ראש הממשלה נפתלי בנט יצא למוסקבה, להיוועד עם הנשיא פוטין, כמתווך בין אוקראינה לרוסיה במטרה להביא להפסקת המלחמה. עצם העובדה שהוא, ראש ממשלת ישראל, נמצא בידי שני הצדדים, בתמיכה של ארה"ב ואירופה, כאיש הראוי להיות המתווך, מעידה על ההערכה הבינלאומית הרבה לבנט, חצי שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. היא מעידה גם על ההערכה הרבה למדינת ישראל. אם המהלך היה נמשך, אין זה מן הנמנע ששני הנשיאים, פוטין וזלנסקי היו מגיעים לירושלים, לוועידת פסגה בתיווך בנט, ומירושלים, עיר השלום, היתה יוצאת בשורת השלום. אך היוזמה מתה בעודה באיבה והכל בגלל מסמר קטן וחלוד.
בנט חזר ארצה, ובתוך ימים ספורים מצא את עצמו מתעסק בסחי עסקני מן הדרגה הנמוכה ביותר, אך כזה שהביא לנפילת ממשלתו ולסיבוב הבחירות החמישי. יו"ר הקואליציה עידית סילמן הודיעה שהיא פורשת מן הקואליציה. הממשלה איבדה את הרוב. החל אפקט דומינו קצר שהביא את הקץ על ממשלת השינוי.
הפער בין שני האירועים האלה, הוא הסיפור של שנת תשפ"ב – עלייתה ונפילתה של ממשלת השינוי. נפילת הממשלה היתה ניצחון העסקנות הדלוחה על המדינאות והמנהיגות. אשת השנה תשפ"ב היא האישה המסמלת את הניצחון הזה, שהוא התבוסה של מדינת ישראל – עידית סילמן.
ערב הקמת הממשלה, ח"כ עמיחי שיקלי הבריז ברגע האחרון וערק ממפלגתו, ימינה. ימים אחדים קודם לכן הוא היה שותף, יחד עם בנט ועם כל סיעת ימינה, לניסיון להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו, עם רע"ם. בצלאל סמוטריץ' הכשיל את המהלך. לפתע, ממשלה עם רע"ם אינה כשרה בעיניו. או כפי שהוא הסביר, הבעייה שלו היא דווקא עם מרצ.
לזכותו של שיקלי ייאמר, שהוא החליט על כך לפני ההצבעה על הקמת הממשלה. בכך הוא הפגין את התנגדותו האמיתית להרכבה. בניגוד אליו, עידית סילמן תמכה בכל כוחה בהקמת הממשלה. היא היתה ראש הקואליציה וניהלה אותה במרץ רב וביעילות. היא היתה ראש החץ הפרלמנטרי בהגנה על הקואליציה, מול מלחמת ההתשה הקשה, חסרת התקדים, של האופוזיציה, שנהגה כאופוזיציה למדינה.
אני משוכנע, שכאשר היא תמכה בהקמת הממשלה, היא לא ידעה עד כמה מדיניותה בנושא חוץ וביטחון והתיישבות, תהיה המדיניות של ימינה. היא לא העלתה על דעתה איך מרצ, רע"ם והעבודה יתיישרו עם בנט. גם בנט לא העלה זאת על דעתו. מהבחינה הזאת, לדידה של ימינה, הממשלה היתה הצלחה פנומנלית, מעל ומעבר לחלומותיהם הוורודים ביותר.
הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תוכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תוכנית שלא היתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה.
הממשלה ניהלה בהצלחה גדולה את מבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. היא מנהלת את מבצע "שובר גלים" שהחריף באופן חסר תקדים את פעולות המנע והמעצרים בשטחי הרש"פ, כפי שלא היו כדוגמתם מאז "חומת מגן". ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם.
כאשר אחמד טיבי נשאל בראיון ליוסי ורטר ב"הארץ" אם אינו מתחרט על שהרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם הליכוד בהפלת הממשלה, וכתוצאה מכך עלולה לקום ממשלה עם בן גביר, השיב טיבי בכנות: "הממשלה האחרונה היתה גרועה יותר מאלה שהיו לפניה, שגם הן היו גרועות. בענייני חוק קמיניץ, הנגב, הריסות בתים, הפשיעה בחברה הערבית, היא היתה ממשלה גרועה מאוד." לשיטתו, הוא צודק. ומכאן, שלשיטתו של ישראלי ציוני, הבוחן את המציאות ביושרה – זו היתה ממשלה טובה מאוד. העובדה שכל הפעולות שציינתי נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו והיא ניצחון גדול לאידיאולוגיה המכונה "ימנית".
לא בכדי, כאשר עידית סילמן החליטה לפרוש, לא היה לה שום טיעון רציני לבסס את אכזבתה המלאכותית מן הממשלה. לכן היא המציאה תירוץ מגוחך – מכתב של שר הבריאות הורוביץ לבתי החולים, שבו הזכיר להם את פסיקת בג"ץ האוסרת על מניעת הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים. למה זהו תירוץ מגוחך? כי השר לא קיבל שום החלטה בנדון – ההחלטה היא של בג"ץ. ההחלטה הזאת התקבלה בכלל בתקופת ממשלת נתניהו. נכון, המכתב של הורוביץ היה מיותר וכנראה נועד יותר לבייס שלו מאשר לתכלית מקצועית. אבל על זה מפילים ממשלה מצוינת? הרי זה ממש מגוחך.
אז למה היא פרשה, לכל הרוחות?
ממשלת השינוי התמודדה עם מאבק אופוזיציוני דורסני וחסר תקדים, למרות שלאופוזיציה לא היתה כל טענה עניינית נגדהּ ונגד מדיניותהּ. כל המלחמה הזאת נבעה אך ורק מסיבה אחת – שנתניהו אינו ראש הממשלה. לא היתה שום אידיאולוגיה במלחמה הזאת – רק ביביאולוגיה. ובמלחמה הזאת לא היו קווים אדומים, לא היו חוקי מלחמה, לא היה מוסר לחימה, לא היה טוהר הנשק, לא היתה אמנת ז'נבה, לא לקחו שבויים. הכול מותר, כדי להפיל את הממשלה "הלא-לגיטימית", שאינה לגיטימית כי העומד בראשה אינו נתניהו, ש"על כיסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו."
אחת השיטות להשגת המטרה, שבדיעבד היתה האפקטיבית ביותר, היתה טרור אישי ממוקד נגד ח"כים שנתפסו כ"חוליות חלשות" ונגד בני משפחותיהם. מתן כהנא, למשל, התגלה כאדם חזק, בעל חוסן נפשי וכושר עמידה, והם הירפו ממנו. את סילמן הם זיהו כחוליה החלשה, והטרידו אותה ואת משפחתה 24/7. סילמן התקשרה פעם בהיסטריה ודיווחה על רכב שעוקב אחריה. פעם אחרת סיפרה שהותקפה פיזית בתחנת דלק. לטענות הללו לא נמצאה הוכחה. אבל גם אם לא היו נכונות, הן עדות למצוקה הנפשית של סילמן, שחיתה בפחד; היא ומשפחתה.
עד שנשברה. וכשנשברה – היא קרסה, התרסקה, התפוררה כאבק. אילו היה לה מעט כבוד עצמי או לפחות קצת בושה, היתה מכריזה: "איני יכולה עוד," פורשת לביתה ומפנה את מקומה לרֵעה הטוב ממנה. סילמן נהגה אחרת. כמו אישה מוכה החוזרת אל הגבר המכה, היא העמידה את עצמה למכירה לאלה שרדפו אחריה. האתנן היה שיריון ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. כדי להשיג את השיריון, היה עליה להוכיח את עצמה. ביום אחד מחקה את עצמה וחבְרה אל רודפיה, מגדפיה והמאיימים עליה; הפכה להיות חלק מהם, לכל דבר ועניין. ומצלמות הטלוויזיה תפסו אותה, ברגע המביך של השנה, מתחננת כילדה נזופה ליריב לוין: "הייתי טובה עד הסוף, נכון?" וזה נשמע יותר כמו "הייתי ילדה טובה." אימי היתה משיבה לה שהיא "צוקער פושקע", קופסת סוכר ביידיש.
מרגע עריקתה, הסכר נפרץ והממשלה נפלה. האתנן שולם בשבוע האחרון של תשפ"ב, כשעידית סילמן, אשת השנה, שוריינה ברשימת הליכוד.

2. צרור הערות ‏18.9.22
* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. היתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.
ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.
היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים. לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת." וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.
ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו היתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית. אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעייה שלהם על הזולת. הבעייה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.
זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים." והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.
הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם," הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור." ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי" ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".
הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופייה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?
האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו היתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?
כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי". אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין. הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא היתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני." המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים היתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו." את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח: "אל תממנו אותנו." מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.
אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני. יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצידם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית.

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים. איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. וייתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עלייה רבתי מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך. והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש. זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש. בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית." השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.
והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה. כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה. כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים היתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?"
כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל. אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעלייה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא היתה קמה המדינה. אבל היא לא היתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.
הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתוכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.
ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.
ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה היתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא היתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.
הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית היתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש היתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם." את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "השטאזי הישראלי."
חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב-סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם." וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים." והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן... רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש."
כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ו... כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.
אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.
בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות." בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק."
ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.
עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תוכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מליבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמיתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי. אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי היתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא היתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל. חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

* ביד הלשון: אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה. המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה. ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.
במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.
ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שניים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך – לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה.
כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בפריס בסימון פטליורה הגולה, שהיה בשעתו נשיא אוקראינה ואחראי לפרעות הדמים ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.
אורי הייטנר