נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ז
החתונה הושבתה

דנינו ניקה את החצר, העמיד בה שולחנות וספסלים, הציב עמודי-חשמל זמניים ועליהם תלה פנסים. נוצר מרוּבּע גדול של אור, ועל אחת מצלעותיו בנה במה רחבה מארגזים ומלוחות-עץ. מן העיר הזמין רמקול ומיקרופון. על עצי-הפרי בגינה תלה פנסים נוספים, ותחתיהם העמיד גיגיות מלאות מים וגושי-קרח ובקבוקי משקאות ומיץ ומיני גזוז ובירה. את השולחנות ערך בצורת חי"ת למול הבמה. פרשׂ סדינים במקום מפות, והעמיד עליהם משקאות חריפים, קערות בוטנים, חמוצים, וממתקים. הרוח הקלה מן הים ניפנפה את שולי הבד, ולכן הניחו אבנים בפינות כל שולחן.
עוד בצוהריים רץ אחד הילדים אל המיקרופון, פתח את הכפתור, השתעל, והיה מדבר לתוכו: "אחת, שתיים, שלוש! אתם שומעים אותי? אחת, שתיים, שלוש, ארבע! הַלוֹ, הַלוֹ!" – ומן הרמקול נשמעו חריקות. את חדר-האורחים של דנינו הפכו לחלק מן המיטבח. יום שלם עמדו שם הנשים ובישלו עופות ואורז, הביאו פתיליות ופרימוסים ומילאו דוּדי-כביסה בעשרות תרנגולות שחוטות. "עכשיו יראו מי הוא דנינו," הירהר כשהוא מתרוצץ מן החצר לבית ובחזרה, "כל הכפר יאכל עד שיתפקעו, ואיש לא יֵצא ויאמר שנישאר רעב!" – אף כי היה אמיד, ערך לצורך החתונה מגבית פנימית במשפחה, ואף לווה חמש מאות לירות על חשבון המשכורות הבאות. "יראו ויתפוצצו וייווכחו מי הוא דנינו ותצאנה העיניים שלהם מחוריהן מרוב קינאה."
לפנות-ערב שוטטו ילדי הכפר, מרחרחים, כה וכה. ילדי משפחת דנינו עמדו בשער ופקחו עין על הגדר לבל ייכנס זר למקום לפני השמחה. מישהו התגנב וספג מכות. כמה פעמים התעופפו גם אבנים ונשמעו צעקות.
"רוצים לעזור!" קראו כמה נערים שעמדו ליד השער.
"תבואו אחר-כך," הסביר להם הבן הצעיר של דנינו, "תקבלו לאכול ולשתות. עכשיו יש כבר די אנשים."
"מה זה? לא מאמינים לנו? מה אתה חושב, אנחנו רוצים לאכול את האוכל של אבא שלך?"
וניסו, בלשון-חלקלקות, להידחף בינתיים פנימה. אחד נכנס לשתות מים, אחד היה צריך למסור הודעה למישהי מן הנשים המבשלות.
"אבא! אבא!" קרא הילד, משהתפרצו כולם פנימה.
דנינו ועימו עוד כמה גברים יצאו במרוצה מן הבית והחלו להכות על ימין ועל שמאל, לצעוק ולקלל. הנערים נעלמו בצעקה:
"יא דַנינוֹ-מַברֵגינוֹ!"
"חרפת אמכם, טפוּ," קרא אחריהם והסתלק לביתו.

באוטובוס של שעה שבע הגיעו אורחים רבים מן העיר, מַרסל הזמר עם תזמורתו, ומקהלת-הילדים של טוֹלֵירוֹ. "יַא-בָּה-יֶה – תהיה שמחה גדולה!" – קראו הנוסעים. מרסל כבר היה מוּכּר לתושבי הכפר מִשמחות קודמות. ירד מן האוטובוס, תפס בחצוצרה ותקע בה שתיים-שלוש תקיעות, ואחר-כך הִכּה בתוף: "פָּה-פַּם! פָּה-פַּם!"
עשרות ילדים נקבצו סביבו בצעקות ובתרועות, סובבו אותו ונגעו בחצוצרה ונגעו בתוף ומילאו את חלל האוויר שריקות מחרישות-אוזניים. התהלוכה, ומרסל בראשה, התקרבה לחצרו של דנינו.
הרעש והמהומה, שקמו בבוא האוטובוס, שימשו לתושבי הכפר סימן שהגיעה השעה לצאת מבתיהם לחתונה. בפתח החצר עמד דנינו, מזיע, נושם ונרגש, הודה לכל אחד על בואו. צרוד היה מרוב צעקות שצעק במשך היום.
"שיהיה לך לברכה, דנינו, מזל טוב!"
"עליכם, גם כן, ברכה תבוא!"
טפחו לו על גבו ולחצו את ידיו. הילדים התפזרו ונכנסו אחד-אחד עם בני-משפחתם, שקטים כשׂיוֹת תמימות, חייכו בבושה אל דנינו ועיניהם מושפלות לארץ. כעבור שעה התברר שגם הנערים המבוגרים יותר, כבני שש-עשרה, שבע-עשרה, כבר נמצאים כולם בפנים, ובהם אלה שקראו קודם: "דנינוֹ-מַברגינוֹ!" ושאר קריאות-גנאי.
דנינו חייך אל כולם, ומיד ציווה לתת משקאות ומיץ ובירה לכל אחד מהם כאוות נפשם. הללו התלקטו בינתיים לחבורה אחת, דופקים בידיהם על השולחן, ומפעם לפעם מוציא אחד מהם קול בלתי-נעים מבטנו וגורף אחריו גלי-צחוק. הילדים התקבצו ורצו זה אחר זה תחת עצי-הפרי ושברו בקבוקים.
הופיע ניסים לוי. "שלום לך," קרא אליו דנינו. "למה לא הבאת את האישה?"
"היא מרגישה לא טוב," ענה ניסים, "חולה. רק אתמול חזרה מן הרופא."
"יהיה טוב," אמר דנינו, "תמסור לה בריאות ורפואה שלמה ממני."
"אינשאללה," ענה לו, "שנהיה כולנו בריאים."
"ותודה לך על הכבוד שעשית לי שאתה בא אליי."
"מה איתך, דנינו? זה אני צריך להודות לך על הכבוד שהזמנת אותי לבקר בשמחה שלך."

העמידו את החופה, הרב קרא מן הכתובּה, שברו כוס, והנשים שׂמוּ יד על פה כשהן מכות באצבע על שפתיהן ומוציאות קולות שמחה מגרונן: "אוּבִּלְבּלְבּלבּל – אוּבִּלְבּלְבּלבּל…" התזמורת פתחה בנגינת נעימה מתמשכת שנתערבבו בה שמחה, תקוות, געגועים ותחינה. מַרסל ניגש, היטיב את עניבת-הפרפר שלצווארו, אחז במיקרופון והחל שר את המילים בהטעמת מלרע:

"מָלאוּ אַנַא, מָלאוּ אַנַא,
ומן אִל-בתים נשמע רינה."

וכל הקהל עונה:

"ומן אִל-בתים נשמע רינה."

והוא ממשיך:

"ויַחְדְ עם כלה
ושמחת אִל-חתן,
ונעימת אל-זמר
המתוק מדבש – "

ועונים אחריו:

"ונעימת אל-זמר המתוק מדבש."

"יאוָה, יאוָה, יא מַרסל! ולמה לָא אִנתי מַטריחַ אִל-תזמוֹרת ואִל-חליל למענךָ? יאוָה, יאוָה!" קראו אליו.
מַרסל רמז לתזמורת, וזו הגבירה את קצב המנגינה והקהל עונה במחיאות-כפיים וברקיעות-רגליים ובהקשת כוסות ומזלגות וסכינים וצלחות:

"מַשׂכּיל אַנַא, יָגיל אַנַא,
ומן אִל-בתים נשמע רינה."

בינתיים הובאו על לוחות-עץ ארוכים, ששימשו כמגשים, עשרות צלחות ובהן עופות ממולאים באורז ובבצק, ובכבדים, ובצימוקים, ובשקדים, ובמיני תבלינים חריפים. עלה אֵד כבד של ריחות ועורר רחש קולות-הנאה בקרב הקהל. ועוד הונחו על השולחנות קערות גדולות של אורז, עלי-חסה, דגים חריפים אפויים ברוטב עגבניות, בתוספת תפוחי-אדמה וחציל ובצל וקישוא שעמדו לילה שלם בתנור. ומינים ממינים שונים של זיתים, פלפלים חריפים וחמוצים, מלפפונים. ולפת, סלק, גזר וכרובית, חתוכים לפרוסות קטנות ומשוננות. אפונה ירוקה מבושלת במיץ בשר אדום ושמן ומפולפל. מיני מאפה ובצק ממולא בכליות, לב, כבד טחון, פטרוסיליה, ופתיתי אגוזים וצימוקים. והכול בשפע וביד רחבה, לאיש-איש מנת מחצית העוף בצלחתו. ואחדים מבקשים מנות נוספות, והילדים של דנינו מביאים בירה ומיץ ומיני גזוז ותסס ופירות, ואין צורך לומר היינות והליקרים והקוניאק והעראק המשובח הנמזגים על כל השולחנות. ודנינו עובר מזה לזה, טופח על גב, עיניו שׂוחקות וליבו גאה. לכל כוס ריקה מוזג ולכל צלחת ריקה מזמין מנה נוספת ועומד ומפציר לטעום עוד ועוד.
מַרסל המשיך בזמר. חליפה הִכתה בכוסה אחריו וחזרה:

"ומן אִל-בתים נשמע רינה."

"יא חליפה!" קראו אליה כמה מן החברות שישבו לידה, "איפה הוא הבעל שלך שישמח גם הוא?"
חליפה התעלמה מן הקריאות והוסיפה לאכול, לשתות, לשיר ולהכות בכף-ידה על השולחן, ואת ראשה סובבה כלפי הבמה.
"יא חליפה! יכול היה לשתות בחינם פה, למה יבזבז גם היום את הכסף שלו בעיר? צריך שיהיה לו שכל איפה לבוא."
"לא שותה הוא, יא מַרכילוֹת שכְּמותכן! טפוּ, יא לשונות רעות, טפוּ!"
"אַל תתרגזי, חליפה. מה הוא עושה בעיר? עובד בבנקים בלילה?"
ניסים לוי ישב לא רחוק מהן, עוקב מזווית-עינו אחר המתרחש. חליפה קלטה את מבטו והשיבה בקול רם, למען ישמע גם הוא:
"הלך לדבּר בעניין חשוב מאוד בעיר. לא עושה דברים בחינם, יען כי המילים שלו יבואו לאוזניים של האנשים המשכילים."
"אַת מדברת שטויות, חליפה. מי מכיר אותו בעיר? הוא מרמה אותך כל היום."
"שקט, יא מַלעוּנוֹת! הוא עסוק מאוד. יבוא מאוחר לכאן, כאשר יגמור את העניינים שלו החשובים בעיר."
ניסים לוי אימץ את מוחו: "מה הוא זומם? איפה הוא מסתובב כל הימים? עליי לברר עם ספראי."

המקהלה של טוֹלירוֹ עלתה לבמה – רובם נערים צעירים שקולותיהם רכים, וטולירו עצמו – שמן ושׂערוֹ ארוך, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים מהוהים, מזיע, ומטפחת כרוכה לצווארו. הוא החזיק במקל-מנצחים דק, סידר את החבורה בחצי-מעגל לפני המיקרופון, נִפנה אל הקהל ואמר:
"יא רבותיי המכובדים ואנשי האוזן השומעת!"
"תֵן מן אִל גינת-אגוז, יא טולירו, ומן אִל צפצוף ארוך בלב שֶלָך," החלו שורקים אליו וצועקים שמות שירים מוּכּרים. חזר ונפנה אל המקהלה, וזו שרה שירי-עם עתיקים וחדשים, משלוֹ ומשל אחרים, וקצרה לסירוגין קריאות-גנאי וגידופים או מחיאות-כפיים ותשואות. משהגיעו לשיר חביב ומוּכּר נאלצו לחזור עליו פעמיים ושלוש.
פתאום כבה החשמל, המקהלה חדלה לשיר, בקעו שריקות מחרישות-אוזניים, מישהו הטיל בקבוקים ריקים בקהל, נשמעו רעש זכוכית נשברת וקריאות-בהלה. בנס לא נפגע איש. כעבור דקה חזר האור ונדלק. התברר שמישהו מן הילדים חמד לו לצון וסגר את המַפסק הראשי. לאחר שנרגעו הרוחות הוסיפה המקהלה לשיר ושבה השמחה.

דנינו ניגש אל ניסים ומילא את כוסו.
"לחיים!"
"לחיים ולשמחה רבה!"
"אַל תיקח ללב את הצרות, ניסים. היום צריך לשמוח, כולנו אוהבים אותך."
דנינו התנודד מצד אל צד, נשען אל השולחן, נטל קערת פירות ושׂם לפני ניסים.
"תאכל, תברך!"
"תודה," אמר ניסים, בקושי סיים את מנתו. כמה אנשים מחבורתו הקיפו אותו ומזגו לעצמם בשקדנות. "עזוֹב אותו," אמרו לדנינו, "היום המצב-רוח שלו נמוך."
ניסים שאל: "דנינו, אתה אוהב אותי?"
"כן," ענה.
כפי הנִראה היו שניהם שתויים. ניסים חש בבטנו משום שכמעט לא אכל, ולעומת זאת הִרבה בשתייה.

חדידו ישב עם כמה מחבריו ושתה. עירבבו לו בכוס משקאות שונים, אולם הוא דחה אותה מעל פניו. "רק עראק," אמר, "למען הבריאות."
לבושים היו בגדי-עבודה, או בגדים אחרים שניראו ישנים ומרוטים ולא התאימו לחג. ידידיו של חדידו היו רובם מן הפחותים שבכפר, חרדים לכל דיבור מצד תקיפים מהם ורק במחיצתו חשו עצמם חזקים ושליטים.
"תרקוד לנו, יא חדידו!" אמרו.
"עוד לא התבשל אצלי מספיק האוכל על העראק," ענה.
"לא נורא, תקום ותערבב אותם."
"והם פינו כמה שולחנות ויצרו מעגל סביבו ומחאו כפיים:

"יַא חדידו יַא,
מִן אִל שמחה רבה – "

קם וחייך אליהם בעיניים שיכורות ופרשׂ כפות-ידיים לצדדים והחל מנענע בירכיו.
מישהו מהנערים קרא:
"יא חדידו, יא מַלעוּן!"
וברח ונעלם. חדידו כמו רעד עברוֹ, אך הוא המשיך בריקוד.
"יא חדידו, יא מַג'נוּן!" קראו מצד אחר ופרצו בצחוק.
חדידו קפץ מן המעגל לכיווּן הקריאה:
"ערוות אימכם, יא חוּרבּנים בני חוּרבּנים!" – נופף באגרופיו, אולם עצרו בו והחזירוהו למעגל.

"יא חדידו יא,
מן אִל שמחה רבה – "

ולא הניחו לו להפסיק מריקודו.
"אַל תבכה, חדידו," קראו אליו, "צריך לשמוח! אַל תשמע מה שהמחוּרבּנים האלה קראו עליך. אתה המלך שלנו – מלך של השמחה."
חדידו רקד והצטרפו אליו אחרים בשורה ארוכה.

פתאום נכנס לחצר אחד הבחורים ונופף בידו בעיתון-ערב: "הֵי, חברים! לא שמעתם מה קרה?"
אנשים הצטופפו מסביבו בפינה. סיפר להם דבר-מה, והעיתון עבר מיד ליד. "איפה?" – "מה?" – "מי כתוב?"
"יַא!" פרצה בצעקה אחת הנשים ששמעה את הידיעה.
"מַסכּינה הבת של חדידו! אומללה, וַי על החיים שלה!"
אנשים נוספים מיהרו אל הבחור, העיתון כמעט נקרע לגזרים. חדידו הוסיף לרקוד, וניסים לוי הסתכל בקהל בסקרנות.
כמה נשים התחילו לצעוק יחד: "מַסכּינה, יא מַסכּינה! וַי על המשפחה שלה! דחפה את הראש שלה תחת הרכבת! וַי! וַי!"
"וַי – "
ניסים החוויר. "אלוהים! מה הקטנה הזאת עשתה? לא יכול להיות, שקר!"
בינתיים נודעו פרטים נוספים מתוך העיתון, והופצו במהירות בקהל – בלחישות, בצעקות וביבבות. המנגינה פסקה, הרוקדים עמדו, חדידו נישאר באמצע המעגל ולא הבין מה קרה. מישהו ניגש אליו ואמר:
"חדידו, הבת שלך מתה."
"לא, לא," צעק, "מה קרה לה?"
"כבר היתה בהריון," התלחשו אנשים ביניהם, "הנה כתוב כאן שהיתה בהריון, והלכה והרגה את עצמה המסכנה מפני הבושה."
ניסים לוי נבוך. כמה מחבריו שהיו שותפים לו לבילויים בבית-הקפה של אבו-סנין קמו וחמקו מן המסיבה, ואילו הוא עמד והיסס.
חדידו רץ אליו וקרא: "ניסים, ניסים, תגיד שהכול שקר! נכון? אתה הרי דואג לה, אתה הרי מכיר אותה?"
ניסים שתק. אנשים נקבצו סביבם. רעד קל עברוֹ.
"שקרנים, שקרנים," פנה חדידו אל הקהל, "מה התנפלתם עליי כולכם? היא חיה, לא קרה לה שום דבר. היא אוהבת את אבא שלה."
בצד פתחו הנשים ביללה ובצעקות, מרטו את שערותיהן והפכו את השמחה לאבל.
חדידו תפס בחולצתו של ניסים והתחנן אליו: "תגיד שזה שקר, ניסים. אתה הרי יודע שהיא בחורה טובה. אתה הרי דואג לה והיית כמו אבא שלה. איך זה יכול להיות שחתכה את הראש שלה? הלא היא היתה ילדה יפה כל-כך? ניסים, תגיד להם שהגוף שלה שלם, שלם. למה הם מקנאים בי כולם? למי יש עוד בת כל-כך יפה כמו לחדידו המסכן? נכון, ניסים? אנחנו הרי יודעים זאת. תגיד, תגיד! איפה ראית עוד ידיים יפות כמו שהיו לה? צעירות, חלקות?"
וחדידו השיכור הוסיף לתאר בעוויותיו ובתנועות גופו, לפני ניסים לוי וכל הקהל אשר מסביבם, את חמודות בתו הצעירה ומירר בבכי:
"היא תבוא אל אבא שלה. היא ילדה טובה. לא אהבה אף אחד מן הבחורים כמו שאהבה את אבא שלה השיכור הזקן."
ניסים נשען בכל כוחו אל השולחן שמאחוריו, קרוב להתעלף. זבובים שחורים ריצדו לנגד עיניו. אורות-החשמל נבללו, בטנו כאבה. הנשים יללו וצרחו כצופרי מכוניות-משטרה. חדידו הִרפה מחולצתו והתנפל עליהן:
"הביתה! יא כלבות ארורות! הביתה, יא מקוננות-שקר!"
תשומת-הלב הוסבה לרגע מניסים אל חדידו המתנפל על הנשים ומכה ודוחף אותן. אחדים ניסו לתפוס בו ולעצרו. בינתיים אץ דנינו אל ניסים לוי ולחש לו: "בוא אחריי."
ניסים לא זז.
דנינו תפס בידו וחזר ולחש לו על אוזנו כל מה ששמע מן העיתון. ניסים הלך אחריו, מהר, במרוצה, דרך הגן, רגליו נתקלו באבנים, בבקבוקים ובקוצים.
אנשים תפסו את חדידו והחזיקו בו.
"משוגע!" קראו לו, "תפתח את העיתון ותקרא! מה אתה חושב, שאנחנו רוצים להזיק לך?"
"אני לא יודע לקרוא," ילל חדידו ודחף מעליו את העיתון, "לא יודע, לא יודע!"
"מתי היתה הבת שלך בפעם האחרונה בבית?"
"לא זוכר."
"מתי נסעה?"
"לא זוכר, לא זוכר! כבר הרבה זמן שהיא עובדת במשרד בעיר. היא אוהבת אותי, את אבא שלה."
"אתה יודע שהיא היתה בהריון בזמן שנהרגה?"
"מה?"
"ואתה יודע מי הרוצח שלה?"
"מה?"
לפתע צעק אחד מן הבחורים: "תִראו מה שכתוב כאן, יא מנוולים! שכב איתה מישהו שעה לפני שהיא חתכה לעצמה את הראש ברכבת. בדקו אצלה הרופאים – "
"יא מנוולים! יא – "
"ניסים לוי הוא הרוצח שלה! חדידו – ניסים לוי!"
"יא מנוול!" קראו אחרים.
"איפה הוא היה אתמול אחרי-הצוהריים?"
הדמיון פעל כדליקה מתפשטת. שכחו את חדידו, והלה ישב בפינה ומילמל: "היא לא אהבה אותי? היא לא אהבה אותי? ניסים אתה זַיין גדול! אני אחתוך לך את הגרון."
ואילו השאר צעקו: "איפה ניסים לוי?" פנו לעבר המקום בו נמצא כמה רגעים קודם, והנה נעלם.
"איפה הוא? ברח?"
"אנחנו נחקור אותו איפה הוא היה אתמול."
"איפה הוא?"
"רוצח!"
והם נופפו אגרופים זה כלפי זה.
הכלה ברחה בבכי הביתה ובעלה רץ אחריה להרגיעה. אחד הילדים, מאותם שהסתובבו קודם תחת לעצים וטיפלו בדּודי המשקאות, ישב על ארגז גבוה וקרא:
"הי, אנשים! ניסים לוי ברח קודם לרחוב השני דרך הגדר של הגן."
שאר הילדים מילאו את כיסיהם אבנים וחטפו סוכריות מעל השולחנות.
דנינו עמד על הבמה וצעק: "חברים! חברים!"
מישהו ניגש אליו וסטר על לחיוֹ וכיבה את החשמל. הקהל זרם החוצה.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.