שהספר כבר הגיע אליך.
שלך,
אודי
[המכתבים מתאריך 26.3.09]
אהוד: בטיפשותי, ואני לא סולח ולא אסלח לעצמי לעולם על כך, לא התעקשתי להיפגש עם שמוליק מיד לאחר שנוצר הקשר החדש בינינו, זאת לאחר שהצלחתי לאתר אותו בעזרת בת-כיתה שלנו בבית הספר בצופית, מרתה יָפֶה-רענן, המתגוררת עד היום במושב – ולהשאיר לו הודעה במשיבון שלו. אפילו דיברנו, מרתה ואני, על עריכת מפגש של הכיתה.
חששתי כל הזמן שמא החמירה מחלת אשתו ולכן אינו שב ומתקשר כדי להיפגש, ואולי גם לא קרא עדיין את "ספר הגעגועים", שהוא מככב בו ויודע בו פרקים שעברו על שנינו יחד. כל יום אמרתי לעצמי – הגיע הזמן לטלפן לשמוליק, אפילו שהוא לא משמיע קול, ולהציע לו שבכל זאת כבר הגיע הזמן שניפגש.
והנה ביום שני האחרון, 13.7, מטלפנת אליי ליהי, כלתו של שמוליק, ואחריה בנו, משה, והם מגלים לי את הבשורה הנוראה: שמוליק כבר אינו בחיים. בבת אחת, בחודשיים האחרונים, תקפה אותו המחלה הממארת והסופנית שלא היתה לו שום אפשרות להירפא ממנה, והוא הלך ודעך והצטמק וגם לא רצה לראות ידידים וקרובי משפחה, עד אשר נפטר ביום ראשון, 12.7.09.
לדברי בנו משה, שמוליק הספיק לקרוא את "ספר הגעגועים" וגם נהנה מאוד מהקטעים על אודותיו, דברים שאותם היה מספר לילדיו. גם הבן עצמו, משה, קרא את הספר וחש שהוא לוקח חלק בילדותו של שמוליק אביו.
אבל שמוליק עצמו כלה ואיננו. הפסדתי לנצח את ההזדמנות לקנות לי מחדש חבר-בנפש לאחר ניתוק של יותר משישים שנה, אף כי השיחות בטלפון היו כאילו זה אתמול נפרדנו והכול עודנו חי וקיים לפנינו ולנגד עינינו ובקרוב יתחדש.
כן, רוב הגיבורים של "ספר הגעגועים" כבר מתו. ואם יש משהו ממהותה של "תיבת נוח" בספרות היפה – הרי שהצלחתי אולי להכניס אל התיבה שלי את חבריי, ויחד אנחנו מפליגים ונמשיך להפליג לנצח – בעודנו נערים של יום קיץ ארצישראלי אחד – על גלי הזמן.
*
לאחר שהגיע אליי הספדו של משה, בנו של שמוליק, התבררו לי כמה דברים מפתיעים.
שמוליק מעודו לא סיפר לנו שהוא "עולה חדש", וכי רק בקיץ 1943 הגיע ארצה (ואם אכן סיפר, הרי שהדבר נשתכח ממני לגמרי). הוא נראה צבר מבטן-ומלידה, שחום, עיניים בורקות, ודובר עברית מצויינת. רק עכשיו, באיחור של עשרות שנים, אני קושר את האובססיה הילדותית שלו לגלות בכל מקום נאצים, שאותה תיארתי ב"ספר הגעגועים" – בשנים שבהן גדל בדמשק בתקופת שלטון וישי בלבנון. הוא מעולם לא הזכיר אפילו במילה אחת את שנות ילדותו בעיר הסורית, שוודאי היו לו זיכרונות ממנה.
קשה לי להאמין שכל התקופה הנהדרת ההיא עם שמוליק, שהטביעה חותם בל-יימחה על חיי, לא נמשכה יותר משנתיים – 1944-1945, כיתות ג'-ד' בבית הספר בצופית! – מוזר גם שאינני זוכר כלל אחים בוגרים שלו באותה תקופה.
חברו צביקה דורי (דוסטרובסקי), שאותו גם אני היכרתי, גר אז עם אימו, אחיו הבכור ירחמיאל ואחותו הקטנה החייכנית, המנומשת והממושקפת, איתנה (תתה), באחוזה הקטנה והמבודדת בלב פרדס תל אשר, הגובל במיסקי, בקלמניה ובשדה ורבורג, (שם גם היתה בריכת ההשקייה שבה כמעט טבעתי). רק לימים נודע לנו שאביו של צביקה, שהיה עסוק תמיד, היה כבר באותן שנים הרמטכ"ל של ההגנה ולימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל – רב-אלוף יעקב דורי.
אהוד בן עזר
באבל על מותו של פרופ' שמואל גולדשמיד
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר