יריב גר מול ביתי ברחוב פיק"א בפתח-תקווה. היתה לו אחות בוגרת בשם ספידה. היינו חברים טובים בני אותו גיל עד שבשנת 1944 עקרתי עם משפחתי לקלמניה, ונותק הקשר בינינו. כל המסופר כאן קרה באמת.

מתוך "ספר הגעגועים" (2009): הזיכרון הראשון שלי בחיי הוא שהלכתי לאיבוד. מול ביתנו גר ילד בן-גילי, ילד חולני בשם יריב. חבר ראשון היה לי למשחקי-ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל"ף.
בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפניי, שהתקין לי סבא-מצד-אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול. עברנו את החצר של סבא [יהודה], שהיתה סמוכה לחצר שלנו ובה שדרת שיחי טוּיָה, שיחי-מחט קטנים אשר העכבישים אוהבים לטוות בסתרם נקרות-קורים ענקיות ולבנבנות, בהן היינו מסתכלים שעות ארוכות, לראות כיצד יילכד הזבוב, והעכביש יֵצא מחורו לתפוס בו ולמוץ את לשדו עד שימות.
ועוד היו בחצר עצי ברוש, ודובדבן יפני שצורת פריו מסולסלת כעגבנייה קטנה וטעמו חמצמץ, ודקלי וַשִׁינגטוֹנְיָה גבוהים, ועצי אשכוליות, ועץ חרוב אחד שלא נתן פרי מעודו. ועץ תות ענק שמכסה את מחצית החצר, וגם הוא לא נתן פרי מעודו, רק צל ומקום למשחקים במרום ענפיו, שהיו לי כאווירון.
ירדנו מן החצר במורד הרחוב [ביל"ו] הגובל במגרש גדול וריק, שניצב בפאתי המושבה, ורק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד מטויחת ורוד, ללא גג, ניצבה נטושה על גבעה באמצע המגרש. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים (אשר ליד אחד מעציהם, כך סיפר אבא לאחר שנים, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, שמקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם בבוא היום, כאשר נעקר הפרדס וכל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).
על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת גדולה בחצרו של אחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נתנו לנו מים לשתות. מי באר חפורה באדמת המושבה ומשקה גם את פרדסיה. כלל לא חשדו בנו שאנו הולכים לאיבוד. תרנו סביב-סביב כל צורכנו. מטביעים בחול את עקבות הקורקינט והגלגל. משוחחים בחשיבות על דברים שאינני זוכר אך אני מתאר לעצמי שהיו מסוג "אבא של מי יותר חזק?" ו"מדוע לא כל הזקנים כבר מתים – "
וכשנמאס לנו, התחלנו חוזרים במעלה הרחוב [ביל"ו] והנה ההורים, כולם, עומדים מעלינו דואגים ורוגזים. "איפה הייתם?" – "הלכתם לאיבוד!" – ואז נודע לנו לראשונה לאן הלכנו – לאיבוד. והדבר הוסיף כמובן איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיולנו התמים.

לאחר שנים אחדות, יריב ומשפחתו כבר לא גרו במושבה, ואני יושב על עץ גבוה בגינת הבית בקלמניה ומשחק באווירון או בצוללת, מפציץ את האי הֶלגוֹלֶנד או משלֵח טורפֵּדות ב"גְרַף שְפֵיי", תלוי בנסיבות, ניגשת אימא, מביאה לי כוס מיץ תפוזים טרי וכריך עם פלחי ביצה קשה לארוחת עשר, ואומרת מלמטה:
"יש לי בשורה רעה לספר לך, אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת? איזה אסון! ילד, מדלקת קרום-המוח!"
שתקתי. המשכתי לשחק.
"לא איכפת לך שהחבר שלך מת?"
ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי. אבל לא שכחתי את רגע הבשורה העצובה ההוא כל ימיי.
אהוד בן עזר