נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ח
ספראי מהרהר

"אומרים שיש חתונה בכפר," אמר הנהג.
"איפה?" שאל ספראי.
"אצל דנינו. דיברו על כך היום בבית-הקפה. ניסע אליו?"
"לא," ענה ספראי, "אני נוסע לבקר את ניסים לוי, ורק אם איננו בבית – אגש לשם."
המכונית החליקה על-פני כביש-האספלט החשוך והמתמשך בקו ישר, כחץ ארוך. "מדוע עליי לנסוע לכפר?" הירהר ספראי, "מוטב היה להישאר בבית ולקרוא את העיתון עד סופו, או ספר טוב. למה אני נוסע?
"למה אני נוסע אליו? מצחיק שאבוא פתאום, סתם לשוחח, רק מפני החשדות. אתה, ספראי, זהיר יותר מדיי. בגלל הזהירות שלך כמעט הפסדת את הבחירות במחצבה. אני רגיש לעיתונות, הא? איכפת לי מה שאומרים עליי, מה שכותבים ומה שחושבים. למה אתה מקדים תמיד רפואה למכה, ספראי? זה לא תפקידך. תן גם לאחרים לשבור את הראש. אינטליגנטים!
"פסיכולוג נהייתי פתאום, קורא מחשבות. אני מוכן להתערב עם עצמי שכל הנסיעה הזאת תהיה לחינם. יש להם דימיון, לאנשים האלה, וטענות למכביר. מעבירים מישהו למקום-עבודה אחר, מורידים לו מיסים, חובות, הלוואות – מיד הוא צועק ומקים שערוריות. אפילו ביניהם אינם יכולים להסתדר.
"אוֹי, ספראי, ספראי, כבר זמן שגם אתה תנוח קצת. מי רואה את הילדים, מי מספיק לשמוע מה שיש לאישה לומר? אלה חיים אלה? לרוץ מישיבה לישיבה, לדבּר מבוקר עד ערב, ולבסוף עוד כולם באים אליך בטענות."
"מה יש?"
"שאלתי מה השעה."
"אה, קרוב לשמונה. עוד רחוק?"
"לא, מיד מגיעים."
"החשדות, החשדות. למה אני לא יכול לשכוח את העיניים של הבחור ההוא שרץ אחריי ודיבר איתי? וכיצד הסתלק לו – איזו גאווה! למה עליי לדחוף את הראש בעניינים הפנימיים שבינו לבין ניסים לוי? צריך לתת לניסים זמן מתקבל על הדעת כדי לטפל בעצמו בענייניו. אחרי הכול, גם אני לא אוהב שיתערבו אחרים במעשיי. איך ניסים יקבל אותי? האם ידבר לעניין או יתחמק? אולי אסור לי בכלל להתערב וצריך לתת לדברים להתפתח באופן טבעי? עלולים עוד לצמוח סיבוכים גדולים יותר.
"מצד שני – פיטורים, רישום בלתי-נכון של שעות-עבודה, וענייני כספים. כבר בזמנו של רבינוביץ לא היו העניינים חלקים כל-כך – וצריך לפקוח עין. לפי מה שמודיעים מן ההנהלה טרם חזרה התפוקה למה שהיתה פעם. האם ניסים לא מתעסק יותר מדיי במריבות הפרטיות שלו במקום להתמסר לעבודה במחצבה?
"נכון, לא חינכנו אותו די, איש לא הסביר לו מה נדרש ממנהל-עבודה חדש. רק הטילו עליו את התפקיד. הנֵה – לֵך מלא את המסגרת, ודי. ומאין שיֵדע? כל החכמים האלה לא הצליחו ללמד אותו שום דבר.
"למה אתה מרמה את עצמך, ספראי? הוא לא צריך ללמוד יותר. יש לו עיניים מצויינות לראות ומוח טוב בקדקודו – תפס את העניין ומנצל את ההזדמנות. אתה הולך לחנך אותו? אתה הולך להגיע איתו לידי הסכם, לכרות ברית, ולהזהיר אותו, לטובתו – שלא ימתח את הרצועה יותר מדיי, ושלא יקצץ את הענף שעליו הוא יושב. אַל תעמיד פנים, ספראי, השלטון במחצבה כבר חמק מידיך. הם, כל הבטלנים בעיר, עדיין לא יודעים זאת – וחיים בחלומות. אבל אתה, שעומד יום-יום בפני אותה מציאות חדשה, וחש אותה מבשרך – אתה רואה שאין טעם להמשיך במשחק לפי החוקים הישנים, לא כן?
"דמוקרטיה-שמוקרטיה, בחירות או מכות, זה קובע? זה משנה? ונניח שאתה האמנת בהם פעם, ואותו בחור שבא להתלונן אצלך כבר חש מבשרו את הסדר החדש, ובשבילו צריך שיהיה צדק, הרבה צדק, כי ניסים לוי דופק אותו ולי כבר קשה יותר לדפוק את ניסים לוי בחזרה, כי הוא יודע שאני תלוי בו למען הקולות של הכפר והשליטה על המחצבה. ובכן, מה מועילה לי הדמוקרטיה? על מי אני מגן? – המלאכה שלי מלאכה כפויית-טובה. רבינוביץ הבטלן כבר יצא לפנסיה, ולפני צאתו חירבּן לנו את כל המחצבה. אבל אַל תרמה את עצמך, ספראי. גם אתה לא צעיר כל-כך.
"ובכן, מי יבוא במקומי? האינטליגנטים? טפוּ! מזכיר המפלגה? אידיוט! אנשי-מדע מגדלים לנו פה? – מדע על לוע של הר-געש העומד להתפרץ. כאילו יש זמן לניסיונות. עצלנים! עליי להגן עליכם ואתם שופכים עליי קיתונות של לכלוך. דמוקרטיה אתם רוצים? דמוקרטיה היא עניין ביש כשאין מבינים אותה. ובלי דמוקרטיה? הנה לאן הגענו – כאילו לא למדנו כולנו היסטוריה בבית-הספר. ובכן, חצי-דמוקרטיה? הרי לכם! אני נוסע לעשות הסכם עם החבר ניסים לוי שיואיל, לטובתו ולטובת כולנו, לחדול לדפוק את הפועלים שלו במחצבה, כדי שתישאר לו מחצבה גם בעוד כמה שנים ויוכל להוסיף ולדפוק בה את הפועלים. אל מי אני פונה? אל חוש האחריות שלו? טפוּ, מוסר של גנבים, הסכם של גנבים! נתחלק כולנו בתרנגולת המטילה ביצי-זהב, אבל במידה, ובלי לשחוט אותה.
"'השיטות של ספראי!' – והשיטות שלכם? סהרורים? איפה המצפן שלכם? איפה המצפון שלכם? איפה הסיסמוגרף המדעי שלכם? למה רק אני נוסע לבקר אצל ניסים לולי?
"להחליף אותו? מאוחר. להחזיר את דנינו? בּובּה. להביא מישהו אחר? בגידה. דיבורים, דיבורים, קל לדבּר, אבל המציאות הולכת לה לפי מה שהיא רוצה. אתה רב-חובל בספינה שוקעת, ספראי. רב-חובל סנטימנטלי, נוקשה, מעמיד-פנים, זעֵף, זקן, חביב. האם אוהבים אותי? האם מבינים אותי?
"לא ברחתי מן האחריות. ואתה, ניסים לוי, הלוואי שלא תהיה גרוע ממני. הלוואי שתלמד ממני איך לעבוד. הו, כיצד היו מחייכים כל האינטליגנטים האלה: 'ספראי מחנך את ניסים לוי!' – בדיחה, דמותו של ספראי, 'בעל-האגרופים', כמחנך. וה'תלמיד' – ניסים לוי, לומד מה שהוא כבר יודע פּלוּס קצת חוש-מידה, פלוס קצת זהירות ו – צֵא לך לדרך, כמוני, ושבוֹר את מפרקתך. ספראי, אתה נוסע ואינך יכול לחזור. איש לא הכריח אותך, ובכל-זאת יצאת לדרך. ואתה נוסע, וניסים לוי נוסע, ואותו פועל מסכן נוסע, וכולנו נוסעים ואיננו יכולים לחזור."
"הגענו לכביש הנכנס לכפר. אתה רוצה עדיין שניסע קודם לביתו של ניסים?"
"כן, יש לי הרגשה שהוא בבית."
הנהג היטה לשם את מכוניתו.
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.