נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ט
"ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר כדי להיפטר מן הממזרים שלנו?"

ציפורה הביאה ילקוט-בד ומעיל-גשם, ותחת בית-שחייה – חבילת עיתונים מצויירים.
"זה כל מה שהבאת איתך?"
היה לבוש חליפה בצבע חום-בהיר, בגזרה רחבה מאוד, עניבה שחורה לצווארו, ובידו החזיק ילקוט. רק ידיו המגושמות והמיובלות ניראו בלתי-הולמות את חזותו. בפינת החדר עמדה מזוודה גדולה.
ניגשה ונשקה אותו על מצחו. החזיק בה. "מדוע אַת רועדת, ציפורה?"
"כלום. כלום, משה. מה אני צריכה לעשות עכשיו?"
הירהרה: "באותו חדר, ואותה ספה, ובאותה שעה. איפה היינו אתמול? ואיפה היינו לפני הרבה שנים? ואיפה אנחנו היום, משה דויד?"
"אנחנו נוסעים."
"נוסעים."
"כן."
לפתע פרצה בבכי.
הוא חזר וליטף אותה. "תִראי שיהיה טוב. קודם ניסע מכאן לחיפה. שם סידר לנו מנטלו מקום לגור."
"חיפה?" חשבה, "שם הנמל, איפה שהאישה של חדידו מסתובבת."
"אחר-כך נסדר את העניין של האונייה."
"אונייה? לאן?"
"ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר. למנטלו יש כסף בחוץ-לארץ, והוא יעזור לנו."
"ניסע לקפריסין, או לאיזה מקום אחר, בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, מן הממזרים שלי, מן הממזרים שלך. איפה אני אעשה את זה, משה דויד? כבר הגיע הזמן לסַפּר לך," חשבה.
"הם לא יכולים להפריע לנו לחיות לפי מה שאנחנו רוצים."
"נכון, נכון," הירהרה ציפורה, "רק אנחנו יכולים להפריע לעצמנו, איך אתה תקבל את הידיעה?"
"משה!"
"כן."
"אני הייתי אצל הרופא לפני שבאתי לכאן."
"כן?"
הוא אינו מבין, אינו משער.
"חשבתי שאני צריכה לסַפּר לך. אנחנו לא צריכים שתהיינה לנו עד דאגות ישנות. עכשיו, בחיים החדשים שלנו, אתה מבין? זה לא יימשך הרבה זמן, ואיש אינו יודע על כך, חוץ ממני, וממך, והרופא."
"אה – "
פתאום החוויר וזיעה קרה עלתה במצחו וכתמים ניראו בבתי-השחי על אף המעיל הכבד.
"משה!"
"האם אבד כל אומץ-ליבו?" חשבה, "אולי הייתי צריכה לסדר את הכול בלי שיֵדע?"
"מה הם עושים שם?"
"איפה?"
"את יודעת – "
"האם הוא חרד לה? מה הם עושים שם?" הירהר, "שום דבר. באמת, שום דבר. ואני? הנה כולם מדברים. אבל אַת מכירה מישהי שעשתה את זה פעם? לא, רק מסַפּרים כי הבחורות הצעירות בעיר עושות זאת לעיתים קרובות. מה לך, ציפורה? חשבת שאַת שונה משאר הנשים בכפר? ואַת לא מפחדת? תחשבי, תחשבי על כך היטב."
"ציפורה, אַל תלכי. לא כדאי."
"מדוע?"
"אני לא יודע, לא מבין. רק מרגיש שזה רע כל מה שאנו עושים, ולא נוכל אחר-כך להרים את הראש שלנו ולהביט בעיניים של בני-אדם אחרים. כמו גנבים אנחנו, אַת לא מבינה? כמו גנבים."
"ידעתי שכך יהיה הסוף," חשבה, "אבל לכפר לא אחזור, ואם אתה לא תבוא איתי, אלך לבד."
הוא המשיך: "אסור לנו שנעורר עלינו את הכעס של המזל במעשים שלנו."
"טיפש!"
"מה?"
התקרב אליה. "שלא תגידי עליי כך! אַת שומעת?"
"חה-חה-חה."
"תפסיקי!"
"חה-חה-חה."
ראתה כיצד אצבעותיו מתכווצות לאגרופים. האִם יכה אותה?
"חה-חה-חה! כמה אתם דומים, אתה, ניסים, כל אנשי הכפר."
"שלא תזכירי אותו! שלא תשווי אותי איתו!"
"מדוע שלא אשווה? ומי זה מדבר אליי כמו פרימיטיבי, כמו זקן? חשבתי שהמוח שלך קצת יותר פתוח, משה דויד. איפה אתה חי? וזה שאתה בורח איתי מחָליפה ומן הילדים שלך, זה בסדר? וזה שאני עוזבת את הבעל שלי והילדים שלי, ונוסעת איתך, זה בסדר? ואם ניסים לוי אולי עשה לי ולבת של חדידו כמעט באותו זמן ילד, זה בסדר? אתה רוצה שהעולם יהיה מלא ממזרים, ורק אנחנו נישאר בסדר? ממי אתה מפחד? מאלוהים? הוא יעניש אותך? אחרי עשר שנים שאתה שתית קוניאק ועראק כל הימים אתה עוד מפחד ממנו ומאמין בו ולא רוצה שהאישה שאתה אוהב תלך לרופא בשביל שנהיה בטוחים? חשבתי שאיתך יהיה אפשר לברוח מן הכפר האיום הזה ומן האנשים ומן הנשים שלו. ובשביל מה אנחנו ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר, אם לא בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, ילדים שלא מולידים אותם מרצון? כל החיים שלנו התקלקלו מפני שהיינו כמו בהמות ולא היה לנו כוח לצאת ולברוח מכאן. עכשיו נגמר. אפילו אתה תחזור לשם – אני לא. טוב לי למות מאשר לבוא עוד פעם אליהם. אם אתה רצית שנחיה את החיים האמיתיים שלנו – אז אנחנו מוכרחים להיות בעיניהם פושעים וגנבים. חשבת שאפשר לעשות מה שאנחנו רוצים ולחיות בשלום עם כולם? החיים שלך והחיים שלי לא שווים אפילו את המחשבה עליהם. והרי איש בכפר לא עשה עוד מה שאנחנו עושים. רק בעיר, שהם כבר מודרניים והולכים לפי מה שהלב שלהם חפץ, ואינם צריכים להיות עבדים זה לזה – קורים מקרים כאלה. רצית שכך יהיה גם אצלנו? ובכן, אנחנו נצטרך גם ללכת לרופא. רימו אותנו, משה דויד. רק עכשיו נפקחו העיניים שלנו לראות, ועוד החיים לפנינו. יש בעיר אנשים בגיל שלנו שכמעט לא התחילו לחיות. אנחנו צריכים לעשות כמוהם כדי להיות מאושרים. אתה רוצה להיות מאושר? אתה רוצה אותי? הרי הִצעת שניסע לחוץ-לארץ. חשבת שתוכל להחזיק את הכפר אצלך כל הימים גם אחרי שנברח מכאן? לא, עלינו לשכוח ולזרוק את הכול, ואין לנו דרך אחרת. אנחנו האנשים היחידים בכל הכפר שלא נותנים שירמו אותם. לכן אַל תרמה גם את עצמך – "
"אנחנו מוכרחים?"
"כן – אם אתה בטוח. אני לא אתחרט עוד, לעולם, וגם לא אחזור לשם."
"נוכל להתחתן בחוץ-לארץ."
"כן, אומרים שרק נרשמים, וזה הכול."
"גם אני לא מתחרט, ציפורה. עכשיו, כשהסברת לי, נפקחו העיניים שלי לראות. אני באמת לא חשבתי כמוך, מפני שהידיעות שלי לא היו רבות בעניינים האלה, ו – "
"אין דבר, משה. תִראה שננצח אותם, ולא יוכלו להפריע לנו. איך שאני רואה כבר את הפנים שלהם, רק בשביל זה כדאי לחיות."
"אבל מדוע אַת מדברת כך? מה הם עשו לך?"
"מה עשו? – אתה שואל. ומה שהיה באוטובוס לא שמעת? והשינאה שלהם אליי כל השנים – לא ידעת? והשינאה שהיתה לניסים אליי כל השנים, מפני שחשב שאני חכמה ממנו – עד שהתחלתי לתעב אותו בליבי? ואיפה היה לי מקום בכפר? הרי אף אחד לא היה ידיד שלי, רק קינאו בי ושנאו אותי. ואפילו הילדים שלי היו זרים לי כל השנים עד שלא רציתי אותם יותר. ואתה, אתה לא רוצה לנקום בהם על כל הצרות שעשו לך? שהִכו אותך? שרימו אותך? שלעגו לך? ושפיטרו אותך מהעבודה?"
"אני לא יודע, ציפורה. כשאת באה איתי כבר לא איכפת לי מהם וממה שעשו. האמיני לי, אם אני רואה אותך וחושב על החיים שיהיו לנו יחד, מיד אני שוכח כל מה שהיה, וגם אַת תשכחי אחרי שנעשה כל מה שצריך."
נשמע קול דופק על הדלת. נכנס הבן הקטן של מנטלוֹ והביא מגש עם ארוחה קלה ומשקאות.
"אבא שלי שלח," אמר.
ישבו שניהם על הספה. משה דויד קירב כיסא ועזר לילד להניח עליו את המגש.
"אבא אמר שתטעמו מן העוגות של הדבש. אפו אותן במיוחד בשבילכם."
"מדוע אינו מסתלק?" הירהרה, "הרי לאחר שראה אותי שלשום ליד הבית. שלשום, אתמול, והיום. נידמה לי שעברו אלף שנים. למה אתה מלטף אותו, משה דויד?"
בא הילד וישב על ברכיו. "תטעם גם אתה מן העוגה?" פרס והגיש לו.
"ילד נחמד," אמר לה, "תמיד חיבבתי אותו. פיקח כל-כך."
"דוֹד משה, אתה זוכר את ההבטחה שהבטחת לי?"
"אה," אמר, "פעם אחרת," ובינתיים ליטף את ראשו כדי לפייס אותו.
"ולא תיקח אותי לכפר לשחק עם הבן שלך? מתי תיקח אותי לכפר?"
"פעם אחרת."
נִפנה אליה וראה שהיא בוכה. אחר-כך קמה והלכה. הניח את הילד ובא אחריה. היא עמדה ליד החלון, וכאשר הגיע אליה והחזיק בה שמע שהיא מתייפחת. "סַלק אותו מפה," ביקשה, "סַלק אותו לפני שאשתגע."
מיהר אל הילד ולחש לו: "די, די. תלך מפה. היא מרגישה לא טוב."
כאשר הגיעו לדלת התעקש הילד, מתוך סקרנות או אכזבה, וניסה להפוך את ראשו לאחור ולהציץ לעבר ציפורה. משה דויד תפס בו באי-סבלנות ודחף אותו בגסות לעבר הדלת.
"הסתלק, ושלא אראה אותך פה יותר!"
ולחץ את ידו שעה שהוציאוֹ, עד שהילד פרץ בבכי.
משה דויד סגר את הדלת, עצם את עיניו לרגע ולחש לעצמו: "מה עשיתי? אלוהים, מה קרה לי?"
משפקח את עיניו ראה שהיא עומדת, בידה האחד תיק-הבד, ומעיל-הגשם על-גבי ידה השנייה.
"עוד לא הולכים," אמר לה, "האוטובוס יוצא בעוד שעה."
"אני הולכת."
"לא."
"אַל תדבר אליי יותר."
"אני מצטער."
"אַל תצטער. אתה לא אשם. אנחנו שקרנים, כל התוכנית שלנו היתה שקר, שקר. עזוֹב אותי. אני חוזרת לכפר. אני לא מרגישה טוב היום. נעשה את זה בפעם אחרת."
"וכל מה שאמרת, והבטחת – "
"לא חשוב. אני רוצה למות, ואני רוצה לחזור לכפר. אתה יודע? יש הרבה דרכים למות, אבל לחזור לכפר – זו הדרך הקשה ביותר. מה איכפת לך איך שאני אגמור? איפה שאני אקבור את שאר החיים שלי? אתה רואה בעצמך שהפסדנו את המשחק שלנו ואנחנו לא יכולים לברוח."
"אנחנו לא בורחים, אנחנו הולכים – "
"אנחנו בורחים, רק בורחים, וכל מה שלא נעשה – כבר הסוף שלנו יהיה רע."
"אַל תגידי מילים כאלה."
"אני רק חולה קצת, ואני אוהבת אותך, את השקרים שלך, שלי, של כולנו. ולכן אני חוזרת לכפר – כדי שלא נהיה אומללים. תִראה, אם כבר עכשיו אתה שונא אותי, מה יהיה הלאה? היינו קצת משוגעים, ואולי גם חצופים, נכון? אך שום דבר לא מגיע לנו. תודֶה, תודֶה כי אנחנו בעצמנו לא התייחסנו ברצינות למה שאנחנו מתכוונים לעשות. וטוב שראינו את זה בעוד מועד, לפני שהיינו עושים שטויות עוד יותר גדולות."
"אבל עדיין לא התקלקל הכול. אנחנו עוד יכולים לברוח. אַת יודעת, פשוט לא היה לנו מזל היום, ואַת נרגשת, בגלל – "
"לא, אין לנו דרך, ומוטב שנישאר בכפר איפה שאנחנו ממילא קבורים."
"ואַת מסכימה?"
"אני לא יודעת. אולי פעם אחרת, אולי פעם אחרת אחשוב אחרת. עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, רק היום, טוב? הכל מצחיק כל-כך, נכון? היינו טיפשים, לא כן? טיפשים וחצופים, חה-חה-חה!"
"שתקי!"
"חה-חה-חה."
"די, די! עזבי, הפסיקי!"
"לא תלווה אותי?"
"כן."
יצא אחריה מן החדר. ירדו במדרגות ופנו אל תחנת-האוטובוסים. ניסה לקפריסין או לאיזה מקום אחר? ניסע לכפר או לאיזה מקום אחר? ניסע, אבל ניסע. בסוף לא נגיע לשום מקום. ואיפה אנחנו? אשמים, חוטאים, נענשים. הלב חפץ לעשות מה שהוא רוצה. האם הוא באמת חפץ עוד? בורח לעשות את מה שהוא רצה פעם, וכבר איחר.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.